שולמית כמיסה (26) וגיל מוצ'ה (28) עדיין לא מכירים אחד את השני, אבל באוקטובר הקרוב הם יהפכו לחברי קיבוץ. לקראת פתיחת שנת הלימודים הראשונה ב'קיבוץ האקדמי' במכללת בית ברל, נפגשו השניים לראשונה במדשאת המכללה, ושמחו לגלות שלשניהם חשוב מאוד הניקיון. "אני אנקה את המועדון לפני המפגש ואחרי המפגש", מבטיח מוצ'ה.

הקיבוץ האקדמי שיפתח השנה את שעריו לתלמידי תואר ראשון ושני היא תוכנית לימודים מאוד לא שגרתית: בשנה הראשונה הסטודנטים יגורו במתחם המיועד לתוכנית ויקיימו למידה משותפת בסדנאות וטיולים, לצד חיי קהילה משותפים. בשנה השנייה הקיבוץ יחולק לשתי קבוצות – האחת תעבור לגבול הצפון והשנייה לעוטף עזה. בפרק זה כל חבר ימלא תפקיד חינוכי באזור והקבוצה תמשיך בחיי הקהילה ותגיע פעם בשבוע לבית ברל ליום לימודים. התוכנית כוללת מימון מגורים מלא.

"הרעיון הוא ליצור קהילה בתנועה", מסביר חן שמיר, יזם ומנהל התוכנית. "כזו שנעה בין הקהילות על הגבולות ללב הפועם – בית ברל".

דור האסון או דור של חלוצים

"אחרי 7 באוקטובר הייתי חודשים ארוכים במילואים בעזה, יחד עם הדור הזה, הצעירים, בשנות ה-20 וה-30 לחייהם", מספר שמיר על לידתו של רעיון הקיבוץ האקדמי. "הבנתי שמלחמת 'חרבות ברזל' היא רגע מכונן עבורם. כמו שאדם עובר אסון ומשתקם ממנו, כך גם דור יכול אם יהיו לו הכלים לכך.

"הצעירים הם אלו שספגו את האסון הכבד, רבים מהם הולכים משבעה לשבעה או משרתים שירות ארוך במילואים. הם יכולים לתפוס את עצמם כ'דור האסון' והם יכולים לתפוס את עצמם כחלוצים בדומה להקמת מדינת ישראל אחרי השואה. עלינו ליצור עבורם את התנאים לבחור להיות חלוצים".

שמיר עוסק בהקמת קהילות של צעירים יותר מעשור. "אף פעם לא קיבלתי את מה שאמרו על הדור הזה: שהוא עצלן, מפונק ומרוכז בעצמו ואני חושב שההוכחה שההנחה הזאת שגויה היא 7 באוקטובר".

ככל שהמחשבה הבשילה, חיפשו שמיר ושותפיו את המסגרת שתוכל לאפשר לצעירים לממש את הפוטנציאל שלהם ולפעול בחברה בעת הזו. המסע הזה לקח אותם רחוק. "כשחשבנו על מודל, חיפשנו השראה ממקומות אחרים שיש בהם מוסדות חינוך למבוגרים והגענו לדנמרק".

בדנמרק פועלים כבר עשרות שנים בתי חינוך למבוגרים שבהם צעירים ומבוגרים לומדים יחדיו ומקבלים הכשרות שונות, כמו גם צידה להתמודדות עם סוגיות שונות בסביבתם ובחברתם. "ראינו שדרך המסגרת הזאת המשתתפים בוחרים בחירות ישירות על חייהם, ורצינו ליצור מסגרת כזאת בישראל עם התאמה לתרבות הישראלית ולצורכי החברה העכשוויים".

בוחרים בחינוך

לכמיסה ולמוצ'ה יש ניסיון בעשייה חינוכית. "אחרי 7 באוקטובר הקשבתי ללב ורציתי ללמוד חינוך דרך הרגליים", מספרת כמיסה, שסיימה אז חמש שנים וחצי בחיל האוויר ושימשה בשנה האחרונה בתפקיד ניהולי במכינת 'דרך ארץ'.

מוצ'ה עסק בחינוך בתפקידים שונים. האחרון שבהם הוא הדרכה ב'בית הנער', מעון המיועד לנערים שהוצאו מבתיהם בהחלטה של גורמי הרווחה. "אני רציתי לעבוד שם כשומר לילה, לבוא כשהנערים ישנים וללכת כשהם קמים. אבל המנהלת הסתכלה על קורות החיים שלי ואמרה לי שהיא צריכה אותי יותר כמדריך מאשר כשומר לילה. מהר מאוד מצאתי את עצמי מחובר לנערים", הוא אומר, ומוסיף כי בימים אלו הוא משרת במילואים ומתנדב פעם בשבוע במתנ"ס בגבעת אולגה, השכונה שבה הוא גר. "הייתי בתוכנית 'אבני דרך ללוחם' שתומכת בלוחמים, שם שמעתי על הקיבוץ האקדמי והחלטתי להצטרף".

אצל כמיסה, נקודת המפנה ביחס לעתידה החל כשהייתה בכיתה י"א, אז כתבה פוסט בדף הפייסבוק של שר החינוך דאז נפתלי בנט. "הייתי בי"א ולמדתי חמש יחידות במה שצריך – מתמטיקה, אנגלית ומקצוע ריאלי נוסף. פתאום התחלתי לשאול את עצמי מה עוזר לנו ללמוד 'אנטיגונה' בחיים? מה עוזר המתח האינסופי להיות מצטיין כל הזמן?

"אז כתבתי את הפוסט שעורר סערה בזמנו, כי זה לא היה נפוץ כמו היום לכתוב לשר החינוך ברשתות החברתיות. אפילו היו לי שיחות עם הצוות של בית הספר. שום דבר לא השתנה, כמו שאנחנו יודעים, אבל אני הבנתי שאני רוצה לעסוק בחינוך". כמיסה מבהירה שהיא לא חושבת שצריך ללמוד רק דברים פרקטיים. "אני יודעת שגם פה נעסוק ברוח. המתכון המנצח, כמו כל דבר בחיים, הוא השילוב בין שמיים לארץ".

שיקום דרך חינוך

כמיסה גדלה במושב נטועה, סמוך גבול לבנון, שהיה מפונה עד לא מזמן. "אני עוד לא יודעת אם אני רוצה להיות בקבוצה שתלך לצפון או לעוטף" היא אומרת, "אבל אני כן חושבת שהתיישבות בגבולות היא מעשה ציוני ראשון במעלה. כמו שבן גוריון אמר: 'אם לא נעמוד על הנגב, לא תעמוד תל אביב'".

"הצורך במערכת חינוך טובה כתמריץ לחזרת התושבים להתיישבות עלה גם בעוטף עזה וגם בגבול הצפון", מסביר שמיר. "וחשבתי לעצמי, למה שלא נכשיר אנשי חינוך טובים בדיוק למטרה הזו? הצעתי את הרעיון לנשיאת המכללה האקדמית בית ברל, יולי תמיר, שהייתה מוכנה לפתוח את הלב, ולקרן 'הביתה', שמשקיעה רבות בחזרתם של התושבים וזיהתה את הפוטנציאל של התוכנית".

"אני עוד לא יודעת איך בונים קהילה ועוד יותר איך בונים קהילה שמתפצלת לצפון ולעוטף", אומרת כמיסה. "חוץ מזה, אני תוהה אם בתוך הרצון להיות כל הזמן ביחד יהיה לי זמן לעצמי, לזוגיות שלי, לדברים שיהיו רק שלי. ממש וידאתי את זה במיונים".

"החוויה המשותפת היא זאת שתעזור לי להיות בתוכנית", אומר מוצ'ה. "לא כמו בתואר רגיל, אם אני לא אגיע ללימודים מישהו ישים לב וישאל אותי לשלומי. אני עובד על עצמי להיות יותר חשוף ופתוח ואני מקווה שהחברות בקהילה תסייע לי בפן הזה".

לשניהם ברור כי יש קשר בין הכשרתם כאנשי חינוך לבין החיים בקהילה. "בסופו של דבר, ללמוד לגור עם בני אדם שונים ממך זה לא שונה ממפגש עם 30 תלמידים בכיתה שגם הם שונים ממך", אומר מוצ'ה. "כמובן, יש לך יותר כלים לתת להם מהניסיון שלך".

"אנחנו צריכים למידה מגוונת ומאתגרת, ולא רק לשבת בכיתה. אז כן. אלה המסעות והטיולים שיהיו לנו בתואר, וגם חיי הקהילה", אומרת כמיסה. "עולם העבודה מראה שאנחנו דור שמחפש כל הזמן להשתנות. אז הקיבוץ האקדמי זה גם הדרך שלי ללמוד, אבל גם לשנות ולהשתנות".