המצב המחריף בעזה והביקורת הבינלאומית הגוברת הובילו את ממשלת ישראל לשנות מדיניות ביחס לסיוע ההומניטרי, ולהתחיל הפוגה הומניטרית יומית בחלק מהרצועה והצנחת מזון מהאוויר. לפי ד"ר עינב לוי (45), מייסד בית הספר הישראלי לסיוע הומניטרי, צעדים אלה רחוקים מלהספיק.

"ישראל צריכה לקרוא באופן בהול לארגוני הסיוע", אומר ד"ר לוי ל'דבר'. "היא צריכה להגיד שהיא רוצה לייצר יציבות הומניטרית, שתאפשר בזמן הקרוב לצמצם את ההשלכות השליליות של המלחמה. אני לא מדמיין שישראל תעצור את המלחמה, למרות שאני אישית חושב שאין בה תוחלת. אבל היא יכולה להזמין את גופי הסיוע ולהגיד: בואו נשב ביחד, נחליט בזריזות על מנגנון, בפסגה שמשלבת גם את המדינות הרלוונטיות".

"זה מעבר לאוכל", הוא מדגיש, "תקשורת, אנטנות, מתקנים להתפלת מים, צוותים רפואיים וכל מערכת תומכת חיים אחרת. כרגע יש המון משאיות של הארגונים, וכל משאית צריכה להיכנס לבדיקה של צה"ל. במקום זה, שישראל תגיד שהיא מכניסה משאיות שלה עם ציוד שהיא קנתה, ושהארגונים יחזירו לה כסף, אם זה חוסך את הבירוקרטיה. אני לא מכיר מדינה שתוזמן לזה ולא תשלח תוך יומיים בכירים לשבת ולבנות את המנגנון".

"הקרן ההומניטרית לעזה זה לא גוף סיוע מקצועי"

ללוי, אב חד הורי מהרצליה לילד בן שש וחצי, יש ניסיון רב בתחום הסיוע ההומניטרי באקדמיה ובשטח. במשך השנים במשלחות סיוע במדינות רבות, בהן ירדן, טנזניה, יוון, קולומביה וגבול פולין-אוקראינה. הוא עשה דוקטורט באוניברסיטת בריסל, בתחום מצבי חירום ועבודה עם קהילות בסיכון. היום הוא ראש מסלול לחץ, טראומה וחוסן לעבודה סוציאלית במכללת תל חי, ועמית מדיניות במכון מתווים. לצד זה הוא שירת כקצין מילואים בצנחנים ברצועת עזה בחודשים הראשונים של המלחמה, עד שנפצע.

על הקרן ההומניטרית לעזה (GHF), הפרויקט ההומניטרי שהקימו ישראל וארה"ב כאלטרנטיבה למנגנוני הסיוע של האו"ם, יש ללוי הרבה ביקורת. "GHF זה לא גוף מקצועי בתחום הסיוע ההומניטרי", הוא מסביר, "סיוע הומניטרי זה יותר מיכולות לוגיסטיות, זה מקצוע. יש סטנדרטים לאיך עובדים. ויש ערכים רחבים כמו אחריותיות, ביטחון, שקיפות, מהימנות, כשב-GHF אף אחד לא יודע באמת מי הקים את הארגון הזה. ארגונים כמו WFP (תוכנית המזון העולמית של האו"ם) יודעים לפגוש את המציאות בשטח והצרכים המשתנים, מה שב-GHF לא יודעים, לא כי הם אנשים רעים אלא כי זה לא המקצוע שלהם. גם אם זה היה ארגון לוגיסטי נפלא, והוא לא כזה כנראה, זה עדיין לא היה מבטיח את העמידה ביעדים ההומניטריים.

"אני חושב שכל הניסיונות שישראל עשתה עד עכשיו הם לא אמיתיים, לא פוגשים את הצורך ולא את האינטרסים הישראליים. כבר לפני שנה אמרנו במכון מתווים שכשישראל תיאלץ לעצור את המלחמה זה כנראה יהיה בגלל הלחץ הבינלאומי בהקשר ההומניטרי, ואנחנו רואים בדיוק את זה מתפתח עם ההכרות במדינה פלסטינית. ישראל עשתה כל טעות אפשרית והמציאה טעויות חדשות".

מה הופך גוף למקצועי בתחום הסיוע?
"יש סטנדרטים מוכרים וידועים של סיוע הומניטרי: חוברת של 400 עמודים שיוצאת אחת לכמה שנים שמדברת על המרכיב הטכני בחלוקת הסיוע. החל מרפואה, דרך תזונה ועד מקלט ולוגיסטיקה, כשהדברים נבנים באופן שקשור אחד עם השני. נדרשת התייחסות לסוגיות כמו בריאות הציבור, בעלי מוגבלויות, זקנים. יש סטנדרטים לאיך עושים את הדברים גם באופן יעיל, מדויק על פי הצרכים בהקשר משתנה, ובאופן שיכבד את מקבל הסיוע".

תוכל לפרוט את זה? איך זה בא לידי ביטוי בפרקטיקה של הסיוע?
"חלוקת המזון לא מתרחשת בוואקום. אוקיי, יש הכנסת והנחתת סיוע. אבל הקשר רחב ומקצועי היה מוריד חסמים בירוקרטיים בהכנסת ציוד, למשל. ומוודא שהציוד מגיע באופן קבוע – כי אם הוא נכנס בפעימות, אנשים לא יודעים אם הוא ימשיך להגיע, ויש את מי שצוברים כוח דרך אגירה.

"יש עוד הרבה מרכיבים. אם אני שולח תחליפי חלב – האם אני מספק גם מים בטוחים, נקיים, שאפשר להרתיח. גיוון: לא רק כמה אוכל נכנס פר קילוגרם לאדם ליום, אלא הערך התזונתי. כולנו צריכים ויטמינים, מינרלים, פחמימות וחלבונים, בטח ילדים. וכשהדברים יושבים בתוך משאיות ונרקבים, זה פוגע בערך התזונתי. חוסר בערכים תזונתיים מוביל להשפעות ארוכת טווח על ההתפתחות הפיזית והקוגניטיבית, גם אם הוא לא מוביל למוות, ואנחנו יודעים את זה מאירועים קודמים בהיסטוריה. צריך גם מערכת בריאות שתדע לנטר בעיות בהמשך – היום הדרך המהירה לבדוק את זה היא במדידת היקף הזרוע של הילד, ברגע שהילד לא אוכל כמו שצריך היקף הזרוע מדולדל יותר, ורואים ממצאים כאלה גם בעזה.

"אפילו מרכיבים של חינוך במובן של איך לאכול נכון. הרבה פעמים רואים כשאתה רעב ולא יודע מה האוכל הבא, אתה אוכל מהר, והגוף יכול להיכנס לשוק. אחרי שאתה צם, פתאום לאכול הרבה זה לא בריא. אנחנו מכירים את זה מצום יום כיפור, שממליצים לא לאכול ישר מנה פלאפל אלא דברים כמו מרק. אז עד כמה וכמה כשזה שבועות או חודשים".

יש גם את השאלה מי מצליח לקבל את הסיוע.
"במרכזי החלוקה מי שמגיע לסיוע זה בעיקר הגברים החזקים, מי שיכול להגיע מהר ולהפעיל אלימות. לא מספיק לעשות יום אחד שבו הנשים מגיעות, כמו שעשו ב-GHF. הכיוון הראשוני היה שכל משפחה תקבל ארגז תוך שלושה ימים וחצי, אבל לא יצרו את התשתית לזה".

התוכנית של מרכזי הסיוע הגיעה מתוך ביקורת של ישראל על ארגוני הסיוע הקיימים. האם יש אמת בביקורת הזו?
"כולם יכלו לפעול באופן יעיל יותר, כולל הארגונים המוסדיים, אבל הגופים האלה הם לרוב גופים מקצועיים. יש דיווחים מהשטח שארגוני הסיוע המוסדיים לא תמיד השתדלו לבצע את עבודתם על הצד הטוב ביותר, מבחינת כמות אנשים, שעות עבודה, יעילות עבודה. אפשר לתת לזה סיבות ביטחוניות ובירוקרטיות, אבל שמעתי גם טיעונים לא מופרכים שאמרו להם לא להשתדל יותר מדי, כדי שהמצב יהיה יותר גרוע, וזה יפעיל לחץ על ישראל. אז זו פסיביות שאמורה לסייע לטווח הארוך, אבל הפלסטיני מקבל פחות אוכל. אז הם יכלו לפעול באופן פחות מוטה".

"לעזה יש מאפיינים שלא ראיתי באף זירה"

לוי הגיע לתחום הסיוע ההומניטרי בשנות העשרים לחייו, בטיול אחרי הצבא. הוא ביקר בכפר נידח בגואטמלה, התחבר למשפחה, ומבלי שתכנן זאת מראש נשאר שם כמה שבועות, בתמיכה בקהילה. "אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות". במשלחות נחשף להשלכות קשות של משברים הומניטריים, עד כדי סחר בילדים ונשים שנאלצות לעבוד בזנות. הוא נחשף גם לצורך העמוק של בני אדם שיכבדו את חירותם והעדפותיהם האישיות, גם בתנאים ההישרדותיים ביותר.

"אנשים בתוך אסון הכי זקוקים לסיוע, אבל גם הכי צריכים את התחושה שהם בני אדם, את כבוד האדם. יצא לי לראות במחנות שהמערכות מתייחסות לאנשים כמו חיה שבאה 3 פעמים ביום לקבל אוכל, או שהיו מחלקים בגדים בדרך של לזרוק אותם מהמשאיות. אתה כעובד סיוע צריך לייצר בחירה, אפילו בין לחם ללחמניה, לבחור צבע לחולצה. להשיב שליטה לחיים. לפעמים הצורך הוא לא האוכל והמיטה אלא תחושת האדם".

במה הדברים שראית באזורי אסון בעולם דומים או שונים לרצועת עזה?
"יש מרכיבים שחוזרים על עצמם בכל הזירות, אבל לסיפור העזתי יש כמה מאפיינים סינגולריים שלא ראיתי באף מקום אחר. קודם כל זה אירוע מתמשך, לא חד פעמי כמו רעידת אדמה או אסון טבע שהיה ונגמר. האלימות ממשיכה. התושב עדיין לא יודע מה יקרה מחר, ואיפה הוא יגור. גם אנחנו כישראלים עדיין בתוך האירוע, במיוחד בגלל החטופים.

"יש מקומות בעולם שבהם היית רואה התחלה של תקווה, כי יש שלטון, מנגנון מקומי שאמור לדאוג ולשקם. בעזה, מי שהיה אמור להיות הגורם המקומי הוא חמאס, והוא זה שיזם את המשבר וממשיך לתחזק אותו. הורה שחי שם, התשתית הקהילתית שלו התפרקה, חסר אוכל, יש מחלות, ואין לו על מי להסתמך כדי לעזור לילדים שלו".

מה חווית כלוחם ומפקד ברצועה?
"הייתי קצין ב-7 באוקטובר בבארי, הייתה לי משימה לחפש ילדים בארונות ובמגירות, משהו שכדור שני לניצולי שואה לא חשבתי שאעשה. אין לי מה להתייחס לרע שהצד השני חולל, כי זה מעבר ליכולות ההשגה שלי. אבל גם אנחנו עושים דברים רעים, וצריך לוודא שהם המינימום הרע ההכרחי".

"הייתה הראייה המבצעית, שאני לא רוצה לסכן את החיילים שלי בלהיכנס לבית לא מטוהר, מול הראייה שלי כעובד סיוע שרוצה למזער את הסבל של התושב הפלסטיני. השתדלתי להחזיק את המורכבות. כמפקד אתה רוצה שהחיילים יחוו מינימום מורכבות, כי גם ככה יש עליהם המון עול נפשי, מנטלי וקוגניטיבי, אבל אתה גם רוצה לשמור עליהם מוסרית. יש לחיילים פציעה מוסרית, כי הם גדלו על נרטיב מסוים, ונעשים שם דברים שיכולים להטיל ספק בסט הערכים הזה".

"לבנות מנגנון שיקום שימזער את מעורבות חמאס"

זה התפקיד או האינטרס של ישראל לדאוג לסיוע?
"הייתי שותף לכתיבת נייר עמדה במכון מתווים כבר ביוני 2024, שבו קראנו לישראל לאמץ אסטרטגיה הומניטרית. הרעיון הוא להתייחס לסיוע ההומניטרי לא כמרכיב תגובתי, אלא כפעולה כוללת שאמורה להיות מתכוננת ומנוהלת. אנחנו ממליצים שזה יהיה בהובלת מדינת ישראל, כי אם אנחנו לא נוביל את זה אנחנו נהיה מושפעים מזה. אפשר לבנות את המנגנון ההומניטרי באופן שיקדם גם שיקום ארוך טווח, וימזער את מעורבות חמאס והגורמים השליליים ברצועה".

מה זה דורש?
"יצירת שיתופי פעולה עם גופים מדינתיים, כמו האיחוד האירופי, ארה"ב, גופי או"ם. עבודה של גופי מקצוע, מצה"ל ומתפ"ש, דרך ארגוני הסיוע הגדולים בעולם וסוכנויות או"ם, ועד גופי מקצוע ישראלים. בתוך המנגנון הזה תיבנה תשתית של קבלת החלטות, מיפוי צרכים משתנים, לזהות שחקנים בשטח מבחינת הקהילה הפלסטינית, ובניית מערכות ארוכות טווח שיהיו בנות קיימא. חלוקה במשאיות זה בסדר לעכשיו, אבל זה לא פתרון בר קיימא".

אפשר ליצור שיפור מהותי במצב ההומניטרי תוך כדי לחימה?
"המלחמה חייבת להסתיים מכל מיני סיבות. בהקשר ההומניטרי, אי אפשר יהיה לעשות שיקום הומניטרי אמיתי במרחב שהוא לא בטוח. אי אפשר לדעת אם הכבישים בטוחים או לא, אם עובדי הסיוע בטוחים או לא. יש בעיה של אמצעי תקשורת, קשה לאסוף מצב של מה שקורה בשטח. אבל זמנית, אפשר לנסות לעבוד על אזורים בטוחים. ולא להעביר את הסיוע בפעימות, כי אז אין ודאות לתושב עד הפעימה הבאה. לייצר ודאות של זרם קבוע, ושאנשים יוכלו להבין שזה קבוע, כדי למנוע פנייה לאלימות. וחשוב לזכור שגם אם המלחמה תיגמר, יש שם נזקים בלתי הפיכים, דברים שייקח עשורים לשקם".

"אם לא נטפל במחלות בעזה הן יגלשו לאשקלון ואשדוד"

לפי לוי, המשבר ההומניטרי במלחמה לא מסתיים ברצועת עזה. כמי שמלמד עבודה סוציאלית באצבע הגליל, הוא מתייחס גם למצב שנוצר בישראל במושגים של משבר הומניטרי, ופועל בתחום. בין היתר, הוא עובד עם צה"ל בבניית חוסן לחיילים, ובעמותה שפועלת עם ישראלים שנמצאים בהודו אחרי המלחמה וזקוקים לסיוע.

"נוצר מצב של עשרות אלפי מפונים, קהילות ומשפחות שהתפרקו. בשפה המקצועית זה נקרא 'עקורים'. הם לא מקבלים את השירותים שהם צריכים מהמדינה, בתעסוקה, רווחה וחינוך. המדינה בוחרת שלא לתעדף את זה". לדבריו, הסטודנטים לעבודה סוציאלית במסלול שהוא מוביל במכללת תל חי "חוו על בשרם את האתגרים שמולם הם הולכים להתמודד בשנים הקרובות בחברה הישראלית".

גם בהחמרת המצב ברצועת עזה הוא רואה השפעות על ישראל. "אני לא מדבר רק על הפגיעה באזרחי הרצועה, אלא גם על הפגיעות הביטחוניות. כי אם אני לא מטפל במחלות שיש בעזה, הן יגלשו דרך הים לאשקלון ואשדוד, יגיעו לחיילים ולנגב המערבי. אפילו ברמה הכלכלית – למה שכמשלמי מיסים נשלם על סיוע בדלק? למה לא לבנות קואליציה עם ארגוני סיוע? בסוף, גם לא חילקנו את המזון, גם לא ניצחנו במלחמה, וגם אנחנו מואשמים ביצירת המשבר. וכל זה זה מעבר למרכיבים המוסריים, שנכון לחלק אוכל לאדם רעב".