"התרבות נמצאת במקום האחרון בסדרי העדיפויות, כמעט של כולם", אומר ל'דבר' ד"ר אלעד ירון, יו"ר איגוד אוצרות ואוצרי האומנות, שהוקם לפני חמש שנים. "מתחיל להסתמן מצב שמוסדות עומדים להיסגר. ומה שרואים על פני הקרקע זה קצה הקרחון".

כנס החירום של האיגוד, שנערך בתחילת החודש, עסק בשאלה 'כיצד נבנה עתיד בר קיימא לעולם האומנות בישראל?'. הכנס היה חלק ראשון בתהליך בנייה של תוכנית פעולה בשלושה צירים: כסף פרטי – איך ההון הפרטי הגדל יגיע לאומנות; כסף ציבורי – איך למצות אותו כך שיגיע לאומנות; כלכלות אלטרנטיביות – יצירת חלופות חדשות, מימון המונים לדוגמה, כדי לייצר מקור כלכלי נוסף לאמנות.

בכנס השתתפו 60 חברי איגוד מתוך כ-200 רשומים, שאליהם הצטרפו אורחים שסיפקו ידע ופרספקטיבה נוספים לבניית תוכנית העבודה, בהם אורית לרנר מפורום מוסדות תרבות, דוריס ארקין אומנית ופילנתרופית וד"ר נאוה מיכאל-צברי מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב.

משרד התרבות מקצץ, הרשויות מתקשות לתקצב

כשהוקם האיגוד 65% מהאוצרים עבדו בחינם, והשכר החציוני עמד על 30 אלף שקלים בשנה, לפי סקר שערך האיגוד עם הקמתו. לדברי ירון, המצב כיום אינו טוב בהרבה. "אני יודע שהתותחים רועמים, אבל זו לא סיבה להגיע למצב שבו התחום על סף קריסה שייקח שנים לתקן אותה. אני חושב שהמינימום זה להצליח להחזיק את התחום הזה כך שהוא לא ייסגר".

בצלאל, בית לאומנות ישראלית, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן גוריון ואחרים מציעים מסלולי לימוד אוצרות, אבל לא נראה שאפשר להתפרנס בכבוד בתחום. ירון מניח שכיום יש במדינה בין 200 ל-500 אוצרים ואוצרות פעילים. "יותר מ-80% מבעלי המקצוע הן נשים", הוא אומר ומוסיף: "כצפוי ממקצוע בלי שכר". תקרת השכר של אוצר או אוצרת במוזיאון ישראל או תל אביב אינה גבוהה בהרבה מממוצע השכר במשק: "וזה ראש הפירמידה. רוב התחום חי על שאריות".

אחת הסיבות לשחיקה הנוכחית היא קיצוץ רוחבי שנגזר השנה על תקציב התרבות. "למרות הסכמים היסטוריים שקובעים שקיצוץ רוחבי לא יפגע בתחומי התרבות, שר התרבות והספורט מיקי זוהר החליט שהקיצוצים על הספורט יושתו באופן שוויוני גם על התרבות – אף שאין שוויון בין הכסף שמגיע לשני התחומים".

נוסף על הירידה בתמיכת המשרד, ירון מצביע על צמצום בתקציבים עירוניים לתרבות. "העירייה לא חייבת לפי שום חוק לתמוך בתרבות. לא לבנות מוסד, לא להעביר חוגים, היא יכולה להציב פסל שאשתו של ראש העירייה יצרה רק כי היא אשתו. אין חוקים לדברים האלה".

חשוב לו להבהיר כי הרשויות נמצאות בעצמן במצוקה עקב המלחמה. "הפילנתרופים תרמו לאפודים קרמיים, המדינה קיצצה 8% מתקציב התרבות, אז העירייה או המועצה אומרת, ׳גם לי אין הרבה כסף׳, והופ! מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן מוצא את עצמו נסגר". ירון מצביע על שילוב של נסיבות נוספות, כמו מוסדות שנסגרו עקב המלחמה והמשיכו לשלם ארנונה, שמירה, קירור לאוספי האומנות ובעקבות ההוצאות נכנסו לגירעונות.

יש כיום חזיתות בוערות בהרבה, לא?
"אני מבין שאנחנו לא בתקופה שעולם התרבות עומד לשגשג, אבל אומנים היו הראשונים שהתנדבו והתגייסו מתחילת המלחמה, והאומנות היא חלק עצום ממה ששומר על החוסן הלאומי. כשחיילים חוזרים עם טראומות, לא מעט מוצאים תרפיה באומנות. מבאס שהגענו למקום כל כך מפולג שצריך לעמוד לזכות האומנות ולנסות להסביר שאנחנו לא בוגדים ומשתמטים".

הצנזורה לא מגיעה רק מלמעלה

ירון יליד ירושלים שחי כבר יותר מעשור בתל אביב עם אשתו ושני ילדיהם. הוא בוגר תואר ראשון באומנות ותואר שני באוצרות בבצלאל, והשלים לימודי דוקטורט בתולדות האומנות באוניברסיטה העברית. הוא היה ממקימי מרכז האומנות 'המפעל' בירושלים, ובעבודתו הוא משלב בין מחקר לאוצרות. בימים אלה, חוץ מכהונתו כיו"ר איגוד האוצרים, ירון אוצר עצמאי בגלריה בנימין בתל אביב וחוקר את הקשרים שבין אומנות לכלכלה.

"האוצרים הם בני האדם שבונים את התערוכות ואת התזות מאחוריהן", הוא מסביר. "הם כותבים את הקטלוגים ומציגים את האומנות כלפי חוץ. האומנים תמיד בראש הרשימה, גם בשאלה של מי הזכויות שנפגעות וכן הלאה. יש גם הרבה תשומת לב למוסדות שמציגים את האומנות. ומקצוע האוצרות, שהולך ומתרחב עם השנים, מוצא את עצמו בין הכיסאות. אבל כשמסתכלים בסוף על הסוציולוגיה של עולם התרבות, על האנשים שגורמים לכך שהאומנות הפלסטית תוצג ותפעל בין מוסדות, האוצרים הם אחד המפתחות הבסיסיים ביותר".

מה עמדתך ביחס לעצומת האומנים?
"אנחנו נמצאים במצב מורכב, מה שגורם לי לפעמים להתווכח עם כל הצדדים בו-זמנית. היו עכשיו, למשל, מחאות של אוצרים ואנשי תרבות ברשת על זה שמוזיאון עין חרוד מעלה תערוכה של האמן דידי כליפה, שאנשים מתייגים כימני, ומציג מוטיבים של נוער הגבעות. אז זה מעלה שאלות קשות עד כמה אנחנו בעצמנו סותמים פיות לאנשים".

איומי צנזורה מגיעים, לדבריו, גם מבחוץ, מעיריות וממשרד התרבות, והאיגוד פועל נמרצות נגד התופעה. "ראשי ערים מוצאים לנכון לצנזר ולשמש צנזורים, אחרי שהממשלה התחילה לשמש כצנזורית של האמנות. שר התרבות השכם והערב שולח מכתבים לגופי תרבות שהוא מרגיש שהם פוגעים באיזשהו ערך שחשוב לו".

יש לך דוגמה?
"בעיריית ירושלים צנזרו עירום כי זה עלול לפגוע בקהילה החרדית, אף שהעירום הזה הופיע בציורים שנראו כמו ציורים של גוגן, זאת אומרת לגמרי מופשטים. וזה קורה שוב ושוב, זה באמת קורה המון לאחרונה".

מה התפקיד של אומנות במציאות כל כך מאתגרת?
"אנחנו לומדים מודלים מפולין, מרוסיה, מהונגריה, ממקומות שיש בהם גם שאלות על משטר ששינה את פניו, ושאלות של מלחמות מתמשכות, וסצנת תרבות שצריכה לפעול בתוך המקומות האלו. תרבות ואומנות אמורות להיות שדה שבו אנחנו מעכלים מסרים מורכבים ומפתחים חוסן חברתי".