שני אוהלים, קראוון נייד ורכב מכוסה בשמיכה. חמישה הלומי קרב הקימו מאהל מול מטה אגף השיקום ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה. הם יושבים בחוץ על כסאות מתקפלים והמזגן הנייד שמחובר לגנרטור אפילו לא מדגדג את עומס החום שמסביב. בקבוקי שתייה קלה, זנבות של סיגריות מפוזרים סביב. "אנחנו נמצאים פה כדי לעשות תיקון ולעצור גל התאבדויות של הלומי קרב", אומר שון דננברג, בן 33.
"אני מ'חרבות ברזל'" הוא מציג את עצמו, ומספר על התחושות הקשות בהתנהלות מול אנשי משרד הביטחון. "אתה מרגיש שאתה מתנהל מול רובוטים. שמפקירים אותנו. אני אבא לארבעה ומגיע למצב שאין לי אוכל במקרר, וכשאני מתקשר למשרד הביטחון אומרים לי ש'אין מה לעשות'".
באגף השיקום למדו את הלקח ממאהל המחאה שהוקם במקום לפני 4 שנים בהשתתפות עשרות נכי צה"ל. את מגרש החנייה בו הוקמו אז האוהלים, סגרו בגדר גבוהה. המאהל הקטן והצנוע הנוכחי, ניצב בשול הדרך, גולש מהמדרכה לכביש.
אחרי תהליך ארוך, הכירו לשון ב-50% נכות לצמיתות ובאובדן כושר עבודה, על רקע הפוסט טראומה שהוא מתמודד עימה. הוא זכאי אומנם לטיפול, לקצבה חודשית, לשעות ליווי ולסיוע בשכר דירה ובגנים – אבל לדבריו סך הסיוע לא מכסה את ההוצאות החודשיות הגבוהות. את העלות הגבוהה של התרופות שלו הוא נדרש לשלם בעצמו, ומקבל החזר רק בדיעבד. "אני לא מצליח לחיות, לא כי אני מתפנק. אני רוצה לחיות בכבוד".
הדרישה שלהם היא השוואת הזכויות בין הלומי קרב לבין נכים עם נכות פיזית. לדבריו, בעוד שנכים פיזיים עם נכות 100% מקבלים מענקים לבניית בתים מותאמים שיכולים להגיע אף למיליוני שקלים, הלומי הקרב, שעל פי רוב מוכרים בעד 50% נכות – זכאים בדרך כלל למענק קטן בהרבה בן כ-200 אלף שקלים ולהלוואות בלבד. "משרד הביטחון בעצמו אומר שקורת גג היא תנאי לטיפול בפוסט טראומה והלם קרב. את זה אמרה לימור לוריא, ראש אגף השיקום".
ערב מלחמת חרבות ברזל, היו מוכרים באגף השיקום של משרד הביטחון 8,633 נכי צה"ל המתמודדים עם פוסט טראומה. על פי הנתונים שנמסרו למרכז המחקר והמידע של הכנסת, עד סוף שנת 2024 התקבלו באגף השיקום עוד למעלה מ-6,410 מבקשי הכרה על רקע נפשי – ומאז עברה כבר יותר מחצי שנה נוספת של מלחמה.
מחקר של אוניברסיטת תל אביב שהתפרסם במאי האחרון מצא כי 12% מלוחמי המילואים במלחמת "חרבות ברזל" מדווחים על תסמינים מרובים של פוסט-טראומה. בתחילת שנת 2024 הוכרזה רפורמת 'נפש אחת' באגף השיקום שכללה בין היתר הקמת קו סיוע ייעודי לנפגעי פוסט טראומה והרחבת הטיפולים להם זכאים הלומי הקרב ובני משפחותיהם. אולם מבחינת אנשי המאהל, הרפורמה איננה מספקת, ונדרש שינוי כולל ביחס של החברה כולה, ושל המערכת בפרט, למי ששילמו מחיר כדי להגן על כולנו.
דוד כהן (34) מאילת, מתמודד עם פוסט טראומה זה 12 שנה כתוצאה משירותו הצבאי. "אני לא נכה. במקום תעודת נכה, היו צריכים לתת לנו 'תעודת גבורה' מוזהבת. כזו שמאפשרת להיכנס לכל מקום ולהציג לכל שוטר. שכששוטר רואה אותה, הוא לא פונה אלייך בכלל – רק שואל מה אתה צריך.
"מאז תחילת חרבות ברזל עברתי את ההתקפים הכי קשים שלי, והבנתי שאני צריך לתת הלאה" מספר כהן. "הכנתי מופע על החיים שלי ועל הלם הקרב שמתבסס על הכלים שרכשתי לאורך השנים. הוא מיועד דווקא למי שהוא לא פוסט טראומתי, כדי לתת הצצה ולהכיר. אנחנו יודעים לחיות עם הפוסט טראומה ועכשיו החברה צריכה ללמוד לחיות איתנו. מה שצריך זה שאזרחי ישראל יכירו בנו כגיבורים, קודם כל – ואז גם המערכת תכיר בנו".
"היום יום פה במאהל קשה. חם, אנשים חוטפים התקפים על ימין ועל שמאל. אבל אמרנו שאם צריך למות פה, נמות פה" אומר דננברג. הם פתחו חשבון פיי-בוקס כדי לסייע ולממן את הוצאות המחאה. הדבר הכי חשוב לו, לדבריו, זה שאנשים יגיעו למאהל ויפגינו תמיכה – אפילו לזמן קצר: "חשוב לנו שאנשים יבואו, ישבו קצת לדבר איתנו, ידעו ויבינו על מה אנחנו נאבקים".
