גלריה אלקסום באום בטין כבר עמדה מוכנה בתחילת יוני עם העבודות תלויות לקראת התערוכה 'שדות הזיכרון' שמציגה את עבודותיהם של שלושה אומנים בדואים. אבל אז פרצה המלחמה עם איראן ודחתה הפתיחה הרשמית. מכיוון שלתושבי אום בטין אין ממ"דים או מקלטים בבתיהם, רבים הגיעו למרחב המוגן בגלריה ונחשפו לאומנות. "אנשים שהגיעו מאוד מאוד התחברו", מספר אוצר התערוכה רז גלוזמן. "למשל הגיעו נשים שהוציאו מהתיק שלהן את הרקמות שהן עושות כשהן ראו את העבודות של זינב ג'ריביע. זאת אומרת, התחילו להיווצר חיבורים אישיים וקהילתיים".

זינב ג׳ריביע (54) היא אומנית בדואית שהציגה בתערוכות בארץ ובעולם, ופרצה דרך בשדה האומנות שלא הייתה סלולה קודם לכן לנשים בדואיות. "20 סטודנטיות בשנה באות אליי בשביל לראיין אותי", היא מספרת ל'דבר', "לדבר על האומנות שלי, איך נראית הדרך להצלחה כאומנית".

עבודותיה, שמוצגות בתערוכה שנפתחה בשבוע שעבר, משלבות מלאכת רקמה בדואית מסורתית וכלי חֵמָר מעשה ידיה. השפה החומרית הייחודית שלה מבטאת קשר נשי בין-דורי ומציבה שאלות על מגדר, שייכות התחדשות.

שתי צעירות בדואיות נעמדו לצידה ושאלו אותה שאלות על יצירותיה. אחת מהן סיפרה שהיא לומדת אומנות במכללה, השנייה ביקשה להצטלם עם האומנית. לדברי שתיהן, ג׳ריביע היא השראה.

היא נולדה בוואדי אל-נעם, כפר לא-מוכר בצפון הנגב, ועברה עם משפחתה לשגב שלום הסמוכה, כשהוכרה כמועצה מקומית ב-1996. ג׳ריביע חיה עד היום בשגב שלום עם בעלה, שני ילדיה ועוד שלושה ילדי אומנה שהיא מגדלת כילדיה, אחד מהם הוא אחיינה. רבים מבני משפחתה חיים ביישוב ובסביבה.

האומנות היא כישרון משפחתי?
"יש לי אחיין שגם הוא אומן בציור. הוא היה מורה לאומנות לתקופה, אבל לא עוסק בזה כאומן ממש. זה תורשתי כנראה, כי לכל המשפחה שלנו יש את זה: הם יודעים לצייר, יש להם כתב קליגרפי יפה. אבל אף אחד מהם לא לקח את זה כמו שאני לקחתי את זה. ממש להביא את עצמי לידי ביטוי כאומנית, וגם להראות את זה לאנשים. כל אחד במשפחה יודע לעשות משהו, אבל בסתר".

איך האומנות שלך התקבלה במשפחה?
"זה היה מאוד קשה בהתחלה. החלטתי בגיל 24 לחזור ולעשות 12 שנות לימוד, היה קשה לשכנע את כל המשפחה לעשות את הצעד הזה. אחרי שסיימתי וקיבלתי תעודה התחלתי לעבוד כסייעת בגן, ושם המורה גילתה שאני מוכשרת וכל הזמן מציירת, והתחילה ממש לדבר איתי על העניין של אומנות: ׳למה את לא לומדת?׳ היא הסבירה לי מה זה בכלל אומנות, לא ידעתי שיש גם מכללות שלומדים בהן אומנות, ופתחה לי כיוונים חדשים. זה הלך איתי בראש והתחלתי לנדנד לאח שלי שוב שאני רוצה להמשיך ללמוד אומנות. היה לו קשה לקבל את זה אבל אני עקשנית, אם אני רוצה משהו אז אני חופרת כל יום, כל בוקר, כל ערב כשאני רואה אותו, 'אני רוצה ללמוד אומנות'".

ההחלטה לגבי המשך לימודיה של ג׳ריביע התקבלה בבית אחיה הבכור בדיון משפחתי. ג׳ריביע היא בת לאישה השלישית של אביה, אבל המעורבות היא של כל בני המשפחה. "הייתה התנגדות דווקא מאחד האחיינים. זה ממש הציק לאח שלי מחמוד והוא אמר, ׳זהו, אני רושם אותה ללימודים ומהיום אני מחליט לגבי האחיות שלי׳".

ג׳ריביע לא עמדה בתנאי הסף של מכללת קיי בבאר שבע, אבל התקבלה למסלול מיוחד, ולמרות קשיים ולימודים על תנאי סיימה בהצטיינות שלוש שנים של לימודי אומנות חזותית. "היום יש לי תואר ראשון בחינוך לגיל הרך, תואר ראשון בחינוך עם הכשרה באומנות ותואר שני, וכל הזמן אני נאבקת על המקום שלי לדוקטורט, כי באומנות קשה למצוא מנחה. אבל אני משוכנעת בהצעת המחקר שלי ואני אופטימית לגבי זה".

בינתיים ג׳ריביע זוכה להצלחה רבה עם הסטודיו שהקימה בשגב שלום ב-2008 בתמיכתו ובעזרתו של בעלה. "רצינו שיהיה מקום יפה, מקום שיכול להיות פתוח להרבה קהל, והצלחנו להביא את הקהל אלינו. אני מאמינה שכל מה שאנחנו עושים מאחד בין שני העמים, מקרב לבבות, נותן גם שמחה".

בהתחלה הגיעו לסטודיו שלה בעיקר יהודים, שלמדו במפגשים עם ג׳ריביע והאומנות שלה על המסורות של החברה הבדואית. עם הזמן התחילו לבקר אצלה גם ערבים. "הם רוצים לשמוע על אישה בדואית שעשתה דרך בכיוון הזה. אומנות, תרבות ומוזיקה הן לא דבר נפוץ בחברה הבדואית בכלל. זה מאוד קשה. אז היום הם רואים שיש אחת שעוסקת בזה ומצליחה בזה. הרבה אנשים קונים ממני עבודות בשביל לתת מתנה אומנותית ומיוחדת וגם שומרת על המורשת שלנו".

חיבור בין שלושה אומנים בדואים פורצי דרך

התערוכה ׳שדות הזיכרון׳ מראה עבודות של ג'ריביע לצד עבודותיו של בשיר אבו רביע ושאהר "ג׳אסר" אבו רביעה. שלושת האומנים הם בדואים מהנגב, שפרצו דרך בעולם האומנות. "זאת התערוכה הראשונה שאני מציגה ביישוב בדואי וזה משמח אותי מאוד. זה היה חלום שלי שיום אחד אציג במקום שלנו, שבדואים יידעו שיש אומנות. אז היום יש לנו מקומות, ורוצים לפתח את האומנות, והתערוכה משמחת אותי מאוד ואני מאוד מתרגשת".

בשיר אבו רביע (74) נחשב לאומן הבדואי הישראלי הראשון. הסוס הוא מוטיב חוזר בעבודותיו שנוגע לכמיהה לשחרור מצידו של הסוס ולניסיון האנושי לרסן את תנועתו. חלק מהעבודות שמוצגות בתערוכה נעשו במיוחד עבורה, וחלקן נעשו לפני זמן רב אבל חולקות את הקשר למקום, לתרבות, לזיכרון ולשינויי הזמן.

שאהר "ג׳אסר" אבו רביעה (62) הוא אומן, בלשן ומורה, ויוצר מתוך חקירה מתמדת של היחסים בין אדם ואדמתו. העבודות בתערוכה גם הן פרושות על פני כמה עשורי פעילות יצירתית, ומבטאות התבוננות ארוכת שנים במדבר, בהתרחקות החברה הבדואית ממסורות הדורות הקודמים ובקיום האנושי על אדמת הנגב.

מביאנלות ותערוכות בעולם חזרה הביתה לכפר

הגלריה לאומנות אלקסום נמצאת בכפר אום בטין, כ-12 ק"מ מבאר שבע, כפר בדואי שהוכר ב-2005 ומונה כ-5,500 תושבים. הדרך לגלריה עוברת בין מבנים חדשים למראה ובין שטחי בור, מולה ניצבת אורווה ורעש מכוניות מהכביש המהיר מפר את השלווה. הגלריה נפתחה מעט לפני 7 באוקטובר, ומהר מאוד הפכה למרחב מוגן מרכזי ביישוב.

כשגלוזמן, אומן, אוצר ופעיל חברתי, הגיע למתנ"ס אחרי שפרצה המלחמה כדי לסייע בהנגשה של מזון ותרופות, הוא נחשף לפעילות של מועצה אזורית אל-קסום וערך היכרות עם שאדיה קדח-חמאמדה, מנהלת המתנ"ס. "היא הציעה שנפתח את הגלריה מחדש ונציג בה תערוכות מקור. אז התערוכה הזו היא התערוכה הראשונה שהיא שיתוף פעולה שלנו, והבחירה המשותפת שלנו להציג שלושה אומנים בולטים. לכל אחד מהם יש הרבה מאוד ידע, הרבה מאוד ניסיון, שלושתם הציגו במוזיאונים, בגלריות, בביאנלות, בפסטיבלים, גם בישראל וגם בעולם. הם הכירו אחד את השני, אבל הם לא הציגו יחד ולא הציגו בכפר בדואי".

התכנים שבאים לידי ביטוי באומנות של השלושה עשויה לתת פה לתחושות ולחוויות של בדואים רבים תושבי האזור, אבל יצירתם לא הצליחה עד כה לחדור את הפער התרבותי בנגישות לאומנות. סדרת הרישומים של אבו רביעה מ-1988 משרטטת בדיו על נייר את נופי מולדתו המדבריים, ומתחת לכל רישום חתימתו בערבית, ובכתב עברי עגלגל המילים: אימא אדמה.

"חלק גדול מהעבודות שלהם אינו מוכר בחברה הבדואית, לא בהכרח מוכר ברחבי הנגב, והכוונה כאן היא להציב רף מקצועי בגלריה, שמאפשר להכיר עוד חלקים של החברה הערבית הבדואית בנגב, שחלק גדול לא מכיר, לא נחשף אליו. הדבר הנוסף זה לעשות את החיבורים בין האומנים ואומניות מהחברה הבדואית שחיים ברחבי הנגב. קשרים לא קיימים או מורכבים, ומרגע שהם נוצרים הם מאוד מאוד מפרים".

לדברי גלוזמן, ההתפתחות בתחום מביאה ילדים ובני נוער להתנסות באומנות בבתי ספר ובמתנ"ס, ובכל זאת החשיפה שלהם מצומצמת. "יש כאלה שייסעו למוזיאונים, יש כאלה שיהיו להם שיעורי ציור או רישום או אומנות, אבל אין מוסד תרבות כמו במקומות אחרים. הגלריה מנגישה את האומנים לאנשים מהמשפחה או מהכפר, כאלה שמכירים את האומנים, אבל לא היו בתצוגה שלהם. האומן או האומנית מקבלים את ההכרה מחוץ לחברה, מחוץ לנגב, והכוונה כאן היא שגם החברה שבה הם חיים תכיר את העבודות ואת הייחוד של כל אחד מהם".