בג"ץ הציע היום (שלישי) למדינה לשקול להעניק 'מענק חזרה' לתושבי יישובי הצפון שלא פונו על ידי המדינה, ונמצאים במרחק של 3.5-6 ק"מ מגבול הצפון. בהחלטת השופטים לאחר דיון בנושא אתמול בבג"ץ כתבו שופטי העליון נעם סולברג, יוסף אלרון ואלכס שטיין: "בגמר הדיון אתמול, ולפני כתיבת פסק הדין, ראינו לנכון להציע למשיבים לשקול להחליט על זכאות העותרים ל'מענק חזרה' שניתן למפונים, בשינויים המחוייבים מכך שהעותרים אינם מפונים שהתפנו מבתיהם בהתאם להחלטות הממשלה. על פני הדברים, לכאורה, יש הצדקה למתן מענק שכזה לעותרים".

"המדינה פשוט לא באירוע" טען עו"ד הרן רייכמן, מייצג היישובים הלא מפונים בצפון בפתח הדיון בבג"ץ אתמול על היעדר התמיכה של המדינה בהם, "אין בכלל תוכנית עם מענים מוסדרים". השופטים בראשות שופט העליון נעם סולברג הביעו קושי משפטי להתערב בהחלטת הממשלה, אך נראה כי הם עשויים לחייב העברת מענק זהה למענק חזרה לתושבי היישובים שחזית המלחמה בצפון הגיעה לביתם. רבים מיישובים אלה פונו בחודשי המלחמה הראשונים על ידי המועצות האזוריות, אך נקראו לשוב כשהתברר שהמדינה לא מצאה לנכון לפנות אותם.

"אנחנו עוסקים במצב שאף פסק דין לא נדרש אליו עד כה", הסביר עו"ד רייכמן, היישובים בצפון שהמדינה לא החליטה לפנות. רייכמן הסביר כי במבצעים קודמים הלחימה עברה תוך מספר שבועות לצד השני, אך בחזית מול חיזבאללה לא הייתה החלטה כזאת במשך שנה, ובפועל ההחלטה הייתה להשאיר את חזית המלחמה בעורף. מכיוון שהיישובים על הגבול פונו עיקר המתקפה כוונה ליישובי קו העימות שלא פונו, והם נאלצו להתמודד עם ירי טילים ומתקפות כטב"מים בטווח מיידי (0-15 שניות) במשך מעל לשנה.

מבחינת המדינה יישובים אלה, בהם עבדון, אבירים, פסוטה, חורפיש, כפר סאלד, כפר בלום, וגשר הזיו, הוגדרו ככאלה שלא נשקפת סכנה ממשית לתושביהם מכיוון שאינם חשופים לפגיעות נ"ט ולחדירה מיידית, אולם רבים מן היישובים תפקדו בפועל כבסיסים צבאיים שאינם מאפשרים שגרת חיים. חלק ממערכות החינוך ושירותי הבריאות באזור נסגרו. היכולת לצאת לקניות נפגעה, ולקיים שגרת חיים במובנים נוספים. בעתירה הועלה חשש כבד למצב הפסיכולוגי של תושבי היישובים שחווים מצב מלחמה אינטנסיבי, בייחוד בקרב הילדים.

מרכז המידע והמחקר של הכנסת מצא כי בחודשיים הראשונים של המלחמה התפנו עצמאית או בהוראת הרשות 50%-70% מתושבי היישובים: עבדון, גשר הזיו, כדיתה, כפר סאלד, כפר בלום, שדה נחמיה ושמיר, זאת על אף שלא פונו רשמית על ידי המדינה.

בפרקליטות המדינה הדגישו בדיון כי, אי אפשר להשוות "אדם החליט על דעת עצמו שלא טוב לו והוא מתפנה" לאדם שהמדינה החליטה לפנות. לטענת הפרקליטה עו"ד מיטל בוכמן-שינדל, העותרים מבקשים לקבל תנאים זהים לאלה שהמדינה פינתה.

"המדינה לא התעלמה מהאתגרים האדירים איתם היישובים העותרים מתמודדים ובחרה לתת להם מענים אזוריים ורשותיים" קבעה בוכמן-שינדל. היא הזכירה כי המדינה מתמודדת עם אירוע רב חזיתי שפוגע באוכלוסיות רבות: משפחות של הרוגים, חטופים, פצועים, מילואימניקים, ואנשים שביתם נפגע. "לא חסרים אנשים שהמדינה צריכה לתת להם מענה, והשמיכה קצרה"

טיעון השמיכה הקצרה עלה מספר פעמים, ולצידו הטיעון לכל החלטה יש גבול: "יש אנשים שהופרדו מביתם ומהחפצים שלהם ואנשים שלא, שזקוקים למענים אחרים. הצבת גבול היא דבר הכרחי ותמיד הוא יוכל להרגיש שרירותי, אבל היה לנו קריטריון ענייני: המלצת צה"ל על אילו אזורים אפשר להגן ועל אילו לא. גם ההבדל בין קטין בין 17 ו-11 חודשים לבגיר בן 18 הוא שרירותי".

הפרקליטות טענה כי תוכנית המסלולים בתקנות מס רכוש נותנות מענה מספק, לצד פעולות נפרדות של כל משרד רלוונטי, אך מתווה כולל ליישובים אלה לא הוצג. עוד נטען כי תוכנית פיתוח לגבול הצפון שאושרה נותנת גם להם מענים. פיתוח האזור אכן מתבקש, אך יספק מענה עתידי עקיף למצוקה אישית של רבים

נציג היישובים עו"ד רייכמן טען שרבים מתקציבי המועצות האזוריות הייעודיים מנותבים ליישובים שפונו, וכי המדינה לא התקדמה לפתרון: "יזמנו פגישה עם הגורמים במדינה במאי שעבר ועודכנו שתהיה החלטת ממשלה בתוך 30 ימים ולא הייתה. חודשיים לאחר מכן השר לפיתוח הנגב והגליל התחנן לדיון בקבינט החברתי-כלכלי. לא הייתה עבודת מטה על היישובים, כך שאין פה אפילו מתווה שאנחנו יכולים לדון אם הוא סביר או בלתי סביר. לא הקו הפינוי שרירותי, אלא העובדה שלא נעשתה עבודה על הצרכים מעבר אליו".

"ב'עם כלביא' ראינו משפחות בחרדה, ישנות במקלטים. כאן אנשים נאלצו לסבול לתקופות ממושכות בהרבה, ועם פחות התראה. כשאתה בטווח 0-15 שניות מפגיעה  בלי התראה מוקדמת הילדים תמיד צמודים אליך. אין לך חיים, אתה במצב של אימה מתמדת".

הדיון התנהל בהרכב שופטים שנחשב שמרני שיפוטית: נעם סולברג, יוסף אלרון ואלכס שטיין. לצד הבעת צער הודגשה המגבלה השיפוטית לערער על המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה, "יש אי נוחות מהסיטואציה שהם נתונים בה. בית המשפט פתח את שעריו והוא קשוב, אבל הוא לא כל יכול" רמז אלרון לקראת סוף הדיון.

השופט שטיין הזכיר מקרה בו בית המשפט חייב את המדינה להרחיב את קצבת ניידות, מאנשים עם נכות בגפיים לבעלי מוגבלויות נוספים כמו עיוורים, כראיה לכך שניתן להתערב במקרה של אפליה בחלוקת משאבים, אך נראה ששני השופטים הנוספים לא ראו במקרה אפליה מסוג זה.

את הדיון סיכם סולברג: "המצוקה של העותרים מוכרת וכואבת, כל מילה מיותרת. אתם מרגישים את הכאב על בשרכם ואנחנו אמנם מרחוק אך מזדהים. ביחס להתערבות בית המשפט אנחנו מתקשים עם הקו". סולברג העלה אפשרות שבג"ץ יחייב את המדינה להעביר מענק השווה למענק החזרה שקיבלו המפונים: כ-15,000 שקלים עבור כל מבוגר וכ-7,500 עבור כל ילד מתחת לגיל 18. "המדינה הפקירה את תושבי הצפון שוב" אמר ל'דבר' אחד מתושבי היישובים שהגיע למשפט בירושלים.

עו"ד הרן רייכמן ל'דבר': "בית המשפט הראה זהירות במדיניות חברתית כלכלית, אך עולה מההחלטה שהוא סבור שלא ניתן מענה לפגיעה בעותרים. אנחנו סבורים שהמענה לא מספק מול הפגיעה בעותרים אך נשמח לכל הטבה או תמיכה שמכירה במחיר הכבד ששולם על ידם".

יורם אבן צור, חבר מליאת המועצה האזורית הגליל העליון ויועץ אסטרטגי לפורום שמיניית הקיבוצים בקו העימות שלא פונו: "קורה כאן תהליך דמוקרטי חשוב מאין כמותו, שיירשם בדפי ההיסטוריה. עצם הרצון והנכונות של תושבי קו העימות שלא פונו  לפנות אל מוסדות המדינה ולהשמיע את קולם הוא אקט של אקטיביות אזרחית ראויה להערכה. מדובר בפעולה אחראית, מוסרית, שנעשית מתוך אמונה במדינה ובצורך לתקן עוול מתמשך. חשוב גם לציין שהמהלך המשפטי לווה במקביל בפעילות אינטנסיבית של נציגי היישובים מול ועדות הכנסת, משרדי הממשלה וגופים ממלכתיים נוספים. זו אינה מחאה זו דרישה לצדק".