בבית אריאלה בתל אביב התקיים אתמול (שלישי) טקס הענקת מלגות מחקר של נעמת לדוקטורנטיות בתחומי המגדר והמדעים שהוקדש לזכרן של התצפיתניות והסמב"ציות שנרצחו בחמ"ל נחל עוז ב־7 באוקטובר.

באירוע נשאה דברים ד"ר שושן הרן, אגרונומית בת קיבוץ בארי, שנחטפה באותו יום לעזה יחד עם בתה, חתנה ושתי נכדותיה, בעוד בעלה נרצח בממ"ד בביתם. הרן, שנמנעת לרוב מהופעה פומבית, הייתה בין נושאות הדברים המרכזיות ושיתפה בסיפורה האישי. לצידה הופיעו גם יו"ר נעמת חגית פאר, האם השכולה שרון אשל, והדוקטורנטית תאיר פלוטניק, ממקימות עמותת התצפיתניות וסמב"צית פעילה במילואים מאז תחילת המלחמה.

יו"ר נעמת חגית פאר מחבקת את שרון אשל אמה של רוני ז"ל שנשאה דברים בטקס (צילום: נעמת)

פאר פתחה את האירוע בדברים נרגשים: "את המלגות אנו מקדישות לנשים הצעירות האמיצות החכמות, שהשמיעו קול רם וברור – לא נמצא מי שהקשיב. התצפיתניות והסמב"ציות בחמ"ל נחל עוז שנותרו על משמרתן עד נשימתן האחרונה. אנחנו כאן כדי להשמיע שוב את קולן. להשמיע, להקשיב, לזכור".

פאר התייחסה גם למצב החטופים בעזה: "אנו פונות בדרישה בלתי מתפשרת – החזירו אותם הביתה מיד. אין לנו זמן. נעמת מייצגת את האמהות, הרעיות, האחיות והחברות של הלוחמים, וכמובן את החיילות והלוחמות. בשמן אני אומרת – די. הגיע הזמן לסיים את המלחמה, הגיע הזמן להחזיר את כולן וכולם הביתה. נזכור כולנו את הנשים הצעירות שלא יזכו כבר להגשים את חלומותיהן ושאיפותיהן. לבכות את המדעניות, האומניות, הספורטאיות, המנהיגות שיכלו להיות אלמלא נגדעו חייהן באכזריות".

הדוקטורנטית תאיר פלוטניק, ממקימות עמותת התצפיתניות וסמב"צית פעילה במילואים (צילום: נעמת)

"חייבים לעשות הכול"

"החיים שלי נחלקו לשניים", סיפרה שורדת השבי ד"ר שושן הרן. "אני בת למייסדי בארי, נולדתי בבארי. תמיד ידענו שאנחנו צמודי גבול, אבל אף פעם לא דמיינו את הסיוט שקרה לכולנו ב-7 באוקטובר. אז בחיים הקודמים שלי באמת עסקתי במדע, בחקלאות. הידע המדעי שלי הוא בתחום מדעי הצמח. ועבדתי בחברת זרעים. ב-7 באוקטובר הייתי אמורה לטוס להולנד, למפגש עם חברות הזרעים הבינלאומיות שהעמותה שלנו עובדת בשיתוף פעולה איתן. וכולכם יודעים מה קרה".

"הייתי בבית עם משפחתי הרחבה שהגיעו לבקר אותנו בשמחת תורה. והמחבלים הצליחו לפרוץ לבית שלנו, אבל כשהם לא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד הם הלכו והביאו בולדוזר, ובעצם תקפו את חלון הממ"ד, שהוא היה עשוי מפלדה, והצליחו לזעזע אותו עד שנוצר חריץ. הייתי עם הנכדים הקטנים שלי ועם גיסתי מתחת למיטה. ברגע שהמחבלים הצליחו ליצור חריץ, הבנו שהם יכולים לזרוק רימון, שמענו אותם זורקים רימונים, ונכנענו. נחטפנו לעזה, הנשים והילדים. אני הייתי בטוחה שגם טל ואבשלום נחטפו. רק כשחזרנו הבנתי שהם רצחו את אבשלום באותו יום".

"כמו שאתם יודעים, טל שהם חזר ביום האחרון של העסקה הקודמת, אחרי יותר מ-500 יום, שרובם היו במנהרות בתנאים איומים. יש לנו עוד חמישים חטופים שם. אנחנו חייבים לעשות כל דבר שאנחנו יכולים כדי לשחרר אותם. זה חשוב למשפחות. זה כמו חמצן לריאות שלהם. הם חייבים את התמיכה של הציבור. ולציבור יש השפעה על המדיניות. ואני קוראת לכולם להמשיך במאבק – עד שאחרון החטופים יחזור".

"רוצה שתזכרו את התצפיתניות דרך השמחה והצחוק"

שרון אשל, אמה של רוני אשל ז"ל, תצפיתנית שנפלה בנחל עוז, נשאה דברים: "הייתי רוצה שתזכרו את התצפיתניות דרך השמחה, הצחוק, בארוחות המשותפות, השירונים המשותפים שהיו מסורת של יותר מעשור במוצב. ב-6 באוקטובר היה להן טי-טיים מיוחד לכבוד השחרור של שחר, שהיה אמור להיות כמה ימים אחרי. כולן השתתפו וכולם יצרו קשר מיוחד בלי הפרדה. זה מה ששמר עליהן במוצב וככה הן מתו. תודה שאתם ממשיכים להשמיע את קולן, תודה שאתם מוצאים דרך מיוחדת להצליח להנכיח ולהנציח אותן – כדי שלעולם לא נשכח את 18 המופלאות של מוצב נחל עוז".

במהלך הטקס, הודתה היו"ר פאר לחברי ועדת המלגות, ובראשם פרופ' שוש ארד, יו"ר ועדת המענקים של נעמת במדעים, והדגישה את מחויבותה של נעמת לקידום השכלה לנשים: "יש לנו שליחות חשובה לתת קול לנשים, לאפשר להן למצות את יכולותיהן ולתפוס את המקום הראוי להן במחקר, באקדמיה ובזירה הציבורית. השכלה גבוהה היא כלי בדרך להשגת שוויון מגדרי. לאורך ההיסטוריה, מניעת השכלה מנשים שימשה כאמצעי לדיכוי נשים – ולכן כל כך חשוב שנעמוד על המשמר".