דו"ח חדש של משרד הבריאות שפורסם היום (שלישי) על מצב השבים והשבות קובע בבירור כי החטופים עברו הרעבה מכוונת, טרור פסיכולוגי, התעללות מינית ונפשית, בידוד והשפלות. הדו"ח מבוסס על מידע שהסכימו למסור 12 מהשבים בהסכם הפסקת האש האחרונה במבצע כנפי דרור, ומספק תמונה מטלטלת של הפרות חמורות ושיטתיות של המשפט ההומניטרי הבין-לאומי. הדו"ח יימסר היום לנשיאת הצלב האדום מיריאנה ספוליאריץ' אגר במהלך פגישה שתקיים עם משפחות חטופים.

ראש חטיבת הרפואה במשרד הבריאות, ד"ר הגר מזרחי, החתומה על הדו"ח, קובעת כי הסרטונים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי, לצד המסקנות שעלו מהדו"ח, משקפים שהחטופים החיים שעדיין בשבי נמצאים בסכנת חיים מיידית. "הדו"ח מבוסס על עדויות וממצאים של השבים לאחר כ-500 ימים, אנחנו כבר ביום ה-677. הדו"ח יועבר לידיה של נשיאת הצלב האדום בקריאה לנסות להביא טיפול רפואי, מזון ומים באופן מיידי", אומרת מזרחי, "הדבר הנכון הוא לדאוג לשחרור החטופים. מי שנמצא שם, נמצא בסכנת חיים וודאית".

הדו"ח בוחן את מצבם של השבים והשבות בזמן השבי ובתקופה שאחרי השחרור, בצל התנאים שבהם הוחזקו והיחס שקיבלו משוביהם. פרקיו של הדו"ח מחולקים באופן כרונולוגי בניסיון לתאר את הנזקים המצטברים של השבי שלב אחרי שלב. החל מרגע החטיפה והטראומה הראשונית, וממשיך בתנאי השבי, הפגיעות הבריאותיות והגופניות שבעקבותיו, ההתעללות הפיזית, הטרור פסיכולוגי ודה-ההומניזציה שהופעלו עליהם, וכן ההשלכות הגופניות ארוכות הטווח של השבי והשלכותיו הפסיכו-סוציאליות.

בתחילה נאלצו החטופים להתמודד עם הטראומה של עצם החטיפה והחוויות השונות איתן הגיעו לשבי – אלו שראו את חבריהם או קרוביהם נרצחים, חוסר הוודאות, חורבן הבית ועוד, ליווה חלק מהשבים לאורך כל ימי השבי.

פרקטיקה של טרור נפשי

הדו"ח מציין כי החטופים שהו במרחבים שונים, מעל ומתחת לקרקע, בתנאים שונים של בידוד מצד אחד או צפיפות קיצונית מהצד השני. המעברים בין המיקומים השונים כרוכים היו, מעבר לסכנה הפיזית, "ללחץ נפשי משמעותי, כשבמקרים רבים החטופים נאלצו לעבור בין מכשולים, מעברים צרים וחשוכים ועל כן חלקם נפלו ונחבלו".

הדו"ח מצביע על ירידה של עד 40% ממשקל הגוף של השבים, הנובע מתת תזונה בשילוב חוסר בתנועה. חלק מהנזקים כמו ירידה בצפיפות העצם, מחסור בויטמינים K, C, Aו D, מעמיד את השבים בסיכון רב.

"רבים מהשבים חווים תחושות עמוקות של ייאוש וחוסר תקווה, ריקנות רגשית וניתוק מהסביבה. שינה תקינה הפכה לאתגר משמעותי"

תנאי המחייה מתוארים בדו"ח כ"לא אנושיים ומהווים הפרה בוטה של כל אמנה בין-לאומית" – בין השאר, מציינים את משטר התזונה שבמקרים רבים היה בגדר הרעבה מכוונת, כלל לרוב רק ארוחה אחת ביום "הכוללת פיתה או אורז". תזונה חסרה באופן קיצוני בשלושת אבות המזון, מינרלים וויטמינים ולעיתים היו ימים ללא ארוחה כלל. על פי רוב, המזון היה בלתי ראוי למאכל אדם – מעופש ומכיל תולעים וחרקים. המים שסופקו היו מזוהמים, לעתים מי ים או מי שפכים לא מסוננים וכמותם הייתה קצובה ואינה מספקת צריכה יומית".

תנאי המחייה, בקור מקפיא או חום קיצוני, לא אפשרו היגיינה אישית סבירה, גישה מוגבלת לשירותים ומים זורמים. הדו"ח מתאר כי חלק מהחטופים לא החליפו בגדים תחתונים במשך חצי שנה, וכי מקלחת התאפשרה פעם בכמה חודשים. החטופים שהוחזקו במנהרות חפרו לעצמם בור לצואה בחלל המחיה. השינה הייתה ללא מזרן ובין רמשים וחרקים. "מצב ההיגיינה הירוד אף הוביל למגוון בעיות עוריות כמו התקפי כינים, סקביאס ופשפשים, פריחות שונות, אקנה ודרמטיטיס שברוב המקרים המשיכו גם לאחר השחרור מהשבי".

הדו"ח מתאר היעדר טיפול במחלות, פציעות ובעיות רפואיות כתוצאה מהתנאים, החטיפה או מצב קודם. שבים רבים סובלים מנזקי שמיעה וטינטון, כאב כרוני במפרק הלסת, שינויים בסגר השיניים, והגבלה בתנועה. "הנזקים הגופניים הללו הם קשים, מורכבים ובחלקם בלתי הפיכים", קובע הדו"ח, "ועשויים להשפיע על תפקודם ואיכות חייהם של שורדי השבי לשנים רבות".

"ההתעללות כללה גם אלמנטים של הטרדה מינית מתמשכת של חטופים וחטופות. חטופה תיארה הטרדות על-ידי שוביה לאורך חודשים. נשים וגברים כאחד, עברו השפלות והערות שנגעו לגופם"

הפרק הנוגע להתעללות הפיזית והדה-הומניזציה שחוו החטופים, ובוודאי ממשיכים לחוות אלו הנמצאים עדיין בשבי, מזעזע. השילוב של ההתעללות הפיזית הנפשית והפסיכולוגית הוביל לפי מחברי הדו"ח למצב של דה-הומניזציה, שלילה רב ממדית של צרכים בסיסים, "שנועדה לערער את זהותם האנושית".

חלק מהחטופים שהו במצבי בידוד חברתי קיצוני, אחד מהחטופים הוחזק יותר מ-50 ימים בבידוד בזמן שהיה פצוע. שניים מהם הוחזקו בבידוד מוחלט במשך יותר משנה. "שורדי השבי העידו כי לבידוד המתמשך היו השלכות נפשיות חמורות בהן תחושות עזות של חרדה וייאוש, נטישה, אובדן תחושת הזמן והמציאות עד לכדי ניתוק מהעצמי", נכתב בדו"ח.

מהדו"ח עולה כי החטופים חיו תחת איום מתמשך על חייהם לאורך כל תקופת השבי. "השובים השתמשו במגוון אמצעים כדי לשמר אווירת פחד ואימה, ובראשם איומים מכוונים בנשק. מספר שורדי שבי תיארו כיצד שוביהם נהגו לפתוח את מנגנוני ההפעלה של רימונים, לספור לאחור ואז לנצור ברגע האחרון, פרקטיקה של טרור נפשי מכוון. במרבית המקרים, שורדי השבי העידו כי השובים הפגינו הנאה גלויה מהבהלה והפחד שאחזו בחטופים בעת התעללות עם נשק חם.

ההתעללות כללה גם אלמנטים של הטרדה מינית מתמשכת של חטופים וחטופות. חטופה אחת תיארה הטרדות על-ידי שוביה לאורך חודשים. כאמור, נשים וגברים כאחד, עברו השפלות והערות שנגעו לגופם". השובים ניסו לשבור את רוח החטופים גם ע"י התעללות פסיכולוגית באמצעות אמירות מכוונות כמו "לא אוהבים אתכם", "לא מחכים לכם", ואיומים שיישכחו על-ידי משפחותיהם. הדו"ח קובע כי התעללות זו "תרמה וחיזקה ייאוש קיצוני וחוסר וודאות והגבירה את תחושת התלות בחוטפים".

"מערך שיטתי של עינויים נפשיים וטרור פסיכולוגי אשר ממשיכות ללוות את שורדי השבי גם לאחר שחרורם"

הדו"ח מתאר גם את הנזקים הגופניים המשמעותיים אשר ילוו את השבים לאורך שנים ארוכות, כשהנפוץ ביותר הוא נזק עצבי בלתי הפיך, המובילים לקשיים תפקודיים. אצל הנשים ששבו קיים חשש לשינוים במערכת ההורמונלית, עד כדי פגיעה בפוריות בעתיד. במובנים הנפשיים קובע הדו"ח כי השבי הותיר "צלקות נפשיות עמוקות בקרב חלק מהשורדים והשורדות. "הטראומה הכפולה שכללה חטיפה אלימה ואובדן היקרים להם, לצד שבי שהתאפיין בדה-הומניזציה, התעללות פיזית, נפשית ומינית, יצרו תסמינים של פחד, עוררות יתר ודריכות בתקופה הראשונה בשבי".

הדו"ח מתאר גם את אשמת הניצולים אשר חלק מהשבים חווים – על כך ששרדו את הטבח בשבעה באוקטובר ובנוסף על כך ששבו בחיים מהשבי. "רבים מהשבים חווים תחושות עמוקות של ייאוש וחוסר תקווה, לצד אובדן עניין בפעילויות שפעם היו משמעותיות עבורם, ריקנות רגשית וניתוק מהסביבה. שינה תקינה הפכה לאתגר משמעותי מלווה בקושי הירדמות, התעוררות תכופה וחלימה טראומטית חוזרת".