פיצ'וגין, בן ה-24, נולד בישראל לאחר שמשפחתו עלתה מאוקראינה בשנת 2000. אך עבור חלק גדול מהצד של אימו, המצב באוקראינה לא קל. "אמא שלי מאוד מושפעת ממה שקורה, היא עוקבת אחרי החדשות כל הזמן, אחותה וסבתא שלי עדיין שם. היא בקשר יומיומי איתן, שומעת מה המצב ממקור ראשון. אני דואג לשלומן של סבתא ודודה שלי, אבל גם מנסה להתרחק מהחדשות ולהתמקד במה שאני יכול לשלוט בו, באימונים, בלימודים, ובהתקדמות האישית שלי".

הוא התחיל את דרכו בענף השחייה בעקבות המלצה להתמודד עם מחלת האסטמה. "נשלחתי לחוג שחייה בגיל חמש בגלל אסטמה, רצו שאשפר את הנשימה שלי. התחלתי לשחות בקריית אתא, בבית הספר לשחייה של אלכסיי ברוניקוב, שהוא היום מאמן הפועל קריית אתא. שם גדלתי והתאמנתי עד גיל 13, ואז נבחנתי לאקדמיה והתחלתי לשחות תחת המאמן לאוניד קאופמן, מאמן הנבחרת".

כריס פיצ'וגין זוכה במדליית הארד (צילום: סימונה קסטרו וילארי, באדיבות איגוד השחייה)

את תחילת דרכו כשחיין הוא החל בכלל בסגנון הגב. "בגיל עשר נסעתי לתחרות בשם גביע אייל. בכל שנה היו בוחרים אקראית בתחרות כל מיני מקצים שניתן להתחרות בהם. הייתי רשום למקצה הגב ויצאו רק מי שהיו רשומים לשני מקצים שונים, אז כדי שאצטרף לתחרות רשמו אותי גם במקרה ל-50 מטר חזה. מעולם לא שחיתי בסגנון הזה קודם לכן". באופן מפתיע, פיצ'וגין ניצח את המקצה ומאמנו החליט שמעכשיו הוא יתמקד במשחי החזה. המעבר מגלישה במים עם הגב למשחה חזה הפך את הקריירה של פיצ'וגין לכיוון חדש.

עם סיום לימודיו בוינגייט, עמד פיצ'וגין בפני החלטה משמעותית לגבי המשך דרכו בתחום השחייה. "הייתי צריך להחליט אם להמשיך לשחות או לנצל אפשרויות אחרות בצבא. בסופו של דבר בחרתי להמשיך לשחות ועברתי להתאמן בירושלים רבתי. בשנתיים האחרונות המועדון השקיע בי וקידם אותי. המאמן מנו מאי עזר לי לעשות קפיצת מדרגה ביכולות שלי . אני מרגיש מחובר מאוד למקום ולמאמנים שלי שם."

שני מסלולים תובעניים

כמו שחיינים רבים, פיצ'וגין בחר ללמוד בארה"ב ולהתאמן במסגרת האוניברסיטה האמריקנית. הוא לומד באוניברסיטת ג'ורג'יה (UGA), אחת מתוכניות השחייה המובילות בארצות הברית. "זו מכללה מדהימה. יש שם צוות מאמנים צעיר ודינמי, שמקשיב לשחיינים ורוצה בהצלחה האישית של כל אחד. השנה סיימנו במקום השביעי ב־NCAA – וזה הישג עצום, במיוחד כי אנחנו הקבוצה הכי קטנה בטופ 15".

המעבר לארה"ב קידם אותו לא רק מבחינה פיזית אלא גם מנטלית. "הייתי רגיל לאימונים ברמה גבוהה בארץ עם שחיינים כמו יעקב טומרקין, גיא ברנע ויונתן קופלב, אבל מה שחוויתי בארה"ב זה עולם אחר. האימונים שם הם משהו שלא חוויתי בחיים מבחינת הרמת קושי והרמת עבודה שיש שם, עד שהגעתי לשם לא ראיתי דברים כאלה וכשהגעתי לשם גם לא האמנתי שדברים כאלה ניתנים לביצוע".

במקביל לאימונים האינטנסיביים, פיצ’וגין לומד מדעי המחשב בתוכנית מואצת לתואר שני. "זה מחייב אותי לתכנן כל יום בקפידה. יש כאלה בקבוצה שבוחרים ללמוד תחומים קלים יותר או לדחות את הלימודים, אבל אני משלב בין שני מסלולים תובעניים. גם הלימודים וגם השחייה דורשים להיות עם 'הרגל על הגז' כל הזמן – אי אפשר להוריד באף אחד מהם".

ההחמצה והניצחון

פיצ’וגין היה מועמד מוביל להשתתף במשחה השליחים מעורב גברים באולימפיאדת טוקיו 2020, שהייתה אמורה להיערך באותה שנה אך נדחתה. ב-2021, הוא זכה באליפות ישראל לבוגרים ב-50 מטר חזה, אך סיים רק שני ב-100 מטר חזה. בעקבות זאת, איתי גולדפדן, שניצח את המקצה, עקף את פיצ'וגין ונבחר להשתתף בנבחרת השליחים. "היה מאבק על המקום בשליחים לאולימפיאדה. הייתי מועמד, אבל בסופו של דבר הפסדתי לאיתי גולדפדן והוא עשה הופעה אדירה בטוקיו, עם תוצאה מאוד מרשימה".

ההחמצה הותירה בו תחושת תסכול אך גם הדליקה בו אש חדשה. "חלק מהתחרויות ויתרתי מראש כי נאמר לי שיש לי סיכוי גבוה להיכנס לנבחרת השליחים. אז מבחינתי, הייתי מוכן לקפוץ למים בטוקיו – אבל זה לא קרה. מהרגע ההוא החלטתי שהמטרה שלי היא לתת הכל כדי להגיע לפריז. עשיתי הפסקה של שנה מהקולג' וחזרתי להתאמן בארץ".

את העונה פיצ’וגין החל בצורה מרשימה עם ניצחון כפול במקצי ה-50 וה-100 מטר חזה בתחרות בינלאומית בשוויץ. אך לצערו, פתאום תקפה אותו מחלה, שעצרה את המומנטום ומנעה ממנו להמשיך להתקדם. כדי להבטיח את מקומו במשחקים האולימפיים בפריז, היה עליו לקבוע את הקריטריון האולימפי ב-100 מטר חזה.

אליפות אירופה 2024 הייתה ההזדמנות האחרונה של פיצ’וגין להבטיח את מקומו במשחקים האולימפיים בפריז. "לאליפות אירופה הגעתי אחרי רצף של ארבעה גלים של מחלות", הוא מספר. הוא סיים במקצה המוקדמות במקום ה-14 עם התוצאה 1:01.11 והיה הישראלי השלישי, אחרי רון פולונסקי ויהונתן יצחקי, שעבר לחצי הגמר.

רון פולונסקי באליפות אירופה בשחייה (צילום: סימונה קסטרווילארי, איגוד השחייה)

באופן טבעי, פיצ’וגין היה מאוכזב שפספס פעם שנייה את המשחקים האולימפיים. אך במקום לשקוע, הוא החליט למקד את האנרגיה שלו למקצה ה-50 מטר בו יתחרה בהמשך האליפות. "מאותו הרגע חשבתי רק על ה-50 מטר חזה. הלכתי למאמן הספרינט דימה ריבינסקי, חיבקתי אותו ואמרתי: ‘דימה, פספסתי את ההזדמנות שלי להעפיל לאולימפיאדה, יש לי את ה-50 חזה בעוד חמישה ימים, תעשה מה שאתה רוצה ותגרום לי לשחות טוב יותר’. הוא קבע לי את האימונים, מה לאכול, מתי לנוח ואיך להתכונן למקצה".

"ידעתי שאני יכול לשחות טוב במקצה ה-50, אבל לא ידעתי עד כמה", מסביר פיצ’וגין. "מבחינתי, ה-50 מטר זה אומנות. ברגע שמשהו קטן התפקשש – הכל הולך. אתה חייב דיוק מוחלט בכל תנועה, בכל נשימה. זה מה שמושך אותי, הצורך להביא את הביצוע לרמת שלמות".

"רגע של גאווה אמיתית"

מאמציו של פיצ’וגין נשאו פרי, והוא הצליח להעפיל אל הגמר מהמקום הרביעי. "הגעתי למקצה המוקדמות, אחרי שהתגברתי על משבר פסיכולוגי קטן. שחיתי לראשונה אחרי חמישה ימים וסיימתי עם 27.26 שניות. ידעתי שיש לי עוד מה לשפר, ועליתי מהמקום הרביעי גם לחצי וגם לגמר".

את מקצה הגמר של אליפות אירופה, פיצ’וגין לא ישכח לעולם. הבריכה בסרביה הייתה בריכה פתוחה, בחוץ השתוללה סערה, משחים נדחו בגלל הגשם והברקים, והתנאים היו מאתגרים מאי פעם. "ירד גשם חזק, ממש סופת רעמים. אחת הרוטינות שלי היא לנגב את המקפצה לפני הזינוק, אני אוהב שהיא יבשה, שאני יוצא בדיוק כמו שאני מתכנן. הפעם, כל פעם שניגבתי, היא שוב נרטבה. ניסיתי שוב ושוב, ואז הבנתי שזהו, הרוטינה נשברה עוד לפני שקפצתי למים. זינקתי למים וניתקתי כל טיפת רגש שהייתה לי".

למרות התנאים הקשים, פיצ’וגין זכה במדליית הארד וקבע שיא ישראלי חדש של 27.02 שניות. "האמת? בהתחלה הייתי קצת מבואס. לא מהמיקום, אלא כי רציתי לרדת מ-27 שניות. בעולם השחייה יש תקרות זכוכית ברורות, כמו דקה ב-100 חזה, או 2:10 ב-200 מעורב, וה-27 שניות ב-50 מטר חזה היא אחת מהן. רציתי לשבור אותה. אבל אז אמרתי לעצמי, מדליית ארד באליפות אירופה, זה הישג מטורף, במיוחד חמישה ימים אחרי שפספסתי את הקריטריון למשחקים האולימפיים".

הוא מתאר את המקצה הזה כחוויה יוצאת דופן. "הגשם, הברקים, המתח – זה הוסיף אדרנלין מטורף. אני אוהב את הרגעים האלה. לעמוד על הפודיום, לשמוע את כל ההודעות והברכות שהציפו אותי אחרי. זה היה רגע של גאווה אמיתית. הרגשתי שכל הדרך הקשה בסוף משתלמת".