81% ממהגרות העבודה המועסקות בישראל בסיעוד העידו שפיתחו בעיות בריאותיות בעקבות עבודתן, כך עולה מנתוני סקר שערך ארגון קו לעובד בקרב מטפלות בענף הסיעוד הביתי.
הסקר נערך בקרב 534 מהגרות עבודה (באנגלית, ספרדית ורוסית) לפני מלחמת חרבות ברזל, בינואר עד ספטמבר 2023. בעיות הבריאות הנפוצות ביותר שהעובדות דיווחו שלקו בהן בעקבות עבודתן הן בעיות גב (19%), כאבי ראש (12%) בעיות מפרקים (7%), בעיות בידיים (6%), בעיות בעיניים (6%) ובעיות ברגליים (6% מהדיווחים). 13% מהעובדות דיווחו על התפתחות של קשיים נפשיים דוגמת דיכאון, חרדה ודחק. בעיות בריאותיות נוספות שדווחו הן כאבי פרקים, בעיות עור, קשיי נשימה וכאבים כרוניים.
גורמי הסיכון המשמעותיים ביותר של העובדות הסיעודיות הם גורמי סיכון ארגונומיים הקשורים לפעולות חוזרניות המייצרות עומס יתר על מערכת השריר והשלד. כך למשל,40% מהעובדות דיווחו כי הן נדרשות להרים את המטופל ו-76% דיווחו כי עבודתן כוללת את רחיצת המטופל. נ', עובדת מהודו, סיפרה לדוגמה: "לפני כמה חודשים המעסיקה שלי כמעט נפלה. תפסתי אותה מאחור כדי שלא תשבור את עצמותיה. אבל נתפס לי הגב. כאבי הגב שיתקו אותי למיטה יום שלם. משפחתה ארגנה עבורי פגישה אצל אוסטאופת… הרגשתי יותר טוב אחרי זה אבל אני לא יכולה להתכופף הרבה או להרים דברים כבדים או לדחוף כיסא גלגלים… כשחזרתי להודו לחופשה הלכתי לעשות צילום רנטגן והרופא המליץ על פיזיותרפיה ומנוחה מהרמת דברים כבדים שישה חודשים. אבל אני לא יכולה לעמוד בזה. המטופלת שלי לא יכולה ללכת הרבה… אני אוהבת את המשפחה והם רואים בי בת משפחה. אבל לצערי בגלל המצב הבריאותי שלי, אני מתכננת לעזוב."
בקו לעובד ציינו כי ייתכן שקשיי נשימה שפיתחו 2% מהמשיבות, בעיות עור ובעיות עיניים, נגרמו בשל חשיפה ממושכת לחומרים כימיים כגון חומרי ניקוי במהלך עבודתן. 88% מהמטפלות הסיעודיות דיווחו כי הן מבצעות גם עבודות ניקיון במשק הבית, לצד הטיפול עצמו. כאבי הראש שעליהן דיווחו 12% מהמשיבות עשויים להיות אף הם קשורים לחשיפה לחומרים כימיים, אך עשויים להיות קשורים גם למיעוט שינה. לצד זאת, ציינו כי עובדות הסיעוד חשופות גם לסיכונים ביולוגיים שונים בדגש על הדבקה במחלות בחשיפה להפרשות הגוף, משטחים מזוהמים, טיפול בפסולת רפואית או הידקרות ממחט משומשת.
בקו לעובד ציינו כי אין כיום קורסים ייעודיים והכשרות בתחום הבטיחות לעובדות הסיעוד בבית. על פי דרישות הביטוח הלאומי, חברות הסיעוד נדרשות לוודא ש-30% בלבד מהעובדות השתתפו בקורסי הכשרה בכלל, והעובדות בסיעוד הביתי מועסקות על ידי המטופלים באופן ישיר. משמעות הדבר היא שאין אף גורם שאחראי להכשרתן בהיבטים של בטיחות ושמירת בריאותן. כך, 39% מהעובדות דיווחו שלא קיבלו כלל הדרכה ולא ציוד מגן לעבודתן, 18% מהעובדות דיווחו שלא קיבלו הדרכה על סיכונים מחומרים שאליהם הן חשופות אך כן קיבלו ציוד מגן, ו-16% דיווחו שקיבלו הדרכה אך לא קיבלו ציוד מגן. רק 25% מהעובדות דיווחו שקיבלו גם ציוד מגן וגם הדרכה.
כאמור, עבודתן של העובדות בענף הסיעוד הביתי מציבה אותן בפני גורמי סיכון משמעותיים לבריאותן. חרף זאת, אין בישראל קורסים ייעודיים לעובדות בסיעוד ביתי ואין קריטריונים כלשהם לקבלה לעבודה. האחריות לבדיקת ההתאמה של העובדת לתפקידה טרם הגעתה לישראל חלה על לשכות פרטיות שפועלות בישראל ומורשות לגייס מהגרות עבודה בענף הסיעוד. לאחר שהעובדות מגיעות לישראל, האחריות להכשרה עוברת לחברות הסיעוד, שאחראיות על הניהול המקצועי והליווי והתמיכה בעובדות במהלך שהותן בישראל.
לצד הסיכונים הפיזיים, ציינו בקו לעובד כי כשליש מהמטפלות דיווחו שמצבן הנפשי נפגע בעקבות עבודתן במידה בינונית וכרבע מהן דיווחו שמצבן הבריאותי נפגע במידה רבה או רבה מאוד. מהגרי העבודה בענף הסיעוד הביתי מועסקים במתכונת של 24 שעות למשך שישה ימים בשבוע בבית המטופל, המהווה גם את מעסיקם., ונדרשים למעשה לזמינות מתמדת. עובדים רבים דיווחו על בדידות כתוצאה מכך, על היעדר פרטיות מספקת או על חדירה לפרטיות, ועל תלות גבוהה במעסיקים שבביתם הם גרים.
דפוס ההעסקה בזמינות מתמדת מסביב לשעון עשוי אף הוא לגרום לשחיקה שעשויות להיות לה משמעויות בריאותיות. אחת העובדות, ג' מהפיליפינים, דיווחה שעבדה אצל מטופלת עם בעיות שינה. "היא התעוררה כל לילה ב-11 או ב-12 ואז הייתה ערה כל הלילה. במשך שנה שעבדתי שם היו לי 2-3 שעות שינה בלבד, ולכן היה לי חום כל הזמן. רציתי להרוויח כסף ולכן לא לקחתי מנוחה… כשחזרתי לפיליפינים, התעלפתי ולא התעוררתי 10 דקות… הרופאים אמרו לי שאני צריכה לנוח… אחרי זה ביקשתי לקחת את יום המנוחה שלי כל שבוע. אבל עדיין לא ישנתי מספיק, וכשהייתי נעמדת, הייתי מסוחררת, הכל זז. פעם אחת התעלפתי ל-30 דקות, ואז המעסיקה לא רצתה שאחזור כי היא פחדה שזה יקרה לי שוב".
חוסר השליטה בזמן והיעדר זמן פנוי מהווים גורמי דחק נוספים. על אף שהעובדות אמורות להיות זכאיות ליום מנוחה שבועי, 42% מהן דיווחו כי אין להן ימי מנוחה כלל, 25% דיווחו כי הן מקבלות יום מנוחה אחד בחודש, ו-17% דיווחו כי הן מקבלות שני ימי מנוחה בחודש בלבד. חלק מהעובדים דיווחו כי המטופלים-מעסיקים מספקים להם אוכל במשורה, או שאינם מאפשרים להם להכניס לביתם אוכל מלבד האוכל שהם מבשלים עבורם ואוסרים עליהם להכניס מאכלים ותבלינים ממדינות המוצא.
44% מהעובדות העידו שחוו התעמרות בעבודה או התנהגות פוגענית בעבודתן. מתוכן, 62% חוו זאת מצד המטופל-מעסיק, 18% מצד המטופל ובני משפחתו, 17% מצד בני המשפחה בלבד ו-2% מאחרים בסביבת העבודה. 6% מהמשיבות לסקר העידו כי חוו גם הטרדה מינית בעבודתן, מחציתן מצד המטופל עצמו. על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה בשנת 2023 דווחו 96 תלונות על חשד להטרדה או תקיפה מינית של מהגרות עבודה בבתי מטופלים, כשב-67% הפוגע היה המטופל עצמו וב-33% קרוב משפחתו. 75% מהעובדות סיימו את עבודתן אצל המעסיק. רק ב-16 מהמקרים נקטה רשות האוכלוסין וההגירה סנקציות כנגד המעסיק, ומתוכם רק בעשרה מקרים נשללו היתרי ההעסקה ובששת הנותרים הוגבלה ההעסקה לעובד ממין זכר בלבד. בקו לעובד מעריכים כי בתחום האלימות המינית קיים תת דיווח משמעותי בשל החשש של עובדות ועובדים רבים לעבודתם ולמעמדם בישראל.
החוק בישראל מחייב את המעסיקים-מטופלים לבטח את עובדי הסיעוד הזרים בביטוח בריאות, אולם השירותים להם זכאים העובדים אינם מקיפים כמו השירותים שמקבלים ישראלים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ככל שמצבו הרפואי של עובד מתדרדר כך שלא מתאפשר לו להמשיך ולעבוד בעבודה לשמה הוזמן לישראל במשך תקופה העולה על 90 יום, חברת הביטוח רשאית להפסיק את הביטוח הרפואי מטעמים של אובדן כושר עבודה, כך שהעובד יוכל לקבל רק כרטיס טיסה בחזרה לארצו (למעט עובד המועסק בישראל למעלה מעשור, שעשוי להיות זכאי גם לפיצוי חד פעמי מחברת הביטוח על סך כ-90 אלף שקלים).
למרות שלכאורה עומדת בפני העובדת האפשרות להפעיל את הביטוח ולפנות לקבל טיפול רפואי ולבצע בדיקות תקופתיות, עובדות ממעטות לעשות זאת בין היתר בשל היעדר זמן פנוי, בשל הצורך הרב להתפרנס ולהחזיר חובות, וכמו כן בשל אתגרים שפתיים בגישה לשירותי בריאות ושירותים חיוניים שניתנים בשפה העברית בלבד ואינם נגישים לאוכלוסיות מגוונות, או בשל חוסר היכרות עם הבירוקרטיה הנדרשת להזמנת תורים ולקבלת שירותים בישראל. 46% מהעובדות לא ידעו שהן זכאיות לימי מחלה בתשלום, על אף ש-43% מהן העידו שחלו בשנה האחרונה. העובדות העידו שלמרות מחלתן הוסיפו לעבוד.
בישראל מועסקות בענף הסיעוד כ-61.5 אלף מהגרי ומהגרות עבודה באופן חוקי (45% מכלל מהגרי העבודה המועסקים בישראל באשרה), ועוד כ-15.4 אלף מהגרות עבודה שאשרתן פגה אך נשארו בישראל. מרבית העובדות מגיעות מדרום מזרח אסיה: הפיליפינים, הודו, סרי לנקה ונפאל, אך גם ממולדובה, אוקראינה, אוזביקסטן ומיעוטן מרומניה וקולומביה.
לצד ההיבטים הבריאותיים, בקו לעובד בחנו גם את גובה דמי התיווך שנדרשו העובדות לשלם על מנת להגיע לעבוד בישראל. 27% דיווחו כי שילמו בין 7,000 ל-10,000 דולר; 21% דיווחו כי שילמו 10–15 אלף דולר; 15% דיווחו כי שילמו מעל 15 אלף דולר ו-14% דיווחו כי שילמו 4,000-7,000 דולר. 23% דיווחו כי אינן זוכרות, לא שילמו או ששילמו סכום הנמוך מ-4,000 דולרים. 57% מהעובדות דיווחו שהצליחו לשלם חזרה את דמי התיווך בתוך שנה, אך רבות דיווחו כי נדרש להם זמן ארוך יותר. 10% ציינו כי לקח להן יותר משנתיים של עבודה בישראל להחזיר את הסכום ששילמו על מנת להגיע לכאן. התוצאה של תשלום דמי תיווך, שפעמים רבות כרוכים גם בצבירת חובות מצד העובדים טרם הגעתם לישראל, היא הגברת פערי הכוחות בינם לבין המעסיק שבו הם תלויים – דבר המקל לדרוש מהם לעבוד גם בימי החופשה, או להפר את חוקי העבודה כלפיהם בצורות אחרות.
