משפחות החטופים וארגוני המחאה הפגינו הערב (שבת), ערב ט' באב, בכיכר החטופים, בשער בגין של הקריה בתל אביב ובשורת יישובים וצמתים. העצרת המרכזית בכיכר החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב הסתיימה באירוע "מאוחדים לשובם" שכלל קריאה במגילת איכה.

יעלה ועילי דוד, אחותו ואחיו של החטוף אביתר דוד שפורסם התיעוד המצמרר שלו מהשבי: "הוא ילד פשוט מתוק. מלא בחיים, חבר טוב. אביתר אוהב לאכול אוכל טוב, להתאמן בחדר כושר, ויש לו את החיוך הכי יפה ומדבק בעולם. אתמול בערב חזינו באח שלנו מורעב במכוון ובציניות בצינוק בעזה. חמאס השתמש באביתר שלנו כניסוי חי בקמפיין רעב דוחה. ולפני כשעתיים – חזינו בו מפרט ומספר על הרעב שהוא חי בו.

"כשצפיתי אתמול באביתר, הלב שלי נהיה חלול. לראות את אחי הגדול במצב הלא נתפס הזה שיגע אותי. זה לא הגיוני שאלה החיים שלנו. חאלס. די כבר! אביתר, אח שלי האהוב והיקר, עילי, אימא, אבא ואני אוהבים אותך כל כך ונקרעים מגעגוע. אימא שבורה ולא מתפקדת. אבא שומע את הקול שלך בלילה ולא מסוגל לישון. אבל עילי ואני מנסים לשמור עליהם כמה שאפשר. אנחנו כל כך מחכים לך. מחכים להשתקם איתך. אתה תחזור לעצמך, אני מבטיחה לך אח שלי".

אופיר ברסלבסקי, אביו של החטוף רום ברסלבסקי: "הבן שלי רום נמצא בעזה כבר 666 ימים. רום הוא גיבור, והמדינה שלו הפקירה אותו. היא מפקירה אותו כל יום שהוא לא כאן. לפני יומיים כולנו ראינו את מחיר ההפקרה. ראיתי את הבן שלי ולא זיהיתי אותו. רום שלי רעב ללחם, צמא למים, חולה, שבור פיזית ומרוסק מנטלית. הילד שלי גוסס! ראיתי את זה בעיניי, וגם ראש הממשלה ראה את זה. הוא יודע על מצבו. ובכל זאת הוא בוחר שוב ושוב שלא להציל אותו.

"ארגון הטרור הג'יהאד האיסלמי איבד את הקשר עם רום ועם החוליה ששומרת עליו. לפני עשרה ימים אנחנו ההורים של רום, עברנו ממדור אחד של גיהינום, למדור אחר בגיהינום. אני פונה אליך ראש הממשלה: אתה שהפקרת, אתה שטרפדת, אתה שהמצאת את שיטת השלבים, הפעימות והסלקציה, אתה שלא פספסת אף הזדמנות לפספס אף הזדמנות: די! הבן שלי ושאר החטופים משלמים את המחיר. קח כבר את ההחלטה: תסיים את המלחמה ותביא לכאן את כולם. בלי שלבים, בלי טריקים, בלי שטיקים ובלי סלקציות. אין לנו אוויר!"

שורד השבי עומר ונקרט: "הוחזרתי לפני יותר מחמישה חודשים משבי חמאס. 505 ימים של סיוט מתמשך תחת האדמה, מהם כ-250 ימים עם אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל שעדיין נמצאים שם.

"היום אני כאן לדבר את הרגש שלי, שלו, של כולנו החוצה – בלי סיסמאות, בלי משפטים נעימים לאוזן, אמת כואבת ואמיתית, שמגיעה עמוק מבפנים ומתפוצצת החוצה. אתמול קצת לפני כניסת שבת ראיתי את ההתראה שכולכם ראיתם – חמאס פרסם 'אות חיים' מאביתר דוד. באמת? באמת? באיזו בושה לדבר הזה אנחנו מעזים בכלל לקרוא אות חיים? אני כועס. למה שראינו אתמול לא קוראים חיים.

"לאחר ההתראה נכנסתי מייד הביתה, ישבתי עם זוגתי על המיטה ולחצתי על הפליי, וראיתי את הסרטון. הזהירו אותי, הכינו אותי, סיפרו לי מה רואים בו ושיהיה לי קשה לצפות בזה. ואני תהיתי לעצמי: 'קשה? חייתי במנהרה כזו 505 ימים, ראיתי אותי, את אביתר, את גיא ואת טל כמעט נעלמים – זה לא יזעזע אותי כמו את כולם – אני מכיר ויודע על בשרי את הדבר הזה.

"ואז מייד זה קרה, הדבר הראשון שחיפשתי בסרטון זה את העיניים שלו – זה נראה כמו סרטון ללא מילים. אבל אביתר לא היה צריך לדבר מילה בשביל שהעיניים שלו יספרו לי את זה. את זה שהוא כואב, את זה שהוא רעב, את זה שהוא מרגיש שאין בו את הכוחות כמעט, את החולשה בחוץ ובפנים, את הגעגוע הבלתי פוסק ובלתי נגמר, ואת הדבר שהפחד ממנו משתק כל מילימטר בגופך שאתה נמצא שם – להיות נטוש. העיניים שלו אמרו לי את זה, לי! 'עומר אחי, תעזור לי, אני נטוש'.

"נטוש. מייד ראיתי את זה. מייד הרגשתי את זה. מייד זיהיתי את זה. הוא נטוש, פשוט נטוש, בלי חמלה, בלי חום, בלי אהבה, בלי מילה טובה, בלי תמיכה, נטוש. ותחילה עלתה בי דאגה – הם נכנסים אליו בכלל? הם מאכילים אותו כל יום? מישהו דואג לו או מטפל בו? למה הוא נראה נטוש כל כך?

"אחרי זה הגיע זעם – נמאס לי מהם, נמאס לי לראות את התמונות האלה, לחשוב את המחשבות האלה בראש שלי. אני יודע שיש להם אוכל שם מעבר לדלת, אני הייתי מריח אותו כל יום בזמן שאני אוכל שתי כפות אורז ביום, יש להם אורז, יש להם שם הכול לתת לי, ולמה, למה, למה הם לא נותנים לי אותו? שיפסיקו לשקר לאביתר, שיאכילו אותו. כמה רוע ורשע.

"ואז צפיתי בו פעם נוספת – וזה הרגע שבו הבנתי את הגעגוע העמוק והחזק, זה שאני מסרב לקרוא לו געגוע. זה לא געגוע. זה צורך.

"וברגע אחד זה קרה. לא כקלישאה, לא כסיסמה שנוח להגיד בזמן שאתה צועד עם דגלי החטופים, לא כמנטרה תקשורתית להפעלת לחץ. אתמול הרגשתי את זה. אתמול ההורים שלי, אחיי הקטנים, בת הזוג שלי, הכירו מישהו שלא רציתי שיכירו לעולם.

"'עומר ונקרט – גרסת השבי' – האטימות המוחלטת, הצורך העז להיות הכי חזק כאילו כלום לא כואב או קיים, מבט ריק וקר בעיניים, זעם בלתי פוסק, הר געש פנימי שחסום עם מטאור בלתי ניתן להזזה. היצר ההישרדותי שוב עלה וחזר. בת הזוג שלי אמרה אפילו 'עומר, אני דואגת, אתה מזכיר לי אותך בבילינסון אחרי יומיים'.

"כי שם הייתי, ברגע אחד חזרתי לשם אביתר וגיא – המזרן שלי, הכפית שלי, המכנס שלי, הצלחת שממנה אכלתי את המעט שאכלתי – זה יישמע לכם הזוי, אבל אמרנו שמדברים רגש נכון? ראיתי בית – חרא של בית. כי ניהלנו שם חיים, אנושיים בצורה הכי לא אנושית שיש, עדיין היינו בני אדם, היינו משפחה. ועכשיו? עכשיו בעיניים של אביתר ראיתי את זה, הוא כבר שוכח שהדבר הזה הוא לא בית, הוא שוכח שיש דבר כזה שנקרא בית. אז חזרתי אל אביתר וגיא, כדי להיות איתם בבית.

"ואז התפרקתי בבכי, פתאום ברגע אחד של צמרמורת הבנתי שאני שם, כל כולי שם – והבנתי שלא, זו לא קלישאה – אם יש חטופים בעזה, אני פשוט לא אוכל לצאת משם. כמו אתמול זה יקרה, אני אחזור לשם. אני שבוי בארצי שלי!

"והיום, כמה שעות לפני שאני מגיע לכאן, חמאס שלח עוד מסר ציני ואכזרי. ניסה להזכיר לי שמה? שאכלתי? כל מי שקרוב אליי וגם לא כל כך קרוב מכיר את היום הזה. הרגע הזה שהוציאו אותנו למנהרה קצת יותר גדולה, כדי שבפעם הראשונה נוכל לשבת אחד ליד השני ולא אחד אחרי השני. הביאו לנו צלחת גדולה של אוכל וכמובן מצלמה. שיהיה להם תיעוד לפרסם אחר כך. וחשבו שמה? שנשכח את החודשים הארוכים של ההרעבה וההזנחה? שנשכח את ההתעללות הקשה, את הפגיעה בנפש ובגוף כאחד? זה מה שניסיתם להזכיר? שיום אחד, ארבעה ימים לפני שחזרתי, אכלתי אוכל כמו בן אדם. זה מה שניסיתם להראות לנו? באמת?

"אז די. די. די. תראו את אביתר, העיניים שלו מספרות את הסיפור של כולנו – זעקה מרירה וענקית של הצילו! פשוט הצילו! זה כל מה שאנחנו מרגישים שם בפנים. אז אני מבקש – תצילו אותו, תצילו אותו. הושיטו יד לנפש היפה והמדהימה של אביתר, של גיא ושל כל החטופים שלנו. אל תתנו להם להמשיך להרגיש נטושים. בבקשה תתנו לי עוד 50 דפיקות לב כדי שהלב שלי יוכל לחזור לפעום שוב, בבקשה. את כולם – עכשיו!"

מישל אילוז, אביו של החטוף החלל גיא אילוז: "כמה עוד אפשר להתעלל בנו המשפחות, עד מתי? כמה סרטונים עוד נצטרך לראות, להרגיש, לבכות, בלי יכולת יותר לעכל את הסבל הבלתי נגמר? עוד מעט אנחנו שנתיים בתוך סבל שלא יתואר. הפרסומים האחרונים על מצבם הקשה של החטופים לא מותירים ספק: אין להם יותר זמן. אי אפשר לנשום יותר, אי אפשר לרעוב יותר, אי אפשר להמשיך ולהיות חטופים בידי סמוטריץ' ובן גביר אשר מורידים אותנו ביגון שאולה. החטופים מורעבים וגוססים במנהרות המוות של חמאס, ואנחנו חייבים להוציא אותם משם".

לצד העצרת בתל אביב, התקיימו עצרות מחאה נוספות, בין השאר בצומת שער הנגב, בכרמי גת ובירושלים.

משפחות שער בגין מפגינות מול בסיס הקריה. בהפגנה ינאמו עינב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן צנגאוקר; יהודה כהן, אביו של החטוף נמרוד כהן; מרב סבירסקי, אחותו של איתי סבירסקי שנהרג בשבי; איציק הורן, אביהם של החטוף איתן הורן ושורד השבי יאיר הורן; ועוד בני משפחות חטופים ושורדות שבי.

המשפחות הודיעו: "לא ניתן לאחינו רום ברסלבסקי אביתר דוד ול-48 חטופים וחטופה למות מאחור. הלב והבית לא יהיו שלמים עד שכולם יחזרו אלינו! לעולם לא עוד – זה כאן ועכשיו!

"אימהות של חטופים, אבות של לוחמים, אנשי מילואים, חיילים – זה כבר לא מאבק רק להשבת חטופים, זה המאבק של כולם, של כל עם ישראל לשקם את הבית שלנו לפני שייחרב. מאבק להשבת כולם וסיום המלחמה הארורה.

"הערב כולנו יוצאים מהבתים להילחם על הבית שלנו – לפני שיהיה מאוחר! צאו איתנו לרחובות כדי להחזיר את כולם, לשים סוף למלחמה ולשקם את הבית שלנו!"

עינב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן צנגאוקר: "ביומיים האחרונים צפינו בסרטונים הקשים של רום ואביתר מהשבי. הילדים שלנו עוברים שואה. לעולם לא עוד קורה ממש עכשיו למתן שלי ולשאר החטופים, הם לא ישרדו עוד הרבה זמן.

"ערב תשעה באב, כשאנחנו מציינים את חורבן הבית, חשוב לזכור – בלי החטופים אין בית. מדינה שבמשך שנה ועשרה חודשים לא עושה הכול כדי להחזיר את חטופיה איבדה את התוקף והזכות להיקרא בית.

"אנחנו קוראים מפה לכל האימהות, האבות, האחים והאחיות, לכל אזרח ואזרחית במדינה – תילחמו איתנו על היקירים שלנו. תילחמו איתנו להשבת כולם בהסכם כולל. אפשר לעשות זאת, הדרך היחידה שנוכל להשיב את כולם היא באמצעות לחץ ציבורי!"

בעצרת בכרמי גת נשאו דברים שורד השבי גדי מוזס; מיכל לביא, גיסתו של החטוף עמרי מירן; דני אנגל, אחיו של החטוף החלל רונן אנגל; וצביקי טסלר, יו"ר קיבוץ ניר עוז.

גדי מוזס: "העם צריך לעצור הכול! לסרב לנרמול, לסרב לאובדן הערכים, לצאת לרחובות ולדרוש את החזרת כולם בהסכם ועצירת המלחמה. הם יכלו כבר להיות כאן איתנו, כולם יכלו כבר להיות בחזרה בבית. מי יודע מה יקרה מחר? מה יקרה בעוד דקות? ממשלת ישראל חייבת להבין ולעשות הכול להחזרת כל החטופים, כולם בעסקה אחת ללא כל סלקציה.  תקופת הסלקציה עברה מן העולם הזה".

צביקי טסלר: "אני עומד כאן הערב, במוצאי שבת ערב תשעה באב, כיושב ראש של הקיבוץ שהפך לסמל של האסון של אותה שבת, שהוגדר כ'כישלון שבתוך הכישלון' של המדינה, קיבוץ שיהיה ה'תקומה שבתוך התקומה'. זה יקרה החל מהרגע שבו מנהיגי המדינה יתעשתו. אני עומד כאן איתכם בכרמי גת, עם קהילת ניר עוז ועם כל אותם שבאים שבוע אחר שבוע וגורמים לנו להגיש שאנחנו לא לבד.

"הערב, כאמור, ערב תשעה באב. תשעה באב נתפס בטעות כאירוע דתי. הוא לא. הוא לאומי. הוא זיכרון למאורע לאומי. בערב הזה, ספונים בני עמנו, יושבים ומקוננים על חורבן של בית, ושל עם. בשעה זאת אני עומד כאן ומקונן איתכם על אוזלת ידנו להשיב את אחינו. אימא שלי שאיבדה את כל משפחתה ושרדה עם אחותה את אימי מחנה המוות בירקנאו, לימדה אותי שצום תשעה באב על חורבן בית המקדש וירושלים מקפל בתוכו את האסונות כולם. קינת בארי הפכה להיות חלק מהמסורת הכואבת של אמירת קינות בליל תשעה באב לצד קינות על שואה ועל שמד.

"קיבוץ ניר עוז יהיה הסמל לכך שעם ישראל יודע לקום מכל מכה, לבנות מכל חורבן, להפוך כאב לכוח מניע לעשייה. ולשם כך צריך להשיב את אחינו החטופים. בלעדיהם – אין תקומה. בלעדיהם – כל בנייה היא חלולה. אני אומר למנהיגות שלנו ולכל גורם בארץ ומחוצה לה שיכול להשפיע: אנחנו מצפים לתוצאות. הכוונות פחות מעניינות. הגיעה השעה לשלם את המחיר הכואב והנדרש להחזרת כולם. ניר עוז תהיה התקומה שבתוך התקומה. אבל רק עם כולם. רק כשכולם יחזרו הביתה".

מיכל לביא: "ביומיים האחרונים צפינו באותות חיים מתוך הגיהינום. רום ברסלבסקי ואביתר דוד, בגופם המיוסר, בצלעותיהם הבולטות ובעיניהם הפעורות, זועקים אלינו מתוך התופת. ואני שואלת מה עוד צריך לקרות, מה עוד צריך להיחשף כדי שנצליח לגרום למקבלי ההחלטות לעשות את המעשה הנכון ולהציל אותם מהגיהינום? מה עוד צריך לעשות שיוביל לחתימה על הסכם כולל שיביא להשבת כולם, בלי סלקציות, בלי להבדיל בין אחים ואחות.

"הערב עם רדת החמה חל ערב תשעה באב, יום אבל המציין את חורבן הבית, יום של חשבון נפש אישי ולאומי, ואני מקווה שגם יום של כמיהה לתיקון ולריפוי. בתים של רבים ורבות מאיתנו נחרבו באותו יום ארור ומאז. מי שמתפלל עכשיו על חורבן הבית, אני דורשת שיתפלל גם על בנייתו, על הריפוי שלו. והם לא יקרו אם לא נעשה מעשים, הם לא יקרו אם לא נחזיר את כולם".

דני אנגל: "רונן אחי עמד והגן בגופו על קרינה ועל הבנות שלו מיקה ויובל. והוא נלחם, לא נרצח, נלחם. אני אומר את זה שוב, אחי לא נרצח, הוא נלחם לבד. איך יכול להיות שבמדינה שיש לנו את הצבא הכי חזק, את הטכנולוגיה הכי מתקדמת, לא הצליחו להגן עליכם?

"ואני חושב על הרגעים האחרונים שלו, על הרגע שבו הבין שהוא לבד. על הרגע שבו הוא שמע רימון נזרק, ירי, צעקות, והבנות שלו סגורות בממ"ד. והוא זה שמפריד בינן לבין המוות. כשהבנות חזרו מהשבי, מיקה נכנסה, והמשפט הראשון שלה היה 'תראו איך רזיתי בלי לעשות ספורט'. ההומור של רונן".