השכר הממוצע של מורות וגננות במערכת החינוך הממשלתית (גנים, יסודיים וחטיבות הביניים) עמד בשנת תשפ"ד על 14,672 שקלים בחודש, והשכר החציוני עמד על 13,835 שקלים – כך עולה מדו"ח הממונה על השכר במשרד האוצר אודות מערכת החינוך. השכר החודשי הממוצע למשרה מלאה עמד על 16,622 שקלים, והשכר החציוני על 15,135 שקלים.
מהנתונים עולה שהשכר הממוצע של המורים עלה בכ-16% מאז חתימת ההסכם הקיבוצי עם הסתדרות המורים ב-2022 – הסכם שנחתם לאחר מאבק ממושך של המורים שכלל הפגנות, שביתות ועיצומים, וניסיונות טרפוד רבים של משרד האוצר. לפי הדו"ח, בשלוש השנים שחלפו מחתימת ההסכם (תשפ"ב-תשפ"ד) עלה השכר הממוצע למשרה מלאה של עובדי ההוראה בכ-16%, והשכר החציוני בכ-18%. בהשוואה בינלאומית, היחס בין שכר המורים הממוצע לשכר הממוצע במשק בישראל דומה לממוצע מדינות ה-OECD.
באוצר טוענים ששכר המורים המתחילים (עד חמש שנים בהוראה) עלה ב-28% לאחר ההסכם, שנועד גם לשפר את תנאי העבודה בכניסה להוראה. עם זאת הדו"ח לא מציע נתון מספרי לשכר המורים המתחילים. עוד מצביעים באוצר על צמצום בפערי שכר בין מורים צעירים לוותיקים, על אף ששיעורם עדיין גבוה – היחס בין שכר מורים בתחילת דרכם לבין שכר מורים ותיקים עמד ב-2023 על 45%, לעומת 41% בשנת 2020 – פער גבוה מהממוצע במדינות ה-OECD, שם היחס עומד על 61%. עם זאת, הדו"ח משקף את גישת האוצר לפיה השיפור בשכר המורים הצעירים צריך להתבטא בשיטוח גרף השכר של המורים, כלומר פגיעה בעליית השכר על פי ותק לאורך השנים, ולא בעליית שכר לכלל המורים.
עוד עולה שמורים חדשים משתלבים לרוב במשרות חלקיות בלבד – בשנה הראשונה שיעור המשרה הממוצע עומד על 65%, ובשנה השנייה על 77%, ורק לאחר שנים רבות הם מגיעים להיקף משרה מלאה. זאת למרות שההסכם ב-2022 קבע שיועלה היקף המשרה של מורים מתחילים.
הדו"ח מתמקד במאפייני השכר והתעסוקה של כ-150 אלף עובדי ההוראה (לא כולל תיכונים), אשר מהווים כ- 18% מהמגזר הציבורי, ומציג תובנות למקבלי ההחלטות באשר למדיניות הנדרשת לשמירה על יציבותה ופיתוחה של מערכת החינוך.
נתונים נוספים מעידים על ירידה מתמשכת ביחס תלמידים למורים, שעמד בתשפ"ד על 11 תלמידים בלבד לכל משרת הוראה. בעשור האחרון גדל מספר המשרות במערכת בכ-31% – כמעט כפול מקצב הגידול במספר התלמידים, שעמד על כ-14.8% בלבד. שיעור עובדי ההוראה מכלל כוח העבודה במשק עלה בעשור האחרון מ-5.48% ל-6.46%, נתון שממקם את ישראל במקום השני במדינות ה-OECD. עם זאת מדובר בהשוואה בעייתית, מכיוון ששיעורי הילודה הגבוהים בישראל מצריכים יותר עובדי הוראה מבמדינות מפותחות אחרות.
באוצר אומרים שנתונים אלו "לכאורה מציגים מגמה הפוכה לדיווחים על מחסור במורים, דבר המחייב פתרונות ייעודיים לאתגרי ההון האנושי לצד צעדים להתייעלות ולשיפור איכות כוח ההוראה". עם זאת, גם ועדת שפירא שעסקה בשילוב החינוך המיוחד בחינוך הרגיל, טענה שניתן לצמצם את מספר התלמידים בכיתות עם מספר עובדי ההוראה הקיים באמצעות שימוש יעיל יותר בכוח האדם.
באוצר מציינים שהתלמידים בישראל לומדים יותר שעות וימים מאשר מרבית המדינות המפותחות, הן בבתי הספר היסודיים והן בחטיבות הביניים. יחד עם זאת, פער ימי החופשה בין תלמידים להורים נותר גבוה, בין היתר בשל העובדה שמדינת ישראל היא המדינה היחידה ב-OECD שבה מתקיימים לימודים שישה ימים בשבוע.
עוד נרשמה עלייה משמעותית בהיקף ביצוע שעות מילוי מקום. משנת תשע"ט ועד תשפ"ד עלתה כמות השעות בכ-29%, והתגמול עבורן עלה בכ-65% (לא כולל עלויות מעסיק). שעות מילוי המקום מבוצעות הן על ידי ממלאי מקום שאינם מורים פעילים, והן בהעלאת העומס על מורים מצוות בית הספר.
