"אף ערבי בישראל לא מעז להגיד 'אני רוצה לתרום לשיקום עזה', על אף שהוא רוצה. כי הוא פוחד. אף ערבי בישראל לא אומר 'אני מזדהה עם הקורבנות של שבעה באוקטובר, כי זה כואב לי. כי אלה אנשים שאני עובד איתם'", כך אומרת ל'דבר' ד"ר מייסון ארשיד שחאדה, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטה הפתוחה.

שחאדה ניסחה לאחרונה הצעה להקמת מסגרת פוליטית חדשה עבור אזרחי ישראל הערבים. הצעתה נשענת על טענתה המרכזית, שהיא שישראל לא הסדירה מעולם את הערכיות המוסרית של הערבים בישראל מול זהותם הלאומית. "זהו עיקר השיח שצריך להעלות במפלגות", אומרת שחדאה, "הם נבחרו כדי להעלות את הקול הערכי הזה, שמחבר בין האזרחות הישראלית לבין הלאומיות של הערבים בישראל".

שחאדה ניסחה את ההצעה בסיוע של ד"ר סלים בריק, מרצה במחלקה למדעי המדינה וחוקר את היחסים בין ישראל והפלסטינים, השלטון המקומי והפוליטיקה של העדה הדרוזית בישראל. במכתב הפונה לראשי המפלגות בישראל, שחאדה קוראת להקמת מפלגה חדשה שנציגיה ייבחרו בפריימריז פתוחים, ובכך יתאפשר לכל אזרח להשתתף בבחירות המקדימות גם אם אינו חבר במפלגה. לפי הצעתה של שחאדה, המפלגה תאגד בתוכה את כל הזרמים הרעיוניים בציבור הערבי, והיא תהווה במה לשיח הפנים פוליטי של הציבור הערבי, ותייצג אותו בפוליטיקה הישראלית.

בין משבר זהות לאחדות

שחאדה סבורה שישראל והמפלגות הערביות כשלו בהתמודדותן עם הבעיה המרכזית של הציבור הערבי: הזהות. "המדינה לא התפנתה להסדיר את הזהות הלאומית של המיעוט הערבי בתוכה. ערבי בישראל צריך מקום לבטא את הלאומיות שלו כך שיהיה מקובל על הרוב היהודי ועל עצמו. הם חלק מהחברה הישראלית, אבל זה צריך להתיישב עם המסגור של הזהות הלאומית שלהם. גם המפלגות הערביות לא ידעו לעשות את זה. זה הבונקר שבו נמצאות המפלגות הערביות מול הציבור הערבי והמדינה".

שחאדה פרסמה בכתב העת 'תלם' מאמר ובו ניתוח של יחסי המפלגות הערביות בישראל כלפי הממסד הפוליטי בישראל. במאמרה היא מתארת את התפתחותה של הפוליטיקה הערבית, מתלות בממסד הישראלי ועד כינונה כפוליטיקה עצמאית. "המפלגות ניזונות מהמציאות – הציבור הערבי לא מגלה רצון להחרים את הבחירות הבאות. הוא לא רואה שיש לו שותפים במפלגות הציוניות. הוא לא רואה שמאל, או מרכז-שמאל. יש שיח של ימין – השאלה: איפה הימין הזה מתמקם, ומה השיח שלו".

רגע השיא של האחדות בחברה הערבית מבחינה פוליטית, לדבריה, היה ב-2015, עם הקמת הרשימה המשותפת. "זה אפשר לאלה שכל הזמן נמצאים בשוליים של הפוליטיקה, לכל מי שלא השתייך למפלגה – פתאום למצוא בית פוליטי. הרשימה איחדה את הערבים בישראל מתוך הגאווה שהם כל הזמן חיפשו להרגיש, אבל אף פעם לא הרגישו כערבים בישראל. זו גאווה של אחדות. זו גאווה של שייכות".

שחאדה מבקרת בחריפות על הניסיונות הנוכחיים להקים מחדש את הרשימה המשותפת. מבחינתה זהו משחק בין-מפלגתי, המתעלם למעשה מרצון הציבור. "ארבע מפלגות: חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד, לא הצליחו לאחר ההישג ב-2015. יש להחזיק את הגאווה הזאת, לא היה להם מנגנון של החזקה". זאת למרות שבתקופה זו הרשימה המשותפת זכתה ב-13 מנדטים, והייתה הרשימה השלישית בגודלה בכנסת.

המפנה המרכזי ששחאדה מצביעה עליו במאמרה, הוא כניסת מפלגת רע"ם לקואליציה ב-2022. היא רואה במנסור עבאס יזם פוליטי מוסרי, המביא את בשורת השותפות הפוליטית עם הממסד הישראלי על בסיס אג'נדה אסלאמית. לגבי פרישתו הצפויה מהפוליטיקה, היא גורסת כי עולה שאלה אם תהיה מנהיגות פוליטית ערבית שתוכל להחזיק את המתח בין שותפות לזהות, ואם הציבור היהודי יקבל את הערבים כשותפים לגיטימיים במרחב הפוליטי. "כדי שאקטיביזם כזה של מיעוט ייצא לפועל, יש צורך בעמדה מכלילה ומגבה מצד הרוב".

"הערבים לא יכלו להשמיע את הזעקה הכפולה אחרי 7 באוקטובר"

על פי שחאדה, שיח האחדות הנוכחי החל ב-7 באוקטובר. "השיח הזה התחיל מתוך החמצה. במהלך ההפיכה המשפטית, המפלגות הערביות לא הצליחו לרתום את הציבור הערבי בשיח הפוליטי. המפלגות גם לא ניצלו את הימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר. הייתה עמדה ברורה של האזרחים הערבים. זה היה הצומת שהכי הבליט את הישראליות. את הצד הישראלי של הערבים בישראל, את הזיקה שלהם למדינה ולציבור הישראלי. הם ראו את עצמם אחד עם המדינה, הם מאוד כאבו את האירועים. את המעורבות של הלא מעורבים, ושל החפים מפשע בתוך המלחמה".

לדבריה, התחושות הללו לא קיבלו ביטוי בהנהגה הערבית. "זה הכאב הגדול של הערבים. זה לא שהם חצויים, או לא יודעים איך להתנהג. אלא שהם לא היו יכולים להשמיע את הזעקה הכפולה", אומרת שחאדה. "היה מחסום. ההנהגה הערבית לא הצליחה להבליט את המורכבות הזאת ולעזור לאזרחים הערבים להשתחרר מהכבלים שהחזיקו אותם מלהתבטא. היא לא מצאה את המסלול כדי להבליט את הכפילות הזאת, ולהביא אותה לציבור היהודי והערבי".

שחאדה דוגלת באימוץ הזהות הכפולה בתוך החברה הערבית-ישראלית. "הזהות ייחודית לפלסטינים בישראל. היא התפתחה מתוך המציאות בישראל, הם לא דומים לאף קולקטיב אחר, פלסטיני או ערבי". לדבריה, הקשר בין הזהות הלאומית לבין הזהות האזרחית, לא הוסדר מאז קום המדינה. "הן לא במתח, הן קיימות זו לצד זו. אפשר וצריך להסדיר זאת. זה צורך בסיסי".

באופן מפתיע, היא רואה שהרחוב הערבי מתעורר למרות השבר. "חשבתי שיש הצבעה ברגליים, שהציבור הערבי יחרים את ההשתתפות במשחק הפוליטי, לאור מה שקורה במלחמה בעזה אחרי 7 באוקטובר. להפתעתי, זה לא קורה. מתוך המחדל הזה של כלל המפלגות, לא יצא ביטוי של החרמה של המשחק הפוליטי, אלא של שותפות פוליטית, של השתתפות בבחירות הבאות, וכל הפעילות סביב האיחוד בנויה על התשתית הזאת".

להסכים לא ליישב חלק מהמחלוקות

שחאדה אומרת שנקודת החולשה של המסגרת הפוליטית החדשה, היא חוסר הנכונות של המפלגות הקיימות ושל חברי הכנסת המכהנים לוותר על כוחם ומעמדם. לפיכך ביסודותיה של המפלגה החדשה שתוקם, היא מכוונת להבטחה שנשאה עמה הקמת הרשימה המשותפת ב-2015.

"צעירים, נשים, זקנים. כולם ראו בה בית. אנו מציעים רשימה שייכללו בה מומחים, נשים, צעירים. זה יאיים על המפלגות עצמן". היא סבורה שהדיונים המתנהלים כרגע בין המפלגות על הרכב הרשימה הם טעות קשה. "הם חיזקו את חוסר האמון בתוך הציבור. הם החזירו את ההיסטוריה של משחק הכיסאות. הם לא דיברו על המלחמה בעזה, על גאווה, לא דיברו על חיבור ולא בנו מרחב בטוח לאזרחים הערבים להתבטא".

המסגרת החדשה לא תאיין את המחלוקות הפוליטיות בקרב הציבור הערבי?
"החברה הערבית מגוונת. אני רוצה לראות את הגיוון הזה בתוך המפלגה המשותפת. אני רוצה לראות יותר צעירים, אני רוצה לראות אקדמאים. אפשר לבנות פרלמנט מייעץ למשותפת, שיביא את הקול של כולם. צריך להסדיר את החיבור לשטח. צריך לשמר את הקולות. צריך להסכים שלא ליישב את המחלוקות בנקודות מסוימות, שכל אחד יצביע לפי המצפון שלו".

על מנת לשמור על הקשר בין הציבור לבין המפלגה החדשה, מציעה שחאדה להקים פלטפורמה דיגיטלית מאובטחת שתשמש את הפריימריז הפתוחים למפלגה ואת ההיוועצות התכופה עם קהל המצביעים. מנגנון נוסף הוא גוף מייעץ רחב לחברי הכנסת שיכריע בסוגיות מרכזיות לחברה הערבית.

שחאדה מקווה שהמהלך יחליש את כוחן של החמולות בפוליטיקה. "אנחנו נרוויח בחזרה את השיח הציבורי. אנחנו רוצים שהשלטון המרכזי ידלל את הכוח של החמולה". שחאדה אומרת כי המהלך הזה נעצר לאחר שיחות השלום, שהתחילו ב-1993 באוסלו. באותה תקופה נוסחו מסמכי החזון ומטרות ההתארגנות האזרחית הלא מפלגתית של הציבור הערבי בישראל. "אנחנו צריכים לשדרג את הראייה העתידית המסדירה את המקום שלנו במדינת ישראל. זה מה שהיה צריך לקרות אחרי 7 באוקטובר ועדיין לא קרה".

"אחרי אוסלו זה הפך לחזון עתידי חד סטרי – שאלת הערבים כלפי המדינה. צריך ליצור תנאים ולמצוא שותפים המוכנים לרקום חזון עתידי משותף, איך המדינה רוצה לראות אותנו ואיך אנחנו רוצים לראות את המדינה ואת עצמנו בתוכה.

האם לציבור הערבי בישראל יש תפקיד בפתרון הסכסוך המדיני?
"אנחנו היחידים ששולטים בשפה ובתרבות. אנחנו נבנה שפה משותפת, לא שפה הביטחונית אלא של פיוס ובניית גשר. אני מייצגת את ישראל באקדמיה וזה גשר, לא כדי לייפות את הפנים של המדינה. אני באמת רוצה שמדינת ישראל תכיר בי כאחת ממנה. אחת שבונה באופן גלוי את הגשר עם הערבים. זה גשר שמגן עליי ועלייך".