סקר שערך לאחרונה מרכז 'אקורד' לפסיכולוגיה חברתית העלה כי 62% מהציבור הישראלי מסכים במידה מסוימת עם המשפט 'אין חפים מפשע בעזה'. נתון מטריד זה מתחבר לדיון שמתנהל בישראל בשנתיים האחרונות, על הדרך בה יש לראות את תושבי עזה. דיון שמקפל בתוכו שאלות מהותיות, לצד סכנות חמורות.

ראשית, יש חפים מפשע בעזה. עבור כל מי שלא מאמין ברעיונות גזעניים, המייחסים לערבים או פלסטינים תכונות שליליות בצורה גנטית או מולדת, זו לא דעה אלא עובדה. יש ישראלים שמאמינים בתורת גזע יהודית, אבל הם בכל זאת מיעוט. כך שאת התשובה לשאלה איך הרעיון הזה זוכה לתמיכה רחבה כל כך צריך לחפש במקום אחר. גם תחושת הנקם, שבוודאי משחקת תפקיד, לא מסבירה לבדה את המגמה.

חמאס הוא יצירה פלסטינית אותנטית

אחד הרעיונות שקרסו בשבעה באוקטובר הוא התפיסה לפיה חמאס הוא ארגון טרור קטן ואלים שהשתלט על עזה, ומחזיק בציבור הפלסטיני המתגורר בה כבני ערובה. הקריסה התחילה בבוקר השבעה באוקטובר, כשהחטופים הובלו ברחובות עזה לקול צהלות המונים שאף ניסו לעשות בהם לינץ'. היא נמשכה בכניסה הקרקעית של חיילי צה"ל לעזה, בה התגלתה רמת המעורבות של ארגון הטרור בחברה האזרחית, ובגילויים על חלקם של הפלסטינים שעבדו בישראל במיפוי היישובים בעוטף. לכך הצטרפו גם סקרים (אם כי אמינותם הוטלה בספק), לפיהם כ-71% מתושבי הרצועה תמכו במתקפת 7 באוקטובר בחודשים הסמוכים להתרחשותה.

ישראלים רבים נטו להתעלם מכך שחמאס הוא חלק אותנטי מהמציאות העזתית והפלסטינית, כארגון טרור שמבוסס על תנועה עממית. אין מדובר בנטע זר דוגמת דאע"ש – ארגון פונדמנטליסטי רב-לאומי ומנותק מהמרחב שמשתלט על חבל ארץ, אלא בגרסה הג'יהאדיסטית של רעיון ההתנגדות לישראל, שנטוע בלב האתוס הפלסטיני. חמאס אולי לא נבחר בצורה דמוקרטית, אבל הוא מתקיים בתוך החברה העזתית ובסיועה. גם היום הוא נהנה ממערך תמיכה נרחב של סייענים וגופים אזרחיים.

אפשר להתווכח על היקף התמיכה בחמאס. אפשר להזכיר שלפלסטינים יש תנועה לאומית נוספת, שלפחות ברמה המוצהרת נסוגה מהאלימות כדרך לממש את ההתנגדות. אפשר גם לעמוד על מקומה של ישראל ביצירת חמאס וחיזוקו. הכול נכון. אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית שחמאס היא יצירה פלסטינית אותנטית.

בהקשר זה, אפשר לראות בקבלתו הרחבה של הרעיון ש'אין חפים מפשע בעזה' גם כביטוי, מסולף ובעייתי, לחוסר המוכנות להשלים עם הרעיון שלקולקטיב הלאומי הפלסטיני אין שום אחריות ל-7 באוקטובר, או לחמאס בכלל.

בין אחריות מוסרית לחוסר מעורבות בלחימה

הדיון על אחריות הפלסטינים ל-7 באוקטובר לגיטימי, ואף הכרחי לכל עתיד של חיים יחד בארץ ישראל, אבל בנקודת הזמן הזו הוא לא מתקיים בחלל ריק. הוא מתנהל בתוך מלחמה מורכבת מאד בשטח עירוני, מול ארגון שמתגאה בכך שהוא משתמש באזרחים בתור מגן אנושי. וכאן נוצרת זליגה מסוכנת.

המושג 'בלתי מעורבים' הוא מושג צבאי. הוא לא נועד כדי לתת לאנשים ציון אידיאולוגי או ערכי, אלא להבחין בין כוח לוחם, שלגיטימי לתקוף במלחמה, לבין אזרחים שאסור שיהיו מטרה. גם אזרח שתומך בחמאס, אך אין כל מידע על מעורבותו בסיוע ללחימה, הוא בלתי מעורב. גם אדם שלא חושב שמדינת ישראל צריכה להתקיים איננו בן מוות.

במלחמות מהסוג שמתנהל עכשיו בעזה נהרגים גם בלתי מעורבים. זו תוצאה מצערת שבמצב הנוכחי אי אפשר להימנע ממנה לחלוטין, אבל צריך לפעול על מנת לצמצמה ככל הניתן. יש מתח מובנה בין שמירה על חיי לוחמים לבין פגיעה באזרחים, שמזמן דילמות אכזריות. העמידה בו היא חלק מנטל האחריות שלוקח על עצמו מי שמנהל מלחמה. מי שפוטר את עצמו מהמתח הזה, כנראה לא מבין איזה עולם בלהות הוא מזמן לעצמו.

הבחירה להגיד שיש בעזה בלתי מעורבים וחפים מפשע היא בחירה ערכית. היא לא צריכה להיות קשורה לדעה על הציבור העזתי, וגם לא לרגשות שנאה או אמפתיה כלפיו. היא קשורה לבחירה לחיות בעולם בו יש אמות מידה מוסריות להפעלת הכוח, ולחיי אדם יש ערך. זהו עמוד השדרה המוסרי של חברה שעושה כל אשר בידה כדי לא "לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע".