ישראל ניצבה בפני צומת אסטרטגית חשובה עם תום המלחמה מול איראן. התבוסה המהירה שנחלו האיראנים, ושיתוף הפעולה הישראלי ההדוק עם האמריקנים, פתחו הזדמנויות חדשות להסכמים והישגים מדיניים. אך לפי האסטרטג ערן שישון, מייסד מכון החשיבה והייעוץ 'אתחלתא', הדבר דרש מישראל ויתורים, והממשלה בחרה שלא ללכת בנתיב המדיני ולהמשיך עם הלחימה ברצועת עזה "עד הסוף".

"מה שעמד על הפרק מהלך רחב שכלל נורמליזציה עם סעודיה, פיתוח נתיב הסחר היבשתי בין מדינות המפרץ לים התיכון, והקמת ציר אזורי בחסות אמריקאית נגד איראן", אומר שישון בראיון ל'דבר'. הוא משער שהיה ניתן לשלב במהלך כזה השקעות מפרציות ואמריקאיות בטכנולוגיה הישראלית, וגם מהלכים מול הפלסטינים: "למשל להשפיע על ניתוב הכספים לשיקום עזה לפי התנאים שלנו, לעשות מהלך לפירוק אונר"א, להשפיע על הרפורמות ברשות הפלסטינית". בתמורה לכך, ישראל הייתה נדרשת לדעתו לסיים את המלחמה בעזה בלי השמדת חמאס, ולהבטיח שלא לקבור את חזון המדינה הפלסטינית.

והממשלה החליטה אחרת.
"כן, וזאת הייתה טעות בעיני. חמאס היה על הרצפה. אקורד הסיום של מלחמת 12 הימים היה מתקפה של איראן על קטאר – שתי הספונסריות של חמאס. אלא שישראל עשתה טעות אסטרטגית, וחוסר הנכונות להגיע להסכם מדיני ולסיים את המלחמה הביא לקטסטרופה. חמאס הבין את זה היטב ולכן סירב לכל עסקה – אין לו שום סיבה כעת להפסיק את המלחמה".

סיום המלחמה לא היה מאפשר את שרידות חמאס?
"כן, אבל לאורך זמן הוא היה מפסיד המון. צריך לזכור שניצחון במלחמה משמעו להשפיע על המגמות שיבואו לאחריה, יותר מאשר התוצאה בכל קרב וקרב. מבחינת חמאס אין מטרה ממשית של השמדת צה"ל, אלא לפורר את החברה הישראלית שתיגרר לסכסוכים פנימיים, ולמנוע נורמליזציה, לקעקע את מעמדה הבינלאומי של ישראל".

הנרטיב של חמאס תופס תאוצה בעולם?
"אמנם אין מדיניות הרעבה בעזה, אבל המצב שם קשה, וישראל נתפסת כאחראית לכך לצערי, גם אם נגיד מיליון פעם שחמאס אשם. הייתה פה רשלנות נוראית של הממשלה, במקום להציף את הרצועה במזון עשו ההיפך. זאת לצד התבטאויות הזויות של שרים, וראש ממשלה שלא מפטר אותם ולכן נתפס כמי שמכיל את עמדותיהם".

היה ניסיון לשלוט בסיוע, באמצעות הקרן ההומניטרית לעזה.
"הקרן האמריקנית הייתה שינוי מבורך, כדי להביס את חמאס נחוץ לנתק את התלות של האוכלוסייה בו. הבעיה שנפח החלוקה שלה קטן ביחס לצרכים. אולי חשבו בממשלה שעצירת הסיוע תשחק כקלף נוסף בידינו, אבל מה שקרה זה בדיוק ההיפך – הפסקת הסיוע פגעה בנו הרבה יותר מאשר בחמאס. צריך להגדיל את קרן הסיוע בהדרגה, אסור לתת לחמאס את הכלי של 'רעב בעזה'".

שישון סבור שהחלופה של הסכם לסיום המלחמה עדיין עומדת בפני ישראל, גם אם חלק מההזדמנויות שהיו קשורות בה אולי פוספסו. לדבריו, האתגר הגדול בחלופה זו הוא ששני הצדדים רואים את המלחמה כמשחק סכום אפס. "ישראל מחויבת להשמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, וחמאס מחויב להמשך ההתנגדות המזוינת. זה לא רק עניין פוליטי, של הרכב הממשלה, הרי שום ממשלה לא הייתה מוכנה לשוב ל-6 באוקטובר במשמרת שלה".

הכיבוש המלא והיום שאחריו

החלופה השנייה, זו שנראה שהממשלה בחרה בה, היא המשך המלחמה עד להשגת שליטה מלאה ואפקטיבית בכל רצועת עזה. זו דרך ארוכה, קשה, סבוכה ומדממת שבסופה ישראל צריכה לשלוט בהתנהלות החיים בעזה, כולל בחלוקת הסיוע ההומניטרי. "זה אומר עוד חודשים ארוכים של לחימה, שבהם ישראל תיעשה מבודדת יותר ויותר בזירה הבינלאומית, תוך שהיא סופרת את חלליה. לצד זאת, יש בה היגיון, שאומר בפשטות: אתה לא משאיר אויב רצחני כמו חמאס על הגבול שלך".

שישון מדגיש שכיבוש עזה מותיר את שאלת היום שאחרי – מי יירש מישראל בהמשך את השלטון ברצועה. בתרחיש כזה הוא סבור שישראל צריכה למנף את ההחלטה של מדינות אירופה להכיר במדינה פלסטינית, באמצעות הצבת דרישות ענייניות לרפורמה בפני הרשות הפלסטינית.

"עד כה שרים בממשלה אמרו מה הבעיה ברשות הפלסטינית, אבל הם לא אמרו שהם יהיו מוכנים לעבוד איתה אם יהיו רפורמות. את הרפורמות האלו ישראל צריכה לעצב – להציב תנאים שיאפשרו לה לחיות בביטחון לצד הרשות, בתמורה להעברת השליטה ברצועת עזה אליה. זה הרע במיעוטו. צריך להכניס את הרשות הפלסטינית לשטחים שבהם צה"ל שולט בעזה, כדי להפריד בין האוכלוסייה לחמאס ולבסוף לחסל את חמאס כמנגנון שלטוני".