מאות אלפי המשתתפים באירועי "יום העצירה" להשבת החטופים וסיום המלחמה שנערך היום (ראשון) ברחבי הארץ נשאו עמם מגוון רחב של תחושות: מדאגה לגורל החטופים ועתיד המדינה, ספקות האם עוד יום מחאה ישפיע על משהו, ובעיקר רצון להזדהות ולחזק את משפחות החטופים. אלו הקולות של כמה מהם.

כיכר החטופים: "אני חושש שבעודנו מדברים מישהו מת"

יום המחאה בכיכר החטופים נפתח ב-06:29 בבוקר בעצרת קצרה שערכו תושבי המועצה האזורית מטה אשר. לכיכר, שכבר כמעט שנתיים משנה את צורתה, נוספו מיצבים חדשים: תערוכת תמונות של החטופים ומשפחותיהם, דוכנים ומיצגים חדשים. אנשי ציבור ודמויות מוכרות הגיעו לכאן, מנשיא המדינה יצחק הרצוג, חברי כנסת מהאופוזיציה, יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד, ועד גל גדות שחיבקה בחום את לישי לביא-מירן, אשתו של החטוף עמרי מירן. ככל שעברו השעות נהיה חם יותר, והאזרחים הרבים שהגיעו להזדהות חיפשו מקום מוצל.

יואב בלייכר (61) ממזכרת בתיה: "אני איש מילואים וגם שני הבנים שלי. יש לי גם משפחה בבארי, אבל אף מהם לא נחטף. כל פעם שאני יכול אני מגיע. היום אני לא במילואים, אז הגעתי. אני חושש שהם לא יחזרו בחיים, שבעודנו מדברים מישהו מת. אני מקווה שתהיה עסקה מהר, ושנחלים מהר כחברה ומדינה ונחקור מה קרה לנו, כדי שלא יהיה לנו עוד שבעה באוקטובר".

לקראת 20:00 בערב נאספו המונים לתהלוכה מדרך נמיר לעצרת בכיכר החטופים. אחת מהן היא אביב טומי כרמי (37) מיפו. "אני כאן כדי לתמוך במשפחות החטופים, לחבק אותן ולקרוא להחזרת החטופים, ולסיים את המלחמה", היא אומרת, "אני חוששת שהפחד שהמחאה תהיה פוליטית, והעיסוק באיך חמאס תופס את זה, ירחיק אותנו מאיך שאנחנו תופסים את החברה שלנו. העיקרון הכי חשוב שהמדינה שלנו תופסת את עצמה כמי שאחראית להחזיר את התושבים שלה. וממשלת הימין לא עושה שום דבר שמאפשר את זה".

ומה היא תאמר למי שמתנגד לדרך של שביתה והפגנות? "אני יכולה לקבל את זה שיש כאלו שחושבים אחרת. אבל המשפחות ביקשו מאיתנו לעמוד איתן, וצריך לעשות את זה בשם הסולידריות".

מאהל החטופים בירושלים: "אני כאן לתמוך במשפחות החטופים, אבל גם לתמוך בעצמי, כי זה קל ליפול לייאוש"

במאהל המחאה בפתחו של רחוב עזה בירושלים, בו נמצא מעון ראש הממשלה, נאספו בשעות הצהריים עשרות אנשים. מוקדם יותר חסמו פעילי מחאה מירושלים את דרך בגין בעיר. לאורך היום נערכו במאהל שיחות והרצאות, ואפילו תפילת מנחה משותפת.

אנאבל הרציגר (65) מפסגת זאב היא אחת המפגינים שבאו להזדהות: "ירדתי לחסום את כביש בגין היום. זה לא משהו שאני אוהבת לעשות, אבל לא ראיתי הרבה ברירות. אני כאן לתמוך במשפחות החטופים, אבל גם לתמוך בעצמי, כי זה קל ליפול לייאוש. אני דור שני לניצולי שואה, והתמונות של החטופים, במיוחד מהשבועות האחרונים, מטרידות במיוחד. איך אנחנו יכולים להתלונן שמדינות העולם לא הפציצו את אושוויץ כשאנחנו לא עושים הכול כדי להציל אנשים מהעם שלנו?"

היא מבקרת בחריפות את שרי הממשלה. "זה לא נתפס, מצד אחד לדרוש לכבוש את עזה, ומצד שני להשפיל ולהחליש את הרמטכ"ל, לקדם חוק השתמטות כשהחיילים קורסים ולהמשיך במהלך שמביא למוות של חטופים, חיילים ושל מי שחפים מפשע, בהם ילדים. חמאס מקבל לגיטימציה בחו"ל מהמהלכים האלה, ואנחנו נחלשים".

למאהל הגיע גם דניאל (30) מירושלים: "המשפחות ביקשו אז באתי. אני לא יודע אם זה מזיז משהו שאני יוצא להפגין אבל אני לא יודע מה לעשות עם התסכול. כרגע זה לא מובן מאליו למקבלי ההחלטות שחטופים צריכים לחזור."

צומת הגומא: "הגעתי מתוך חרדה ממה שהולך להיות פה"

צומת הגומא בגליל העליון נצבע בצהוב בשעת בוקר מוקדמת. מאות רבות של מפגינים מילאו את שולי הצומת ואיי התנועה, מצוידים בשלטים ומגאפונים, מנופפים בדגלים צהובים ודגלי ישראל בקריאה לממשלה לחתום על הסכם, להביא את החטופים הביתה ולסיים את המלחמה.

רוני כהנא (37) מנאות מרדכי הגיעה לצומת הגומא מוקדם בבוקר עם בנה התינוק נבו, בן 11 חודשים בלבד. "נבו נולד במהלך המלחמה. הוא מגיע לצומת מאז שהוא עובר. אנחנו מגיעים באופן קבוע בשבתות ומתנדבים למען שחרור החטופים בכל דרך."

"הבוקר הגעתי בעיקר מתוך דאגה", אומרת כהנא, "החרדה מפני מה שהולך להיות פה. ההרגשה שצריך להילחם למען החטופים. למען השינוי, למען סיומה של המלחמה. אני נלחמת בשביל שיהיה לו עתיד טוב יותר". המוני האנשים שהגיעו הבוקר ריגשו אותה מאוד. "לראות שיש עוד אנשים שחושבים כמוני, שצריך לשנות כיוון, שחרדים למה שקורה, שמרגישים שזו כבר לא אותה המדינה ורוצים לתקן, זה נותן תקווה."

"התקווה הגדולה שלי היא שלא נצטרך לעמוד פה ושכולם יחזרו הביתה. צריך כבר להחזיר אותם. בעיקר צריך להפסיק את הכאב של האנשים פה מהמלחמה שמתנהלת כבר שנתיים והסוף שלה לא נראה באופק", היא אומרת, ומוסיפה: "אחר כך שהממשלה הזאת תתחלף, שיהיה לנו מנהיג ראוי יותר, שאכפת לו מהעובדה שחיי החטופים בסכנה. אני רוצה לחיות במדינה שבה חיי אדם נחשבים".

פיטר ולזלי איצקוביץ' עלו לארץ מדרום אפריקה וגרים כיום בלהבות הבשן. פיטר, בן 78, מוזיקאי ובונה כלי נגינה מעץ, הוא מוותיקי הצומת. "אני מגיע למחאה בצומת כבר חמש שנים. ראינו את הכיוון שאליו לוקח 'המלך' ולא יכולנו לשבת בבית".

הבוקר היה לו ברור שהוא מתייצב ומוחה. "אני מקבל הרבה כוח מהצומת, מהמפגש עם האנשים", אומר איצקוביץ', "מאוד מחזק אותי לראות שהמון אנשים בכל הארץ מרגישים שיש על מה להילחם. אני חייב לעשות את החלק שלי. לפעמים זה מתסכל, כשרואים הרבה אנשים שמרגישים אותו הדבר אבל לא יוצאים".

איצקוביץ' מקווה שבקרוב יחזרו לאזור יותר צעירים ויצטרפו למאבק. "אני שמח לראות פה הבוקר יותר אנשים צעירים. לפני המלחמה היו הרבה סטודנטים באזור. היו מגיעים מאות ולפעמים אלפים בכל סופ"ש. נקווה שיחזרו, כי אנחנו צריכים גם אותם איתנו".

ליבי רזגון, בת 24, עברה לקריית שמונה במרץ האחרון. "אנחנו ממש חדשים כאן. הגעתי עם בן הזוג שלי, גיא, שמרכז את פעילות השומר הצעיר באזור. בקרוב אתחיל לעבוד במכללת תל-חי". מאז שעברו לקריית שמונה הם מתייצבים בצומת באופן קבוע בכל מוצ"ש ונאבקים למען לשחרור החטופים. מהר מאוד, השתלבו השניים בין מובילי המחאה באזור. "אני חושבת שזה הדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות עבורי ועבורם. הנוכחות היום מדהימה. חבל לי שזה לא כך כל יום. זה מרגש אותי בטירוף. באמת מרטיט לי את הלב לראות את כולם ככה".

רזגון, שנעמדה במקום מרכזי בצומת, נושאת שלט עליו מתנוססת תמונתו של איתן הורן ותחתיה הכיתוב 'סליחה שאתה עדיין שם'. "אנחנו כבר 681 ימים נלחמים בשבילם, אבל אני לעולם לא אוותר, עד שהם יחזרו הביתה. לא משנה במה נצטרך להילחם. זה ביזיון שעוברים כל כך הרבה ימים, אבל אני לעולם לא אוותר".

שמואל בן יהודה הגיע הבוקר לצומת הגומא לראשונה מאז שחזר הביתה, לקיבוץ מעיין ברוך, לפני ארבעה חודשים. "חוסר תקווה והעובדה שלא נראה באופק כיוון ליציאה מהמצב הוציאו אותי מהבית דווקא היום. הייאוש דרבן אותי לפעולה."

בן יהודה היה מפונה בתל אביב במשך שנה וחצי, שם השתתף באירועים שהתקיימו בכיכר החטופים. להפגנות הגדולות פחות "התחבר". "כשנרצחו ששת החטופים בסוף אוגוסט שעבר החלטתי בפעם הראשונה ללכת להפגנה בתל אביב. הייתה שם כמות עצומה של אנשים והרגשתי שזה לא בשבילי.

לפני המלחמה הגיע למחות בצומת בכל מוצ"ש. "כולם פה מכירים את כולם. זה שאנחנו נפגשים בצומת כבר שנה שלישית ברציפות זה משהו שקשה להתגבר עליו. בכל זאת, זה שאנשים מתמידים ומגיעים,  זאת התקווה שבתוך הייאוש". היום הוא מקווה שהקריאה המשותפת לשחרור החטופים תשפיע במשהו המדיניות של הממשלה. "לצערי, לא נראה לי שזה מזיז להם", הוא אומר, "החטופים והמשפחות לא לבד וחשוב שנהיה איתם. נראה שזה הרגע האחרון לפני הכניסה לעזה. זה המעט שאני יכול לעשות."

את התקווה הוא שואב, לדבריו, מההרגשה שיש לו שותפים לתסכול שלא מוכנים לוותר על הסולידריות: "כשאני רואה את מה שקורה פה זה היום מעודד כי אני יודע שאנחנו, יחד עם רוב העם, בעד החיים".

עמוס מרום, בן 78, מקיבוץ להבות הבשן, מתייצב בצומת הגומא בכל יום בשעה 18:00, כמו שעון, כבר חמישה חודשים. "אני עומד בצומת עם דגל ישראל, ודגל צהוב, לתמיכה בשחרור החטופים. בעזרת ה' אחרי שיחזירו אותם, נחליף גם את ביבי".

מבחינת מרום, שחרור החטופים עומד בראש סדר העדיפויות הלאומי. "למען זה אני עושה. לפחות המצפון שלי יישאר נקי ", הוא אומר, "המצפון שלי הוא זה שלא נותן לי להישאר בבית. המצפן הפנימי אומר לי לצאת החוצה".

המאות שהגיעו לצומת הבוקר היום חיזקו אותו. "אני מגיע בכל בוקר מהקיבוץ ועומד פה. לפעמים מצטרפים אלי אנשים. כולם פה כבר מכירים אותי. אני שמח לראות שהגיעו היום הרבה אנשים, שמח לראות פרצופים מוכרים, אבל גם לא מעט חדשים".

לאחרונה, הוסיף לדגל ישראל שלו את דגל הדרוזים. "המון דרוזים עוברים פה וזה נותן להם הרגשה טובה וסיפוק אדיר כשהם רואים את הדגל. חשוב לי להזכיר להם שהם חלק שהם איתנו, אחים שלנו. באחת ההפגנות היה פה קצין קצין משמר הגבול ממוצא דרוזי. הוא נעצר לידי, יצא מהאוטו, חיבק אותי ואמר לי, 'אתה עכשיו משפחה שלנו'. הצטלמנו והוא נסע. זאת השכנות שצריכה להיות פה. שאנשים ירגישו שייכים ומוערכים".

בקיבוץ ובמשפחה הגיבו בשמחה, הוא אומר, אבל ממש לא הופתעו. "הילדים מבינים את זה. הם מכירים את אבא שלהם. אני גדלתי בשומר הצעיר וזה החינוך שקיבלנו. זה היסוד. כנראה שהיסוד הוא חזק והוא שפורץ עכשיו, בזמנים כאלו."