כשסייפת הרומח ליאור דרוק הגיעה לאליפות אירופה אחרי היעדרות ארוכה עקב פציעה, היא לא תיארה לעצמה שתידרש להתחרות גם בענף הדקר, שלא התאמנה בו מעולם. "זה כמו שאני אבקש מרקדנית היפ-הופ להתחרות בתחרות בלט", היא מספרת ל'דבר'. אף אחד לא דמיין בחלומות הפרועים ביותר, שהנבחרת של דרוק תרשום גם ניצחון שיפתיע את כולם. "בסיום הקרב צרחנו וקפצנו כאילו זכינו בכל האליפות. זאת הייתה הפתעה על גבול ההזוי".
הסיפור של דרוק הוא רק פרק אחד בסיפור הלא ייאמן של נבחרות ישראל בסיף, שהתייצבו כנגד כל הסיכויים באליפות אירופה שנערכה בחודש שעבר בגנואה שבאיטליה, ימים לאחר שפרצה המלחמה עם איראן. מוחות ישראלים מבריקים מצאו את כל הפתרונות היצירתיים: יציאה סודית לשיט של עשרים שעות, גיוס סייפים יהודים וישראלים מרחבי העולם, כולל כאלה שפרשו מהענף, וחריגות מחוקי התחרות. "זו המהות של הספורט", אומרת מנכ"לית איגוד הסיוף הישראלי, אירנה טל, בראיון ל'דבר', "ברגעים הקשים האלו לקום מהקרשים, לעשות משהו כדי להוכיח שאנחנו פה, אנחנו על המפה".
נבחרות הסיף הישראליות מתחרות בימים אלו באליפות העולם בסיף שנערכת בגיאורגיה. הפעם זה עבר "חלק": הטיסות המריאו כמתוכנן, והסייפים, הסייפות והצוותים המקצועיים הגיעו לאליפות, פנויים לאימונים ולהכנה לתחרויות. אבל לפני חודש וחצי, כל זה לא היה מובן מאליו. בשיחה עם 'דבר' מספרות טל, דרוק וסייפי הנבחרת את הסיפור שלא סופר על אליפות אירופה בסיף בצל מלחמת ישראל-איראן.
השקט לפני הסערה: "באנו במטרה לחזור להתחרות ביחד"
בהכנה לאליפות אירופה עברו הנבחרות מחנה אימונים באסטוניה. הנבחרת חזרה עם מוטיבציה וציפיות גבוהות לקראת התחרות, בתקווה להגיע אליה עם כמה שיותר הישגים. כחלוץ לפני כולם יצאו לאיטליה, מנהלי המשלחת, חלק מהמאמנים, ארבעה סייפות נבחרת הרומח, שני סייפים מנבחרת הרומח גברים וסייף חרב. שאר חברי הנבחרת הגדולה היו אמורים להצטרף אליהם למחרת.
דרוק הגיעה לאליפות אירופה אחרי היעדרות ארוכה בגלל פציעה. "היו לי שני קרעים בברך ועצם שהייתה בחוץ", היא מספרת, "זאת פציעה שסחבתי ארבע שנים, היא קרתה כשהייתי צעירה והחלטנו לא לנתח. זה הלך והחמיר עד שזה ממש הגביל אותי, והחלטנו אחרי הסייקל לפריז לעשות ניתוח. במשך שמונה חודשים לא התחריתי, ובקושי סייפתי".
היא בת 22, הסייפת המנוסה והבוגרת של נבחרת הרומח. בעבר הייתה מדורגת בעבר במקום הראשון בעולם לנערות ונחשבת לכישרון ענק בענף. "נסעתי בראש קצת קליל, ניסיתי להעמיס על עצמי כמה שפחות לחץ. באתי במטרה ליהנות כמה שאפשר, להחזיר לעצמי את הביטחון העצמי והתחושה הטובה על המסלול".
לצידה של דרוק הגיעו לאליפות אירופה גם גילי קוריצקי (16), ליהי קורן (18), ומאי קגן-טיאגונוב (19), נבחרת צעירה וכישרונית שחזרה להתחרות יחד אחרי תקופה ארוכה: "לא סייפנו ביחד כמעט שנה, בגלל הפציעה שלי, אז גם בקבוצתי באנו במטרה לחזור להתחרות ביחד".
פתאום מלחמה ועוצר טיסות: "היה לנו חשוב שהנבחרות יצליחו להתחרות"
יום לפני פתיחת אליפות אירופה פרצה המלחמה עם איראן, ושיבשה הכל. "בדיוק נחתנו והלכנו לישון", נזכרת דרוק. "קמנו בבוקר וראינו בטלפון ובחדשות מה שקרה. הייתי בהלם ורציתי לחזור מיד הביתה לישראל. לקחתי את זה קשה, לא רציתי להיות רחוקה מהמשפחה שלי בסיטואציה כל כך קשה".
באותן השעות החל עוצר טיסות מישראל, שמנע את הגעתן לתחרות של שלוש נבחרות הסיף האחרות– דקר נשים, רומח גברים ודקר גברים. סייף הדקר דב וילנסקי הגיע מוקדם יחסית לנתב"ג. הוא עשה צ'ק אין ומסר את ציוד הסיוף שלו, שעלה כבר לבטן המטוס. הוא חיכה לחבריו לנבחרת בנתב"ג. מהלומת הפתיחה בשלוש בלילה הפתיעה את כולם והטיסות מנתב"ג נעצרו. הציוד כבר היה במטוס, אך הסייף ושאר חברי הנבחרת נשארו בארץ.
בינתיים, יום התחרויות הראשון החל עם סייפי היחידים בחרב גברים ורומח נשים. המשלחת הישראלית עלתה להתחרות, אך לא הרשימה. המלחמה בבית וחוסר הוודאות ביחס לחבריהם מהנבחרת שתקועים בישראל השפיעו על המתחרים הישראלים, ואלה התקשו להגיע לתוצאות טובות. "לא ראינו אופציה אחרת. בחרנו להתחרות ולעשות את הכי טוב שלנו". אומרת דרוק, "זה היה מאוד קשה מבחינה מנטלית. אני נמצאת במקום אחר, אבל בראש שלי אני נורא דאגתי למשפחה שלי ולמה שקרה בישראל".
מאחורי הקלעים התחוללה הדרמה האמיתית. זאת הייתה יכולה להיות טרגדיה ספורטיבית, אילו המלחמה באיראן הייתה גורמת לשלוש נבחרות ישראל לא להופיע לתחרות. הנחישות של חברי המשלחת והמוח היצירתי לא עצר לרגע בחיפוש אחר הדרך המיוחדת, הפרצה בחוק, ופינת האמפתיה הקטנה בלב שתאפשר לישראל להתחרות. לדברי טל, "היה לנו מאוד חשוב שנבחרות יצליחו להתחרות, כדי להרוויח נקודות חשובות באליפות ולשמור על המיקום הגבוה שלהם בדירוג העולמי".
טל ידעה שאי השתתפות של הנבחרות תוריד להם נקודות רבות בדירוג העולמי ותפגע בהם לקראת אליפות העולם, שנערכת בימים אלו. בתחרות הקבוצתית, ההצלבה נקבעת מראש לפי המיקום של הנבחרות בדירוג העולמי. דירוג גבוה מאפשר מפגש מול נבחרות חלשות יותר ומגדיל את הסיכוי להישג משמעותי. למשל, העובדה שנבחרת הדקר נשים דורגה במקום ה-18 באליפות העולם, אפשרה לה להגיע לקרב 32 הגדולות מול רומניה שדורגה במקום ה-13, לנצח ולהעפיל לשמינית הגמר. אם היא לא הייתה מופיעה באליפות אירופה, הנבחרת הייתה מדורגת נמוך יותר ומקבלת נבחרת מדורגת גבוה יותר וקשה יותר בשלב 32 הגדולות.
סירה במקום מטוס, ו"צו 8" לסייף הישראלי מהחופשה ברוסיה
ואז נמצא הפתרון. "חיפשנו דרך להוציא את שתי הנבחרות ביחד", מספרת טל. "התחלנו לחפש פתרונות ופתאום פנתה אלינו תכלת אדלמן מהיחידה לספורט הישגי, שהציעה את הרעיון. התמזל מזלנו שמצאנו איזושהי סירה והצלחנו לשים שם את נבחרת הגברים דקר".
"אחרי שהטיסה בוטלה, התבאסתי וכבר השלמתי עם כך שלא אצא לאליפות אירופה", מספר סייף הדקר יונתן כהן. "יומיים אחר כך קיבלתי טלפון מהמנכ"לית אירנה טל, היא שאלה אותי אם אני מוכן לצאת מישראל בסירה לתחרות. הסכמתי, והיא אמרה לי להגיע למחרת בבוקר לנמל חיפה".
המבצע יצא לדרך. שלושה מסייפי הנבחרת, יובל פרייליך, דב וילנסקי ויונתן כהן הגיעו לחיפה וחיכו לסירה שהזמין איגוד הסיוף. "עמדנו שם ולא באמת האמנו שבאמת נצא. רק כשיצאנו מהמרינה התחלנו לעכל. שטנו כעשרים שעות ללרנקה. זה היה מאתגר, הייתה לי בחילה, אבל לצד זה זאת באמת הייתה חוויה".
הסייף הרביעי של נבחרת הדקר היה אלון שריד, סגן אלוף אירופה עד גיל 23, המשרת בצה"ל, שבעקבות המלחמה נאלץ להישאר בארץ. חוקי הענף אמנם מאפשרים ל-3 סייפים להתחרות בנבחרת קבוצתית, אך במקרה שאחד מהם נפצע לא ניתן להתחרות. הנבחרת הייתה צריכה למצוא סייף רביעי. טל מצאה את החתיכה החסרה בפאזל ברוסיה.
סייף הדקר פיודור חפרסקי עלה לישראל לבד ב-2022 בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה. הוא גר במכון וינגייט ואמור להתגייס בקרוב לצה"ל. בזמן המלחמה הוא היה בביקור משפחתי ברוסיה. "דיברתי איתו", מספרת טל, "והוא מיד התגייס ובא".
"הצלחנו לשמור על הדירוג שלנו. חוויה שאספר שנים קדימה"
מקפריסין טסו חברי הנבחרת למילאנו, שם אסף אותם באוטו מאמן הנבחרת אנג'לו מאצוני האיטלקי. הם הגיעו למלון רק אחרי מסע מפרך של יום וחצי. לא היה להם הרבה זמן לנוח, כי כבר למחרת הם היו צריכים לעלות לקרב הראשון בתחרות. "זה היה ממש קשה, עברנו מסע מאוד רציני", מספר כהן. "לפני תחילת התחרות אספנו את עצמנו, גם מבחינה מנטלית, באנו באנרגיות טובות".
ישראל דורגה חמישית בתחרות ופגשה בשמינית הגמר את גרמניה, המדורגת במקום 12. המסע הקשה השפיע על חברי הנבחרת, והם הפסידו בקרב 45:34. "באנו באנרגיות טובות", אומר כהן, אבל זה לא הספיק לנו בקרב הראשון".
יום התחרויות לא נגמר, בעקבות ההפסד, הנבחרת ירדה לקרבות הדירוג, והתאמצה לא להישבר ולסיים כמה שיותר גבוה. למרות זאת, הנבחרת חזרה מהר מאוד למסלול הניצחונות, ניצחה את רוסיה 36:45, את פולין 31:45 ואת אסטוניה 43:45 וסיימה את האליפות במקום התשיעי.
"אחרי ההפסד, הצלחנו להתאפס על עצמנו וניצחנו עוד כמה נבחרות חזקות, ובעצם הצלחנו לשמור על הדירוג שלנו", סיכם כהן את התחרות. "זאת חוויה שאני חושב שאני אספר אותה עוד המון שנים קדימה. בעיניי זה גם גיבש אותנו כחבר'ה לעבור את ההרפתקה הזאת. אני בסך הכל אופטימי, אני מרוצה ומסתכל קדימה".
שני הסייפים הוותיקים הוחזרו מפרישה: "כולם התגייסו"
מטרה אחת הושגה, אך הדרמה נמשכה. עם ישראל גילה את אפשרות השייט מישראל לקפריסין ונבחרת הנשים בדקר, שהתחרתה יום אחרי הגברים, לא מצאה סירה פנויה ונתקעה בארץ. אם זה לא מספיק, גם הנבחרת לטורניר האישי הצליחה להגיע רק בחלקה לתחרות, שעמדה להיפתח. סייפי הרומח ליאם חביב ויהלי דהן הגיעו לאיטליה והתחרו בטורניר האישי, אך שני הסייפים הנוספים של הנבחרת, רז גורן ורועי רוזנפלד, לא הגיעו איתם ונתקעו בישראל. כדי להרכיב את הנבחרת, טל הייתה צריכה למצוא שני סייפים ישראלים פעילים, שלא נמצאים באותו הזמן בישראל הנצורה.
הפתרון המפתיע היה מנוגד לחוקי הענף. מאמן הנבחרת מאור חתואל הוחזר מפרישה, וכדי להשלים את הנבחרת לרביעייה, גייסה טל את מרק פרלמן, יהודי-גרמני בעל אזרחות ישראלית שהשתתף במכביה ב-2013, התחרה בעבר בנבחרת ישראל ופרש מזמן. "פרלמן כבר שנים לא מסייף", מספרת טל, "הוא נהג שמונה שעות ברצף במטרה להגיע לתחרות, הייתה איזה רוח כזאת של אחדות וזה באמת היה מדהים לראות את זה. כולם התגייסו".
יהלי דהן (מימין), מאור חטואל, מרק פרלמן, ליאם חביב (צילום: Luca (Pagliaricci/BizziTeam
פרלמן הגיע לאיטליה בלי שהנבחרת קיבלה בכלל אישור להתחרות. מילא לרשום משהו כמה ימים לפני תחילת התחרות, אך להחזיר שני ספורטאים מפרישה – זה כבר מנוגד לכל הגיון. טל המשיכה במאמץ, ורק בבוקר התחרות קיבלה הנבחרת את האישור המיוחל מהאיגוד האירופאי. ישראל דורגה בתחרות במקום ה-11, ולמרות האתגר סיימה אותה במקום ה-10.
להתחרות בפעם הראשונה בענף שלא הכרת, ולנצח את בריטניה
אך למאמן נבחרת הנשים בדקר, סשה איבנוב, שכבר היה באיטליה, עדיין היו חסרות ארבע הסייפות שלו. במקרה הזה לא היו ספורטאיות פעילות או לשעבר שניתן לגייס מרחבי אירופה. בניגוד לקול ההיגיון, המשלחת הישראלית לא ויתרה, והוכיחה פעם נוספת שתמיד ניתן למצוא עוד פתרון יצירתי, ולשלוף קלף כל כך מופרך מהשרוול, שאף אחד לא יצפה לו.
איבנוב מבחינתו כבר ראה ארבע סייפות ישראליות באיטליה, פשוט מענף אחר לגמרי – ענף הרומח. אלה סייפות שלא התחרו מעולם בענף הדקר ולא יודעות את החוקים, ובנוסף יש עניין טכני קטן: אסור לרשום סייפות בשני ענפים שונים.
תחום הסיף מתחלק לשלושה ענפים: רומח, דקר וחרב. לכל ענף כלי שונה וחוקים משלו. כלי הרומח הוא הקל מבין שלושת הכלים, ומגן היד שלו קטן ודומה לפעמון או צלחת, וכלי הדקר יציב וכבד יותר ממנו, ובעל מגן יד גדול יותר. בעוד סייפות הרומח יכולות להשיג ניקוד במהלך הקרב רק באמצעות דקירה חזקה יחסית באזור החזה, הבטן, המפשעה או הגב, ופגיעות עדינות יותר אינן נקלטות בציוד החשמלי המותקן על הכלי, אזור הפגיעה החוקי בדקר הוא הגוף כולו, כולל הראש וכפות הרגליים. הכלל הוא "כל פגיעה נחשבת", ולכן רוב הקרבות המיקוד יהיה פגיעה והגנה על כף היד, מהיותה הכי קרובה וחשופה לפגיעה.
"זה היה רעיון מבריק של סשה", נזכרת טל. "הוא אמר, בואי נכניס את הבנות ברומח במקום נבחרת הדקר. בעיקרון זה לא חוקי, אבל פניתי לוועדה המארגנת בתחרות, ביקשנו, רבנו והתחננו ובסוף הם הלכו לקראתנו. הבנות התגייסו גם, זה היה אירוע יוצא דופן. הן סייפות מקצועיות, הן קיבלו הדרכה קצרה ונכנסו לאירוע מכל הלב".
"ידענו שחברות הנבחרת לא מגיעות", נזכרת דרוק. "בהתחלה צחקנו בינינו הסייפות, שאולי נעלה להתחרות במקומן. פתאום באו סשה ואירנה והציעו לנו באמת להתחרות, כדי שנשמור להן על הניקוד בדירוג העולמי, ומייד הסכמנו".
מעט לפני שעלו לקרב הראשון, חברות נבחרת הרומח קיבלו הדרכה קצרה מהמאמן סשה איבנוב. הן אפילו לא הספיקו להתאמן עם החרב החדשה, וקפצו למסלול הקרבות. "זה ענף אחר לגמרי", מספרת דרוק. "זה כמו שאני אבקש מרקדנית היפ-הופ להתחרות בתחרות בלט. בדקר היריבה שלי יכולה לדקור אותי בנעל ובברך, אז יש מקומות שאני לא רגילה להגן או להתחמק כשדוקרים אותי שם, כי ברומח בכלל אף אחד לא מגיע למקומות האלה. ברומח, אם מישהי דוקרת אותי, אז יש לי עוד בערך שנייה לדקור אותה, וזה עדיין ייחשב נקודה, ובדקר חייבים לדקור ממש באותה מאית השנייה ביחד".
נבחרת הדקר-רומח פתחה את האליפות עם הפסד לשוויץ 45:28. לאורך הקרב בלט הבלבול הטבעי של חברות הנבחרת, שהתקשו עם החוקים השונים. "היו לנו הרבה רגעים של תסכול בקרב הראשון, כי ברומח זו נקודה שלי בטוח, ופה אפילו לא נחשב שדקרתי".
הקרב הבא היה מול בריטניה. קשה היה להאמין שישראל יכולה לנצח, אבל התעלות אדירה של חברות הנבחרת הובילו להפתעה אדירה עם ניצחון 41:45 ומעבר לתחרות הדירוג 9-12. "בסיום הקרב צרחנו וקפצנו כאילו זכינו בכל האליפות. זאת הייתה הפתעה על גבול ההזוי. זה משהו חריג, שלא אמור לקרות. אבל הצלחנו, סיימנו במקום ה-12 והשגנו ניקוד חשוב לנבחרת הדקר".
"הזמן לעשות משהו בשביל המדינה"
בסיום התחרות, השמים לישראל היו סגורים. הנבחרת נשארה עוד שבוע באיטליה ואז נסעה לגרמניה, משם לקפריסין ורק אז סוף סוף הביתה לישראל. "כל כך שמחתי לחזור סוף סוף לארץ", מספרת דרוק, "כל הסיטואציה הזאת הייתה מאוד קשה, אבל בסוף גם חוויה חד פעמית".
טל גאה בחברי וחברות הנבחרת, שנאבקו על ההישגים והגאווה של הספורט הישראלי בזמן מלחמה. "האווירה הכללית הייתה שזה הזמן לעשות משהו בשביל המדינה", היא אומרת, "אתה למעשה לא יכול לעשות הרבה, אבל זה מה שאתה יכול".
