וליד חדיפי מבית ג'אן, פעיל חברתי דרוזי וסגן יו"ר מרחב מרכז הגליל בהסתדרות, אמנם נמצא בישראל, אך בזכות קשריו עם חבריו לעדה בא-סווידא והסביבה, וקבוצת ווטסאפ שהיוותה חמ"ל עדכונים על הלחימה בדרום מזרח סוריה, הוא מסוגל לספק תמונת מצב על המתרחש מעבר לגבול.
"בעצם הכול התחיל בפברואר-מרץ, הבלגן דווקא לא התחיל בא-סווידא, אלא בפאתי דמשק", הוא מספר בראיון ל'דבר'. "המשטרה רצתה לקחת את כלי הנשק מהאנשים. ידוע שבסוריה כולם חמושים, הם היו 14 שנים במלחמה. הדרוזים מסרבים. הם הבינו שהם לא יכולים לוותר על הנשק בשלב הזה, עד שלא תהיה ממשלה שפויה שאפשר לבטוח בה. הנשיא ג'ולאני נכנס עם כל הכוח שלו בכפרים האלה, והיה בלגן. הרבה אנשים נרצחו שם. בסוף הם הגיעו לפשרה, הנשק הקל יישאר, והכוחות של ג'ולאני ייכנסו ויעשו קצת סדר. נהיה קצת שקט, על אף שהתושבים שם, הדרוזים, לא ראו את זה בעין יפה".
אך הפשרה והפסקת הלחימה בפאתי דמשק לא הביאו עמן רוגע. "באמצע מרץ התחילו האיומים של ג'ולאני, שהוא יגיע גם לא-סווידא ויעשה שם את אותו הדבר. אז התחילו הדאגות. מאז מרץ אנחנו מנסים לפרסם, לעבוד על התודעה הציבורית שהולך להיות טבח. צפינו שזה מה שיהיה. הדרוזים לא רוצים לוותר על הנשק שלהם, כי הם נרדפים כל הזמן, מאז ותמיד".
לצד מעורבותו ופעילותו של השייח' מוואפק טריף, מנהיג העדה בישראל, הצעירים בישראל החלו להתארגן כדי לעזור. "התחילו גם לחצים על ישראל, אולי לנסות ליצור לחץ מדיני על סוריה. זה לא צלח. חודשיים אחרי כך, הם נכנסו בכל הכוח".
"יש משקל לדרוזים פה בישראל", אומר חדיפי, "אנחנו תמיד הרגענו את הדרוזים בסוריה, בזכות הלחצים שהפעלנו מתוך המדינה, וההתגייסות של ממשלת ישראל לתמוך בהם. ישראל ניסתה לעצור את הטבח".
רבים בקרב הדרוזים בישראל התגייסו לתרום סיוע אזרחי לאחיהם בסוריה, וכך גם אנשים וגופים רבים מכלל החברה הישראלית. בירכא הוקם חדר המצב האזרחי של העדה הדרוזית, שריכז את מאמצי הסיוע. יו"ר מרחב מרכז הגליל בהסתדרות, מולא נימר, הוביל את הצטרפות ההסתדרות למאמץ. חדיפי מלא בהכרת תודה על מעורבות ההסתדרות ונעמת בהובלת הסיוע: "יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, וראש אגף מרחבים, אבי יחזקאל, התגייסו בצורה מאוד אמיצה. הם הביאו תרומות של מזון וציוד, שזה מה שנחוץ כרגע. הם במלחמת קיום. מה שיש שם יכול להחזיק עוד שבוע, שבועיים, חודש, אף אחד לא יכול לדעת".
ביזה, כפרים הרוסים ומצור על א-סווידא
איך מגיע אליך המידע על המתרחש?
"מהאנשים שמתקשרים אליי. אני ניזון מכל המידע מבפנים, כי קרובי המשפחה שלי בסוריה. סבא שלי הוא סורי, הוא הגיע לארץ בשנות ה-50' וכל המשפחה שלי נמצאת שם, בא-סווידא, בסלחד, בכפר קנאוואת. אני בקשר ישיר איתם ויש לי קבוצה עם הרבה פעילים מהר הדרוזים, מכל הכפרים. ואני מתעדכן דקה בדקה ממש בכל מה שקורה שם".
"הם לא רק כותבים, הם גם שולחים לי סרטונים, והקלטות. כשיש קליטה טובה מנסים לעשות שיחות וידיאו. ראיתי במו עיניי את מה שקורה שם. כמובן שאני אישית למדתי להצליב דברים. זו לא תמונה מלאה, אבל זו התמונה בעצמה. זיהיתי שיש שם משהו מאוד גדול".
"ב-29 באפריל פתחתי קבוצת וואטסאפ חדשה, קבוצת חמ"ל, בהמשך גם ניסו לחדור אליה אנשי ג'ולאני, הייתי צריך לחסום אותה". חדיפי קיבל בקבוצה הזאת סרטונים והודעות בזמן אמת. הוא מספר על רבבות לוחמים חמושים היטב שהתקיפו את ההר מכל החזיתות. "הדרוזים ניסו להילחם. כעבור כמה ימים התחמושת כבר לא הספיקה להם. טנקים נכנסו לכפרים, אלה ריכוזים של עשרה-עשרים בתים".
הוא מספר שהצעירים בכל כפר פינו את המבוגרים, הנשים והילדים לא-סווידא, וכל כפר הפך לעמדת לחימה. "לא כולם הספיקו לברוח ואז טבחו בהם. זה היה טבח גדול. נפלו בערך 30 יישובים". לטענתו הלוחמים הדרוזים נסוגו לפאתי העיר והתבצרו בכפרים הגדולים מסביב, ולאחר הפרסומים בתקשורת והמעורבות של ארה"ב וישראל הצבא הסורי נסוג. "אז נכנסו הבדואים בפעם הראשונה. הם נכנסו על מנת לגנוב, זה נהוג שם. קוראים לזה בערבית 'ע'זו' (פשיטה- י.ש.). הם רוקנו את כל הכפרים האלה ושרפו אותם. מדובר בחמש עשרה עד עשרים כפרים שהושמדו לגמרי, אח"כ שיטחו אותם עם דחפורים".
חדיפי מספר כי הבדואים בדרעא לא היו מעורבים בלחימה נגד הדרוזים. אך סרטונים שקריים שהופצו גרמו לחלק מהבדואים התקומם. "יש הרבה בדואים שנמצאים שם, שלא נלחמו ולא רוצים להילחם. מתוך 450 אלף בדואים בדרום סוריה, נכנסו לא-סווידא כאלפיים".
הוא מוסיף כי בשלב הזה הלוחמה בשטח ההפקר מסביב לעיר הייתה בין הדרוזים לבדואים. המלחמה מתנהלת באופן יומיומי. "הבדואים לא יוצאים והדרוזים לא רוצים להפר את הפסקת האש שנחתמה. המנהיגים הדרוזים אמרו, 'תתגוננו אבל אל תתקדמו'. אז יש אזור ששם מתנהלים חילופי אש וקרבות קטנים בין בדואים לדרוזים או שאלו כוחות המשטר, אי אפשר לדעת. יש כמה כפרים שנכבשו ועדיין נמצאים חמושים כמו בוולאג'ה".
איך התושבים מתמודדים במצב הזה?
"הלחימה היא לא הבעיה הגדולה. הבעיה הגדולה היא שהעיר א-סווידא נצורה כבר ארבעה שבועות. אי אפשר להיכנס לשם והעיר לא מקבלת אספקה. אלא רק בפעימות קטנות, מהסהר האדום (ארגון מוסלמי מקביל לצלב האדום – י.ש.), אבל מה שמקבלים לרוב זו סחורה שפג תוקפה, דברים שאי אפשר להשתמש בהם".
"כבר חודש אין לאנשים שם מה לאכול, כי אין את העורף החקלאי. שרפו להם את כל מחסני החיטה. אנשים לא יכולים לחזור לעבודה שלהם כבר חודשים, אז אין פרנסה. אין דלק. כבר שלושה שבועות אין חשמל. מים מבארות. שרפו את בית החולים ורצחו את הסגל והחולים. לקח להם שבוע להיכנס ולהוציא את הגופות. הם נקברו בקבר אחים".
את מצבם של מאות אלפי התושבים שנמצאים תחת המצור הוא מתאר כך: "יש כאלפיים הרוגים, אבל כמובן יש גם נעדרים שאף אחד לא יכול להיות בטוח אם הם בחיים או נהרגו או נשחטו. מספר הפצועים גדול פי שלוש או ארבע. ברשימה ששלחו לי יש קרוב לאלף ושישים חטופים".
הוא מוסיף כי בכפרים שנכבשו הגופות זרוקות בחוץ כבר חודש. "אנשים לא מצליחים ללכת להוציא את הגופות ולקבור אותן. אנשים לא יודעים אם בן-אדם מסוים אכן נהרג והוא נמצא זרוק ברחוב, או שהוא נחטף, או ברח". הוקמו ועדות מיוחדות לזיהוי גופות שנמצאו, אך בהיעדר ציוד, הם מסתמכים על תעודות או חפצים.
על השיח הפוליטי וחילוקי הדעות בא-סווידא, אומר חדיפי, "יש הרבה ויכוחים והרבה עמדות כמו כל חברה. יש כאלה שלא מתנגדים למשטר של ג'ולאני, בערך כעשרה אחוז מהאוכלוסייה. מעבר לכך יש הרבה ויכוחים על כל דבר. איפה שלא תהיה יש פוליטיקה ויש קומבינות ויש שחיתויות, אבל בתמונה הכללית, האנשים הפשוטים, הלוחמים, התושבים, רוצים לחיות. זה מה שהם רוצים, הם מבקשים לחיות".
לחכות עם הדגלים
לאחרונה נראה דגל ישראל מתנופף על מבנה העירייה בא-סווידא ובמבנים הראשיים, אך חדיפי חושש מכך. "אמרנו להם תחכו עם הדגלים. העצמאות עדיין רחוקה. עכשיו אנחנו בבעיה אחרת. לא רוצים להגדיל את הכעס או את העוינות כלפי הדרוזים, כי זה יכול לטרפד את משלוחי המזון את הדברים הפשוטים. שוחחתי עם חסן אל-אטרש, נכדו של סולטאן אל-אטרש (מנהיג המרד הדרוזי שהוביל לקבלת העצמאות הסורית מידי הצרפתים – י.ש.), הוא אמר לי באופן גלוי, 'אנו מוקירים תודה למדינת ישראל היא המדינה היחידה שעזרה לנו בצורה כזאת או אחרת. המשטר הקודם לימד אותנו שישראל היא אויב במלחמה הזאת אנחנו, הדרוזים בסוריה, הרגשנו, שישראל היא החבר היחידי שניסה לעזור לנו או עזר לנו'. אל-אטרש הוא מנהיג חברתי. יש כאלה שמתנגדים לו, אבל הוא מייצג תמונה מסויימת".
חדיפי מודאג מהתמונה שהתקשורת העולם הערבי מציירת על הדרוזים. "זו גם המלחמה התקשורתית שעשו נגד הדרוזים, הכפישו את השם שלהם בפני כל העולם הערבי, בפני כל התושבים בסוריה. הם ציירו את הדרוזים כבוגדים. אף אחד לא יודע שם במה אנחנו בוגדים, אבל משם התחילה השנאה".
חדיפי מספר כי בודדים ממכריו נרצחו או נפלו במלחמה. "חבר שלי נפצע פעמיים. כשקיבל רסיס ברגל אמרו לו לשבת בבית. למחרת הוא חזר להילחם ונפצע שוב. עכשיו הוא במיטה. "חבר אחר, מופיד, נשאר באותה עמדה במשך 14 ימים. הוא לא חלץ נעליים. מביאים לו אוכל ותחמושת לעמדה, מדובר באיזה מקום תחת עץ, לא עמדה תקנית. האנשים שם אמיצים ולא מוותרים".
על מה בעצם הדרוזים נלחמים עכשיו?
"הם נלחמים על הקיום. מבחינתם פולשים נכנסו אליהם הביתה. הם נלחמים להוציא את הפולשים. הם לא מבקשים שום דבר אחר, אלא להוציא את הפולשים מהמחוז שלהם. לא מעניין אותם המשטר, הם לא דורשים ועדת חקירה, כי הם יודעים שזה ילך לאיבוד. אז הם מבקשים שיניחו להם. הם רוצים שקט ושלום". אך, לדבריו, הדרוזים לא מאמינים במשטר החדש. "בשבילם זה דאע"ש בחליפה".
מה משתקף על האווירה בהודעות שאתה מקבל?
"בהתחלה הטענות שלהם היו בנושאי ביטחון. הייתה מלחמה, חסרה להם תחמושת והם היו לחוצים מאוד וכואבים מאוד. חבר שלי, סיה, התקשר אליי לפני אחד הקרבות ואמר בבכי, 'אני נכנס לקרב, אם אני לא אחזור תדע שאני הלכתי להילחם בשביל נשוואן'. נשוואן הוא חבר משותף שנהרג קודם לכן. זה היה קורע לב".
"היום השיח הוא על העתיד. אנשים רוצים לדעת מה העתיד של הדרוזים, לאן זה הולך, מי ישלוט, איפה יתפרנסו. הם מדברים מתוך תקווה. כולם חושבים שם שהתקופה הזאת תעבור, והם יחזרו למציאות רגועה. הם שואלים, 'מה קורה הלאה?'".
