ארנון חורי יפין (41) הוא מייסד ומנכ"ל 'זזאפפ מלריה', חברה שפיתחה שיטה לאיתור מקורות מים שבהם יתושי מלריה מתרבים, ופועלת בעיקר במדינות אפריקה. עם פרוץ המלחמה הוא הצטרף לפורום האסטרטגי הומניטרי לעזה, קבוצה ששמה לעצמה מטרה לתווך בין גופי הסיוע לממשלה ולצה"ל. בראיון ל'דבר' הוא מסביר על מורכבות הסוגייה ההומניטרית, מעריך את פעולתה של ישראל ואת המצב בעזה, ומתייחס לשימוש הפוליטי שגורמים שונים עושים בתחום.

מה מטרת הפורום?
"הפורום האסטרטגי הומניטרי לעזה הוקם בזמן המלחמה, אבל מתבסס על רשתות מקצועיות מלפני המלחמה, עם אנשים שעובדים באפריקה ובאזורי אסון ומכירים אחד את השני. הוא כולל ארגונים כמו 'ישראייד', 'נת"ן סיוע חובק עולם', מכון הערבה, וגם אנשים פרטיים שעוסקים בתחום".

מה לגבי ארגוני זכויות, כמו 'רופאים לזכויות אדם'?
"הם בגישה של זכויות אדם ומתעסקים בעצם המשך המלחמה, בעוד שאנחנו לוקחים גישה הומניטרית, שמתעסקת בפרטי הסיוע, והיא גם ממלכתית יותר. אנחנו רוצים לדבר עם הצבא, לשתף פעולה עם המנגנונים הרלוונטיים בצבא על מנת שהצבא יעזור בהצלחת הפעילות ההומניטרית בשטח. המרכז מבחינתנו היא המחויבות ההומניטרית".

מה היא מבחינתך מחויבות הומניטרית?
"נתחיל מהמסגרת המשפטית. כוח כובש מחויב להביא לאוכלוסייה כל מיני דברים – מזון לתינוקות, מים, היגיינה. נכון לעכשיו ישראל היא לא כובשת לפי הפרשנות של עצמה, וגם בפועל אין לה כיבוש אפקטיבי. השליטה שלה לא מספיק חזקה, היא לא יכולה היום    לשלוח שוטר לחאן יונס שימנע גניבה של הסיוע. למרות זאת, היא כוח שמעורב בלחימה, לכן היא מחויבת לאפשר לסיוע לזרום. לצד זה יש לה זכויות: היא יכולה לבדוק משאיות, לפעול כדי שהסיוע לא ישמש את חמאס. אבל להתייחס לזה רק מהזווית המשפטית זה בעייתי".

מה בעייתי?
"חוק לא יודע למשטר מלחמות. גם אם אתה לא מעביר סיוע למקום מסוים, יש הרבה דרכים להסביר שזה בסדר לפי החוק. אתה יכול לומר שהייתה שם לחימה באותו יום גם אם בפועל לא הייתה. אתה יכול אפילו ליצור לחימה כדי ליצור תירוץ לאי-העברת סיוע. יכול להיות שיש לך אלטרנטיבה להעביר את המזון שדורשת יצירתיות, אבל על היעדר יצירתיות אי אפשר לשפוט אותך. העברת סיוע לאזור לחימה היא אתגר מאוד משמעותי".

איך אתה רואה את המחויבות ההומניטרית של ישראל?
"ישראל צריכה לתבוע מעצמה את זה במסגרת הערכים האנושיים והיהודיים. נכון, כשפונים החוצה להסביר את המדיניות שלנו צריך להסביר את ההקשר הקשה שבו אנחנו פועלים. האויב מנצל את הסיוע ההומניטרי נגדנו. בתחילת המלחמה בכיר חמאס אמר שדאגה לאוכלוסייה זו אחריות ישראל והאו"ם, כלומר הארגון שאנחנו נלחמים נגדו תופס את המחויבות שלנו כגבוהה משלו. אבל פנימה, אנחנו צריכים להציב לעצמנו רף מוסרי גבוה יותר מהרף המשפטי. אם לא נעשה את זה נגיע למקום לא טוב".

הרבה ארגונים אומרים שהפתרון ההומניטרי היחידי הוא סיום המלחמה.
"כאזרח פרטי יכולות להיות לי כל מיני דעות על המלחמה. כחבר הפורום וכאיש סיוע הומניטרי, אתה תמיד מחויב לנייטרליות. ארגון הומניטרי לא צריך לשאול מי צודק, או להמליץ לאחד הצדדים על סיום המלחמה. יש מקרים נדירים שכן עושים את זה, כמו במלחמה בין רוסיה לאוקראינה.

"במקרה הישראלי אני לא צריך להגיד מה ישראל צריכה לעשות, כל עוד הטיעון הגיוני. ישראל אומרת שהיא רוצה להכריע את חמאס. אפשר לומר שזה נכון או לא נכון, אבל זו מטרה לגיטימית. אם ישראל מחליטה להמשיך את המלחמה, כאדם אוהב עמו ומחויב לערכים אנושיים בסיסים אני רוצה שנשמור על סטנדרטיים אנושיים ומוסריים".

"ההצנחות נראות טוב, אבל בתמונה הכוללת הן לא חשובות"

התחום ההומניטרי, מסביר חורי-יפין, "כולל קודם כל מזון ומים. מים זה עניין דרמטי. יומיים בלי מים ואנשים מתחילים למות. בנושא המזון, זה גם הכמות אבל גם הגיוון. יש נושא של היגיינה, זה נושא מאוד חשוב ברצועה. לדוגמה, בגלל שישראל חוששת להעביר דלק, מכיוון שהדלק עלול לשרת את חמאס, זה משפיע על משאבות ביוב, ואז יש ביוב ברחובות ומחלות. יש את בריאות הציבור – חיסונים וכו', יש מתקני רפואה; ויש את תחום המחסה (שלטר) – מספר האסלות, צפיפות".

מי השחקנים המרכזיים בתחום בכל מה שקשור לעזה?
"מבחינת צה"ל זה קודם כל המתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים). מה שהוא עשה לפני המלחמה היה בעיקר ניהול ערביי יהודה ושומרון".

כלומר, מתפ"ש זה גוף שאין בבסיסו מומחיות הומניטרית.
"יש קשר בין ניהול אוכלוסייה אזרחית לניהול הומניטרי בעזה, אבל בסופו של דבר כן, זו יכולת שהם פיתחו תוך כדי המלחמה. יש שם אנשים רציניים מאוד. המלחמה התחילה עבורם כאסון, נהרגו חיילי מתפ"ש ב-7 באוקטובר. אנחנו גם מנסים לתרום להם ידע, ומרגישים שיש שם קשב ורצון להתפתח".

מיהם גופי הסיוע המרכזיים?
"יש גופים של האו"ם שפועלים בפנים – יוניסף, ארגון הבריאות העולמי, וגם אונר"א, למרות שפחות. יש ארגונים שלא קשורים לאו"ם, כמו 'המטבח המרכזי העולמי' (WCK). אחד הדברים שהבינו בעולם ההומניטרי היה שגופים מתחרים על חלוקת הסיוע, אז הוקם ארגון OCHA (משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים), שמתכלל בין הארגונים השונים. ויש את קרן הסיוע לעזה, ה-GHF, שהיא לא ארגון הומניטרי רגיל, ועליה ארחיב בהמשך".

מה הארגונים עושים בפועל?
"הסיוע מגיע לאחת מהכניסות לעזה דרך נמל אשדוד, נתב"ג, מצרים או ירדן. שם הוא נפרק ונבדק, ואז עולה על משאית אחרת, פנים עזתית, כדי להגיע לארגונים עצמם. משם מגיע הסיוע למחסני הארגונים, או למטבחים קהילתיים. פעילי הארגונים בתוך עזה הם ברובם הגדול מקומיים".

מה הפך את אונר"א לשולית יותר?
"קיצצו להם את הסיוע, לפחות זמנית, אחרי שישראל פרסמה שעובדי אונר"א היו שותפים ל-7 באוקטובר. אבל בעיקר, ישראל אוסרת על אונר"א לפעול משטחה, כך שאין לה יכולת להביא סיוע".

וההצנחות? הן בעצם עוקפות את מנגנוני הסיוע.
"ההצנחות זה דבר שנראה טוב, אבל בתמונה הכוללת הוא לא חשוב. מטוסים זה דבר די קטן. משאית נותנת 20 טון ושיירת משאיות 200 טון. מטוס הרבה הרבה פחות. זה עשוי להיות חשוב אם יש מידע ספציפי על בועת רעב במקום קטן, שאפשר להצניח אליה אוכל ישירות. אבל בסוף, כשמסתכלים על המספרים הגדולים, ההצנחות לא משנות".

מה התפקיד שלכם בתוך זה?
"אנחנו לא ארגון הומניטרי בעזה, אם אלך לשם כנראה איחטף. המטרה המרכזית שלנו היא להשתמש בניסיון שלנו כדי לעזור לתקשורת בין הצדדים להיות כמה שיותר טובה. גם לדבר בשפה של ארגוני הסיוע, וגם להיות בתקשורת עם מתפ"ש".

יש מתח מובנה בעניין ההומניטרי בעזה. חמאס משתמש בזה, וגם בזעקה של הארגונים.
"זה נכון, ויש גם תלות של הארגונים בכוחות הלוחמים בשטח. היו משברים הומניטריים בעולם שבהם ארגונים היו צריכים לשלם שוחד כדי להעביר אוכל לאנשים. יכול להיות שבשביל להגיע למקום מסוים הם צריכים עזרה מחמאס.

"עבור ארגוני סיוע, גם אם לשמור על נייטרליות זו משימה קשה, היא כן כוכב צפון שצריך להדריך אותם. להומניטריות יש מרכיבים כמו אי משוא פנים בחלוקת הסיוע, או נייטרליות בין הצדדים הלוחמים, שמאוד קשה לקיים. לרוב העמותות יש תפיסה שהמלחמה צריכה להיפסק. הם צריכים לרצות את חמאס אבל גם את ישראל, זה האתגר שלהם, והם עובדים בזה מאוד קשה.

"אלה אנשים קשוחים, שצריכים לדעת לשים הרבה גבולות. אבל במטבח המרכזי העולמי ובתוכנית המזון העולמי עובדים מאוד טוב – בשביל המטרה החשובה של מניעת רעב".

"אם לא נשנה את המדיניות, הרעב יגבר"

איך אתה מעריך את המחויבות ההומניטרית של ישראל?
"לא עשינו מספיק. אנחנו נמצאים בזמן קשה. יש הבדל גדול בין 2024, שישראל עמלה קשה כדי שאנשים יקבלו מספיק קלוריות, לבין סוף 2024 וגם 2025 שירדו הסטנדרטים. צריך לדבוק בסטנדרטים גבוהים. גם ב-2024 הייתה תקופה שכמעט לא נכנס מזון לצפון הרצועה. יש לנו תפיסה יצירתית שחושבים שאפשר לאלתר, הרבה פעמים החישובים האלה מתנפצים על קרקע המציאות. אם אתה לא מביא מזון לאזור הרבה דברים מתפרקים".

מה לגבי הטענות שישראל מרעיבה?
"אני לא משתמש במילה הרעבה. גם כי זה בשדה המשפטי, וגם מבחינה עניינית. אני אוהב את חיילי צה"ל ואת המדינה, ואני לא מייחס להם כוונה לגרום לרעב. אבל ברמה המעשית, יש רעב ויש מדיניות. ואם לא נשנה את המדיניות, הרעב יגבר. זה מה שהעם היהודי צריך למנוע מעצמו".

איך אתה רואה את המצב עכשיו?
"קודם כל אתייחס עד 23 ביולי, היום שבו ישראל הודיעה על שינוי המדיניות ההומניטרית. אחרי קריסת הפסקת האש בחודש מרץ, קרוב לאפס מזון נכנס לעזה במשך יותר מחודשיים. לא ראינו עלייה מהירה של הרעב, כי העזתים ניצלו את מחסני המזון של האו"ם, אבל אנחנו התרענו שזה עשוי להיות לא שוויוני: נוצרת סיטואציה של החזק שורד. ואכן לקראת סוף תקופת האפס מזון התחיל רעב מאוד משמעותי בקרב האוכלוסייה החלשה יותר.
"ואז קרו שני דברים: בצפון הסיוע חודש בצורה מאוד איטית, וגם היה גירעון מאוד גדול מלכתחילה. בדרום התחילה קרן הסיוע לעזה, ה-GHF. היום כשמדברים על רעב מדברים בעיקר על צפון הרצועה".

איך מודדים עלייה ברעב?
"במקומות שאי אפשר לעשות את כל הבדיקות – סוכר וכו', מודדים את היקף הזרוע. אם ההיקף קטן מסף מסוים זה רעב, ומתחתיו רעב קיצוני. בצפון הרצועה אחוזים גבוהים מדי של האוכלוסייה הגיעו למצב הזה".

מה השתנה מאז שינוי המדיניות בסוף יולי?
"הכמויות גדולות יותר, והפסקות האש הטקטיות גם מסייעות. צריך לאפשר את מנגנון החלוקה הכי טוב, שזה המטבח הקהילתי. הוכח שזה מה שעובד. לא תמיד יש איך לבשל פסטה בבית או באוהל. זו הדרך הכי שוויונית וטובה לחלק מזון".

כמה מטבחים יש?
"יותר ממאה, קרוב ל-200. אני מקווה שהרבה מהם ייפתחו מחדש. זה חשוב, כי יש עכשיו דפיציט. גם תת משקל, גם מחסור בנוטריינטים. צריך לכסות את הדפיציט הזה".

מה הבעיה הכי גדולה שאתה מזהה עכשיו?
"הבזיזה של המשאיות. הביזה יצרה בכל צפון הרצועה מציאות של החזק שורד. יש כאלה שבוזזים כי הם נואשים, אבל זה בכל מקרה מעשה לא מוסרי. הייתה ביזה של משאיות מתחילת המלחמה, אבל זה מאוד התגבר. והביזה היא גם אחד הגורמים לרעב".

ישראל יכולה לפתור את זה?
"עקרונית, הביזה היא לא באחריות של ישראל. אנחנו לא יכולים לדאוג למשאיות במקומות שבהם אנחנו לא כובש אפקטיבי. אבל אפשר להיות יצירתיים בלעזור להם. שעות מפתיעות, ריבוי נתיבים".

"שיטת החלוקה של GHF יוצרת מצב של החזק שורד"

הרבה ביקורת נמתחת על קרן ה-GHF, אך כעת יש כוונה להרחיב את פעילותה. איך עובד הסיוע שלה?
"הרעיון של הקרן הוא שהמשאיות ייסעו בשטח בשליטה אפקטיבית ישראלית ויגיעו לנקודת החלוקה, כך שלא תהיה אפשרות לבזוז משאיות. החיסרון ההומניטרי הוא שהאזרחים נדרשים להיכנס לאזורים שבשליטה ישראלית, כלומר אזורי מלחמה. הדבר הזה יצר הרבה תקריות של הרג. אם יורדים מהשביל יורים בהם. אני לא מאשים את החיילים האלה שיצאו להגן על ישראל, זו בעיה מבנית. המנגנון הזה חשב שהוא יצירתי, אבל לא פתר את הבעיה של בידוד האוכלוסייה מהכוח הלוחם".

מה לגבי אופן חלוקת הסיוע?
"לפני שהתחילו דיברו על זיהוי וחלוקה אישית. בפועל מה שקורה זה ששמים את כל המזון בשטח מסוים, אומרים: 'שלוש ארבע ו', פותחים את השערים, וכולם רצים ולוקחים מזון. זה יוצר מצב של החזק שורד. גם הגיוון של המזון ירוד. אין מספיק קלוריות, גיוון הוויטמינים לא עומד בסטנדרטים בינלאומיים".

עצם הרעיון של הקרן פסול?
"זה לא משנה, בסוף צריך לתקן. אותי לא מעניין לגנות אותו. GHF בשטח, מי שאוהב או לא אוהב, הם קשובים לדברים האלה. לדוגמה, הם התחילו ימים לנשים. הם צריכים להביא יותר מזון, לדאוג לתקשר יותר טוב מתי שעות הפתיחה. מבחינתי, הכי טוב שהם ישתפרו.

"אבל בראייה רחבה יותר, הגישה האקספרימנטלית נכשלת. לדוגמה, הרעיון להקים עיר הומניטרית. גם אם מתכוונים לזה, צריך לפחד מרעיונות שנשמעים טוב על הנייר, כי הם מובלים בלי מספיק ניסיון וחישוב סיכונים. ישראל צריכה ללמוד שלא כל מה שנראה טוב על הנייר באמת עובד. והרבה פעמים שיתוף פעולה עם הארגונים הבינלאומיים מבטיח את ההצלחה".

הרבה ארגוני סיוע שללו את ה-GHF קטגורית.
"בצדק. הארגונים ההומניטריים מחויבים לנייטרליות, והאו"ם דורש אותה. GHF הוא לא ארגון שמספיק מחוייב לניטרליות, וניתן לטעון שהוא משרת את האינטרס הישראלי. זה לא אומר שאסור לישראל לעשות את זה, ישראל לא מחויבת לניטרליות. אבל לא ניתן לצפות שארגוני האו"ם יתמכו בסיוע שלא מספיק מחוייב לניטרליות.

"ה-GHF כשל בגלל הסיבות שהאו"ם חזה מראש שהוא יכשל. אתה יוצר מצב שקשה לחלק מזון בצורה שוויונית. האו"ם הביע חשש שחלוקת סיוע באיזור מלחמה פעיל תגרום למוות, וזה אכן גרם למוות, גם אם ישראל עובדת לצמצם אותו".

גם כניסת המשאיות גורמת למוות.
"נכון, וגם את זה צריך ככל האפשר לנסות לפתור".

"גם אם יש נתונים שנופחו מסיבות פוליטיות, המציאות עצמה מאוד קשה"

הנושא ההומניטרי עבר כזו פוליטיזציה, שאזרח מהשורה כבר לא יודע למה להאמין ביחס לתיאור המצב בעזה.
"אני מסכים. יש טענות שנכתבו בדו"חות רשמיים שהן לא סבירות. על מקום מסוים נכתב שיש פחות מליטר לאדם מיום, למרות שזה היה מאוד לא סביר. בתקופת ביידן ישראל הקפידה, לפחות בדרום הרצועה, לספק פי 1.5 מכמות הקלוריות ליום, ואף אחד לא מחא לה כפיים. במלחמה כולם משקרים, זה כולל גם את הארגונים.

"אז צריך להבין שהסיוע ההומניטרי משמש כלי פוליטי. האם יש גורמים שמכפילים נתונים ועושים מניפולציות? האם משתמשים בתמונות כדי ללחוץ על ישראל? כן. אבל בשורה התחתונה, יש בעזה גם רעב ומצוקה אמיתית שאפשר להקל".

היו לדוגמה התרעות על רעב המוני שהתבדו. נוצר חוסר אמון מסוכן, שעלול לגרום לאדישות.
"תמיד יש ערפל קרב, אבל אני חושב שצריך לזכור שני דברים: הראשון הוא שהרבה פעמים התרעות כאלה לוקחות בחשבון את התסריט הכי גרוע, ולא תמיד הוא מתממש. זה ניהול סיכונים. והשני הוא שהמלחמה הזאת קשה מאוד מבחינה הומניטרית. היו הרבה צרות, יש מחסור באוכל, בדלק לשאיבת ביוב, בפינוי זבל, בהכול. גם אם יש נתונים שנופחו לפעמים מסיבות פוליטיות, המציאות עצמה מאוד קשה".

איפה היית רוצה לראות את ישראל?
"אנחנו צריכים שהפוליטיקאים והחיילים יידעו שהנושא הזה מעניין אותנו. היום יש תחושה שאת הנושא ההומניטרי צריך לתכנן בחדר חשוך. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשים את הנושא הזה על סדר היום הציבורי, זו האחריות המוסרית שלנו כעם".