בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע אתמול (רביעי) כי חברת פלאפון פעלה שלא כדין כשפיטרה עובדת, ללא שימוע ובאמצעות הודעת טקסט, משום שסברה שפרסום של העובדת ברשתות החברתיות הביע תמיכה במעשה טרור. לעובדת נפסקו פיצויים בסך 40,000 קלים והוצאות משפט בסך 5,000 שקלים.
תחילת אוקטובר 2015, נדקר נער בן 15בירושלים, ונפצע באורח בינוני. המפגע, פאדי עלון, נמלט מהמקום ונורה למוות כעבור זמן קצר על ידי המשטרה. בעקבות האירוע, החליפה העובדת את תמונת הפרופיל בדף הפייסבוק שלה בתמונה של עלון, ועליה כיתוב בערבית "שבית את נפשי שהיד". למחרת, לא התייצבה לעבודה ושלחה מסרון למנהלת הצוות שלה לפיה לא תגיע שכן חבר טוב שלה נפטר והיא "לא חושבת שתוכל לתפקד".
אחרי חלופת הודעות טקסט בינה לבין מנהליה, בה נתבקשה להסיר את התמונה, ופחות מ-24 שעות מרגע שהעלתה את התמונה – פוטרה העובדת. באותו היום, פרסם סמנכ"ל משאבי האנוש בחברה מכתב לעובדים במסגרתו דווח על "פיטורי עובדת שהביעה תמיכה עם פעילות חבלנית" מבלי לציין את שמה.
העובדת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בה דרשה פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין הוצאות לשון הרע ועגמת נפש בסך של למעלה מ-160 אלף שקלים.
מעדויות הצדדים בבית הדין, ניכר היה הפער בפרשנות שכל צד נתן לאירוע ולמשמעות פרסום תמונתו של המפגע בעמוד הפייסבוק של התובעת. בפסק הדין, כתבו השופטים כי השתכנעו שהעובדת לא ביקשה להזדהות עם מעשה טרור, אלא שזו הייתה דרכה להתאבל על מותו של חבר טוב. מנגד, קבע בית הדין כי חברת פלאלפון לא עשתה די כדי לברר את העניין לעומק כשסברה, לכל הפחות במועד הפיטורים, כי העובדת אכן ביקשה לתמוך באירוע טרור.
פסק הדין קבע שתכלית השימוע לא התקיימה וכי טענת החברה, לפיה הליך השימוע "התקיים באופן מלא" באמצעות הודעת טקסט, הוא אוקסימורון ומטבעו לא יכול להחליף דו-שיח, טיעון ענייני, התמודדות מושכלת של האחד עם טענות משנהו, והוא חסר את היכולת לשקול כראוי וללא פניות את השיקולים השונים. "זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה 'טֶקֶס' גרדא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית", כתבו השופטים.
על פי פסק הדין, יכלה פלאפון לבחור צעד קיצוני פחות – כמו הוצאת העובדת לחופשה עד לעריכת שימוע – אך מכיוון שלא עשתה זאת, ברור שנפל פגם בהליך הפיטורים.
עוד נכתב בפסק הדין כי לו הייתה החברה מקיימת הליך שימוע תקין, הייתה נדרשת להתמודד עם הטענות שהעלתה העובדת בבית הדין, לפיהן: היא תושבת באר שבע ולמדה בבתי ספר יהודיים; מרבית חבריה הם יהודים; פוליטיקה אינה מעניינת אותה; היא לא תומכת בטרור; היא העלתה את התמונה של המפגע כי הוא חבר טוב שלה; היא הסירה, בשלב כלשהו, את עובדת היותה עובדת פלאפון מדף הפייסבוק שלה; היא סבורה כי המפגע לא ביצע פיגוע ; שליטתה בשפה הערבית מוגבלת; היא העתיקה את תמונתו של המפגע ולא כתבה עליה ; והיא לא ביקשה להביע דעה פוליטית.
"בהעדר הליך (שימוע)" כתבו השופטים, "הנתבעת חטאה כמעסיק מלקיים את חובתה, מנעה מהתובעת את זכות הטיעון והפרה בכך את זכויותיה על מנת 'להשקיט את הקול הזועם שתבע את ראשה'".
בית הדין התייחס גם לאופי המורכב של האירוע, וקבע כי דווקא משום שמדובר בהאשמה חריגה בחומרתה, מתחדדת עוד יותר חובתה של פלאפון לברר את העובדות לפני ההחלטה על פיטורים. "הלכה היא שככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן" נכתב בפסק הדין, " כך מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה".
בית הדין קיבל את תביעת העובדת לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין ולפיצוי בגין עגמת נפש אך דחתה את התביעה לפיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע. מכיוון שהעובדת לא תבעה פיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, בית הדין לא דן בשאלה אם התובעת הופלתה לרעה בפיטוריה.
מחברת פלאפון לא נמסרה תגובה.
