"אפשר בבקשה להשתתף בכתבה?" ניגשה ושאלה ילדה בקיבוץ אילון, ואחריה עוד רבים מילדי הקיבוץ בשכבות ד'-ו'. לכל ילד שהתראיין היה חשוב לתאר בפרטי פרטים איפה הם היו ב-7 באוקטובר, לאן הם התפנו ולכמה זמן, כולל תיאור של שלוש שעות אצל סבתא ביום המתקפה. הראיונות התקיימו בזמן 'יום ספא', מסורת בפעילות הקיץ של הקיבוץ הכוללת בין היתר מריחת מסכות בוץ והכנת שייקים.

ילדי אילון מבלים קיץ ביחד לראשונה זה שנתיים. יום הפעילות נראה כמו יום רגיל של ילדים בחופשה בקיבוץ, ואפשר כמעט לא להבחין במה שרוחש מתחת לפני השטח – הניסיון ליצור שגרה אחרי שנתיים של נדודים. "הילדים מתלהבים מאוד מדברים שעשינו לפני המלחמה", אומרת אחת המדריכות של הילדים במרכזון (מבנה הפעילות של הילדים בקיבוץ). "אנחנו המבוגרים יודעים שדברים השתנו, אבל הילדים פשוט רוצים שהכול יחזור להיות אותו דבר".

קיבוץ אילון, שהוקם ב-1938, פונה כבר פעמיים: בפעם ראשונה במלחמת העצמאות ב-1948, ובפעם השנייה במלחמת 'חרבות ברזל'. הפינוי הרשמי החל ב-22 באוקטובר אך חלק מהתושבים התפנו עצמאית כבר  ב-7 באוקטובר. מאז, 95% מ-1,200 תושבי הקיבוץ שבו אליו, וחברים חדשים נקלטים בקיבוץ.

מסיכות בוץ ולק

יום הפעילות מתחיל בשיחת פתיחה של נגה רוזן (42) הנמצאת שלוש עשרה שנים במערכת ומחליפה באופן זמני את מנהל החינוך של הקיבוץ. היא מתחילה את השיחה בתזכורת על  התנהלות נכונה במרכזון לאור דיווח שקיבלה מהילדים :"החדרים הם לשימוש של כולם ואם אתם רוצים להיות לבד בחדר מסוים, אפשר להסביר יפה".

רוזן עוברת על הפרטים החשובים לנסיעה המתקיימת יום למחרת ל'אקווה כיף' בטבריה: "נצא ב-7:30, ותזכרו שיש לנו זמן מוגבל על המתקנים עצמם". היא עוברת לפרט על התחנות שמצפות לילדים ביום ה'ספא', שהסיבה לקיים אותו, כפי שרוזן מסבירה בשיחה היא "להירגע קצת אחרי המחנה (של תנועת הנוער השומר הצעיר, מ"מ), זה היה נראה בתמונות שנהניתם!".

ה'תחנות' השונות של יום הספא ממוקמות במרכזון עצמו, בחצר שלו וב'נעורים', מקום הפעילות של בני הנוער בקיבוץ שישתמשו בו מאוחר יותר. מדריכות המרכזון מסתובבות בין התחנות אך הילדים מפעילים אותן בעצמן: עושים מעגל מסאז'ים, מתקשטים בלק בציפורניים ובקעקועי מדבקה, מורחים מסכות בוץ זה לזה בזהירות רבה, ומסבירים, בעיקר מסבירות, שיש להישאר עם המסכה כמה דקות ולהוריד אותה בעדינות לאחר מכן. מי שמסתבך בהסרת המסכה, מקבל סיוע בכך.

"עשינו שיחות וידאו כל הזמן"

עופרי הד וענבר אלפסי, מסיימות כיתה ו', הן חברות טובות. "יש לנו קבוצת ווטסאפ של בנות השכבה שקוראים לה 'החוזרות לצפון'", הן מספרות על שולחן הפיקניק מחוץ למרכזון. לפני כן קראו לה 'המפונות מהצפון'.

אלפסי והד נשארו בקשר לכל אורך תקופת הפינוי, "ועשינו שיחות וידיאו כל הזמן", הן מספרות. "זוכרת שבאתי לבקר אותך בפסח בשדה בוקר?" שואלת הד. הן היו אמורות לצאת משם לטיול פסח של 'השומר הצעיר', "ואז הייתה התקיפה האיראנית והטיול כמובן בוטל. לילה שלם של אזעקות, משהו מטורף. קנינו מלא חטיפים לטיול הזה ואכלנו את כולם".

ליאור אלוני, חברם לשכבה, מצטרף לשיחה ויושב לצידי על שולחן הפיקניק. "אני המראיין השני" הוא אומר. אני שואלת אותו אם הוא רוצה לשאול את הבנות משהו, והוא מפנה אליהן שאלה: "איך הגבתן כשידעתן שיש מלחמה?"

אלפסי מספרת: "בשבע וחצי בבוקר אבא שלי הוקפץ ליחידת החילוץ, שם הוא משרת במילואים. לקחו אותנו לסבא וסבתא במודיעין. אני זוכרת את הנסיעה לשם, יושבת מאחורה יחד עם שתי האחיות שלי, ההורים מדברים איטלקית, ואנחנו לא מבינות כלום". הד מוסיפה: "זו אי וודאות מוחלטת. ביום השני או השלישי ההורים שלי אמרו לי לארוז תיק, ואני שואלת 'לכמה ימים לארוז'? והם לא ידעו בעצמם. אמרו לי להביא כמה חולצות".

אלפסי, הד וגם אלוני עברו בין הרבה מקומות, ואלפסי אף מספרת שלמדה בבית ספר דתי במודיעין במשך חודשיים, "בחודשיים הראשונים של שנת הלימודים הנוכחית, בזמן המלחמה בצפון. אני שומרת כשרות, אבל שם הייתי צריכה ללכת עם חצאיות והלכתי לצופים הדתיים. היה משונה".

חוזרים לבית, לשקט, לאוכל בקיבוץ

בדומה לאלפסי, הד ואלוני, ילדי הקיבוץ מעידים כי עברו במקומות רבים בשנתיים האחרונות מאז הפינוי של הקיבוץ: מלון בראשית, מלון נחשונים, הקריות, מודיעין, לפידות, צוריאל, קיבוץ דליה, קיבוץ פרוד, קיבוץ כברי, קיבוץ יטבתה , שלומי ועוד.

המקומות השונים זימנו לילדים חוויות שונות, כפי שמתאר נתן מזור, עולה לכיתה ה', ששהה בשנתיים האחרונות בקריית מוצקין, "שם סבא וסבתא והדודים שלי גרים". לשאלה מה עדיף, עיר או קיבוץ, הוא משיב כי "לכל דבר יש יתרונות וחסרונות. אהבתי את הקניון והאטרקציות שיש בעיר. אבל אין על השקט של הקיבוץ. גרתי בבניין וכל הזמן היה רעש של מכוניות בבית".

הילדים מעידים כי הפעילות הכי מהנה בקיץ הייתה היציאה לסופרלנד ולימית 2000. גאיה סלע, עולה לכיתה ו', סיפרה על מחנה הקיץ של השומר הצעיר שבו השתתפה: "היה כיף אבל גם קשה. טיילנו עשרה קילומטרים בשבע שעות! היה כל כך חם וקשה באמת. ילדים פתחו את הסנטר". ייתכן, היא מודה, שהקושי קשור לזמן שעבר מאז הפעם האחרונה שטיילה, שהייתה בשנה שעברה.

לשאלה לאן הילדים התגעגעו בקיבוץ הדעות נחלקות לשתיים: לבריכה ולמסעדות השונות של הקיבוץ. בחלק אחר של השיחה מתקיים ויכוח אילו מארבע המסעדות של הקיבוץ חזרו לפעול. מלבד זאת רבים מהם התגעגעו לבתים שלהם בקיבוץ אחרי היו צריכים לחלוק חדר עם אח או הורה, או גרו בבתים צפופים יותר ממה שהיו רגילים, כפי שסיפרה אוריין פאר: "עברנו לקיבוץ פרוד. האוכל לא היה שם טעים והבית היה צפוף".