בכיכר הסינמטק בתל אביב אפשר למצוא השבוע, לצד הקולנוע ורשתות מזון מהיר, גם את "המאהל להפסקת המלחמה". זה לא היה המיקום המקורי שלו: הוא הוקם בכיכר דיזינגוף בתחילת השבוע שעבר, בתשעה באב, אך אנשים שעברו במקום הפריעו לפעילותו. בסוף מסיבת עיתונאים שערכו הפעילים ביום ההקמה הוחלט לקפל את המאהל, בתקווה להקימו מחדש עוד למחרת – אך הדבר התעכב בהמתנה לאישורים מהעירייה והמשטרה.

נועה פוליאקין דותן (26), בוגרת מכון הערבה ללימודי סביבה שבקיבוץ קטורה ופעילה במאהל, מספרת שאנשים נעמדו במרכז מעגלי השיח שנערכו בתשעה באב, "צעקו ושרקו, ולא איפשרו לנהל שיח", הפרעות שהוחמרו לדבריה במסיבת העיתונאים.

ההפרעות הפתיעו אותך?
"לא, אני יודע שהציבור לא איתנו. אחד האנשים שהפריעו היה חייל פוסט טראומטי, והפעיל אותו לשמוע את הטענות שלנו. אבל זה לא יכול להשתיק את הקול שאנחנו מביאים".

"אנחנו שומעים ממקור אישי על המצב ההומניטרי"

מבחינת פוליאקין דותן המחאה לא נועדה להתריס, אלא להזמין לשיחה, מתוך ההיכרות האישית שלה ושל שותפיה עם פלסטינים שנוצרה במכון הערבה. "באמת חיינו עם פלסטינים מעזה, מהגדה המערבית, ממזרח ירושלים, מירדן, וגם מתוך ישראל, במשך ארבעה חודשים בתנאי פנימייה. אנחנו שומעים מהם ממקור ראשון על המצב ההומניטרי שם, ולכן אנחנו מזמינים למאהל, לדיאלוג על הדבר הזה".

דותן מובילה בחודשים האחרונים קמפיין גיוס כספים עבור שלושת חבריה מעזה. בזכות הקמפיין הצליחו עד כה שניים מבין השלושה לעזוב את עזה ולהגיע לאירופה.

"יש לי חבר טוב שנולד בעזה ויצא ללמוד בישראל לכמה שנים", היא מספרת, "הוא אדם מקסים, שוחר שלום, מלומד, אני אוהבת אותו באמת בכל הלב. בתוכנית הסטודנטים לומדים יחד, ישנים יחד, אוכלים יחד בחדר אוכל. חגגתי איתו חגים, יהודים ומוסלמיים, והעברתי איתו תקופות מאוד מורכבות. היינו ביחד בסגר של הקורונה".

התוכנית הסתיימה לפני חמש שנים, אך הקבוצה שמרה על קשר. "הוא חזר לעזה אחרי שסיים ללמוד, שלושה ימים לפני השבעה באוקטובר", מספרת דותן, ומנגבת את פניה, ספק מזיעה ספק מדמעה. "הוא רק רצה לחזור לראות את המשפחה שלו, ואז קרה מה שקרה.

"אני לא הייתי בארץ בשבעה באוקטובר, וההודעה הראשונה שראיתי באותו בוקר הייתה מחבר פלסטיני ששאל אם המשפחה שלי ואני בסדר. החברים הפלסטינים דאגו לנו". עתה היא דואגת לאותו סטודנט: "אנחנו מתכתבים אתו, מבינים ממנו שחסר אוכל בעזה, שמה שיש הוא מאוד יקר, ושהמקומות של איסוף האוכל מסוכנים. הוא מספר שהוא לא עומד על הרגליים, וגם אמא שלו לא".

"רוב הישראלים רוצים חיים נורמליים"

אשת התקשורת מיקה אלמוג היא מנהלת התוכן של קואליציית ארגוני השלום 'הגיע הזמן' המובילה את המאהל. היא לא רוצה לוותר על השיח עם הציבור הישראלי, למרות ההתנגדות שהיא נתקלת בה. היא מאמינה ש"רוב הישראלים עדיין רוצים לחיות חיים נורמליים, ולתת לשאר בני האדם בארץ הזאת לחיות גם הם חיים נורמליים. גם אחרי שבעה באוקטובר, וגם אחרי כמעט שנתיים של המלחמה האיומה בתולדותינו". מבחינתה, המאבק הוא "בין קיצוניים למתונים, בין מי שעושה דה הומניזציה לצד השני לבין הרוב שהוא לא כזה".

אלמוג מבקרת בחריפות את פעולותיה של ישראל במלחמה, ומכנה אותן "הרעבה" ו"פשעים נגד האנושות". לטענתה, "זה סותר את כל תפיסת העצמי שלנו, אבל יהיה הרבה יותר גרוע אם אנחנו לא נכיר בזה ולא נעצור את זה עכשיו".

הטענה ל'הרעבה' היא לא הדהוד של תעמולת חמאס?
"גם אביתר דוד מורעב שם, ומדינת ישראל יכלה להחזיר אותו לחיק משפחתו לפני שנה וחצי. מעבר לזה, אם חמאס מעבירים ידיעה שקרית ואנחנו מפרסמים אותה, אז אנחנו משתפים פעולה עם חמאס. אבל אם זו האמת, ויש לכך אינספור עדויות, אז אנחנו מנסים להציל את ישראל".

גם פוליאקין דותן מתארת את ההתנגדות למלחמה במושגים של דאגה לגורל המדינה. "אני חושבת שכשאנשים שומעים מסרים כאלה, הם שומעים מזה שאנחנו נגדם. אבל אנחנו ישראלים, ואכפת לנו מישראל, מהמשפחות והחברים שלנו כאן, מעצמנו ומהעתיד שלנו. אני מאמינה שרק שלום יביא ביטחון".

"זה באמת ממש קשה לדמיין פוליטית אפשרות של שלום", היא מודה, "זה כל כך רחוק מהמצב שלנו. אז אנחנו מחזיקים את זה בשביל האנשים, ואנחנו מקווים שדרך מילה פה, טקסט שם, משהו יפתח צוהר קטן".