בשבוע אחד בלבד, ארבע משפחות ערביות נאלצו לפנות את בתיהן במזרח ירושלים. בעיני ארגוני זכויות אדם, זהו לא רצף מקרים – אלא חלק ממדיניות ברורה: מגמה גוברת של הריסות, המלוּות בהקפאת הליכי תכנון, תוך מניעה מתושבים להסדיר את מגוריהם.
זה התחיל בשבת, ה־19 ביולי. בבית חנינא, משפחת חלאווני נאלצה לעזוב את מבנה המגורים שלה – בניין שכלל שש יחידות דיור, שבהן התגוררו כ־30 בני אדם. הבניין נבנה בשנת 2000, וצו ההריסה הסופי הוצא לו ב־1 במאי.
ביום ראשון שלאחר מכן, בג'בל אל-מוכבר, האחים איוב ואבראהים קונבר עזבו את בתיהם, כל אחד מהם חי בבית בגודל של כ־65 מ"ר, שבתוכו התגוררו כעשרה בני אדם – משפחות שלמות. הם עזבו לאחר שקיבלו צווי הריסה סופיים.
באותו יום, לא הרחק משם, בשכונת א-בוסתאן שבסילואן, גם מוסא בדראן נאלץ לפנות את ביתו. הבית, שנבנה ב־2017, כבר נקנס ב־45 אלף שקלים לפני כשנתיים. ההתראה האחרונה שקיבל קצבה לו 21 ימים. ביום ראשון, הזמן אזל.
לבסוף, ביום רביעי, חזרו הדחפורים לג'בל אל-מוכבר ואדהם עוויסאת פינה את ביתו כהכנה להריסה עצמית.
הקפאה מוחלטת של התכנון הפרטי
לפי נתוני עמותת 'עיר עמים', המבצעת מעקב שוטף אחר הריסות בתים בשכונות ירושלים המזרחית, מתחילת 2025 הרסו הרשויות הישראליות 135 בתי מגורים ומבנים נוספים של פלסטינים במזרח העיר: מתוכם 85 יחידות דיור ו־50 מבנים אחרים (מחסנים, חנויות ועוד).
לפי עמותת 'במקום – תכנון וזכויות אדם', המלווה הליכי תכנון בירושלים המזרחית, במקביל להתגברות הריסות הבתים שינוי נהלים הביא להקפאה מוחלטת של התכנון הפרטי במזרח העיר, כך שגם תושבים המעוניינים להסדיר את בתיהם ולקבל היתר בנייה – מנועים מלעשות זאת.
מניתוח העמותה עולה כי בשנת 2023 אף תכנית בקרקע לא מוסדרת (שהיא עיקר הקרקע במזרח ירושלים) לא עברה את תנאי הסף של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, לעומת כ־100 תוכניות בכל שנה לפני כן. ב־2024 עברו רק 6 תוכניות את תנאי הסף.
בתוך כך, מאז אפריל נדונו בוועדת התכנון המקומית שלוש תוכניות לפיתוח שכונות יהודיות במזרח ובצפון ירושלים. צו ההריסה לבניין בשכונת א-סוואנה במזרח ירושלים, בו מתגוררות 17 משפחות, הגיע לפתחו של בית המשפט בשבוע שעבר. לאחר דחיית ערעור התושבים בבית המשפט המחוזי, הוציא בית המשפט העליון צו עיכוב ביצוע עד ל־7 באוגוסט.
בבניין, הסמוך להר הזיתים, מתגוררות מעל 140 נפשות, שליש מהן מתחת לגיל 18. הבניין נבנה בתחילת שנות ה־2000 ללא היתר, על קרקע המיועדת בחלקה למגורים. הדיירים רכשו את הדירות מקבלן שטען כי יש בידו היתר בנייה.
לטענת דיירי הבניין, צווי הפינוי וההריסה הוצאו לאחר שהשיח' עכרמה סברי, לשעבר המופתי של ירושלים, שהתגורר בבניין, נשא נאום במסגד אל-אקצא שפורש כהסתה בעיני הרשויות הישראליות. מאז עבר השיח' סברי להתגורר בשכונה אחרת בירושלים המזרחית, אך מאמצי ההריסה של הבניין נמשכו.
אדריכלית שרי קרוניש מעמותת 'במקום – תכנון וזכויות אדם': "בימים שבהם הריסה והחרבה הפכו לדרך הפעולה העיקרית של ישראל, צווי הריסה ישנים נשלפים מהמגירות ומבוצעים, כחלק ממדיניות של ענישה קולקטיבית כלפי הפלסטינים. עוד 17 משפחות צפויות כעת להיזרק לרחוב, ללא נקיפת לב. עם קצת רצון טוב והרבה צדק מצד העירייה ורשויות התכנון, הבניין בשכונת א-סוואנה יכול היה לעבור הסדרה תכנונית ורישוי, אבל גם בירושלים תאוות ההריסות של ישראל גוברת על האנושיות".
אביב טטרסקי, חוקר בעמותת 'עיר עמים': "העובדה הפשוטה היא שהמדינה לא ראתה כל צורך להרוס את הבניין ואפשרה ל־17 משפחות להמשיך לגור בו במשך למעלה מעשרים שנה. הסיבה להריסה היא לא אכיפה של חוקי התכנון והבנייה אלא העימות בין עכרמה סברי לרשויות המדינה שמכוונות לרמוס בדרך עוד 150 בני אדם".
