כשהסתיימו 694 השניות, הפרה את השקט ההודעה בכריזה על נפילתו של אריאל לובלינר ז"ל. מאות האנשים שהגיעו לעצרת השבועית בצומת הקשתות, הנקודה שבה מתחיל עוטף עזה, נעמדו שוב. לחלקם נפלטה זעקת שבר, אחרים חרקו שיניים, אחרות קראו די. הם יודעים מה המחירים של המלחמה הזו ומי משלם אותם. תקופת הפינוי של שבעה יישובים צמודי גדר שעד כה הגדירה המדינה כמסוכנים הסתיימה השבוע, ורובם המוחלט חזרו למקום שלפני כמעט שנתיים הפך לשדה קטל. כל מוצאי שבת הם מגיעים למחאה המקומית וקוראים להחזרת החטופים.
בעשרות הרבות שגדשו את הצומת היה גם פרחאן קאדי. קאדי, בדואי תושב רהט, עבד כשומר במפעל בקיבוץ מגן, ונחטף ממנו לעזה באותה שבת ארורה. 326 ימים היה בשבי חמאס, חלק מהזמן עם אריה זלמנוביץ' ז"ל ורוב הזמן לבד, וחולץ במבצע צה"לי, לאחר שנמצא כמעט במקרה במנהרה בדרום הרצועה. כמה ימים לאחר מכן, שישה חטופים נרצחו בידי שוביהם כשכוחות צה"ל התקדמו לאזור.
קאדי הגיע לעצרת אבל סירב לעלות לדבר על הבמה. ״אני קורא לנתניהו ולכולם לעצור", הוא אומר ל'דבר'. "אחרי שחילצו אותי, צה"ל המשיך בלחץ והשישה נרצחו״. קאדי מספר שאין לו נחת מאז חזרתו לפני שנה. ״במדינה אין דבר כזה טוב לי ורע לאחר, אנחנו ביחד. מה שקרה לי זה לא נס, זה בזכות צה"ל, ואני מודה להם על שסיכנו את החיים שלהם להוציא אותי. אני מתפלל שהחטופים מחזיקים תקווה. אני בדיוק שנה פה, לא רציתי חגיגות, אין חגיגות כשיש חטופים".
אבי רוזנפלד, חבר קיבוץ ברור חיל, הוא ממארגני המחאה בצומת הקשתות ושותף מרכזי להתוויית האופי הייחודי שלה. "אנחנו מתחילים תמיד אחרי כניסת שבת", הוא אומר, "כדי לאפשר לכולם להגיע, וכולם מגיעים – דתיים, חילונים, שמאל וימין, מהקיבוצים, מהמושבים ומשדרות". גם הקשר עם המשטרה במחאה בצומת הקשתות שונה מהמחאות המרכזיות בתל אביב ובירושלים. "השוטרים במשטרת שדרות הם נפגעי 7 באוקטובר לא פחות מאיתנו. הם עומדים איתנו ושומרים עלינו". ההפגנה הכי קרובה לחטופים, שהיא גם הכי קרובה לחמאס, לא יכולה להרשות לעצמה לבזבז אנרגייה על מלחמות פנימיות. לכל ישראלי המכה של אותה שבת כואבת ומכאיבה. פה היא עדיין שותתת דם.
"נציין גם את היום ה-1,000 למלחמה?"
חצי שעה לפני תחילת הנאומים הם מתחילים להתקבץ. חונים בשולי הכביש, כמעט כל אחד לובש חולצה אחרת הקשורה לחטופים – של קבוצות כדורגל, של המטה, של המועצה, כזו המוקדשת לחטוף אחד ספציפי וכאלו של קבוצות שונות במחאה. השלט בבגז' המכונית מחכה לצאת, בתקווה שלא יצטרכו לשנות שוב את הגיל המודפס מתחת לשם ומעל התמונה.
השבוע הזה, שבו חוזרים ללימודים, מציינים את היום ה-700, השבוע שבו יש עדיין עסקה על השולחן, ומצד שני מחממים מנועים בכניסה לעיר עזה, כשריח החגים של תחילת השנה באוויר, וכמו בשנה שעברה ומעכשיו לתמיד – חגים אומר יום השנה ל-7 באוקטובר.
לירן ברמן, אחיהם של החטופים גלי וזיו ברמן, ולישי מירן לביא, אישתו של החטוף עמרי מירן, עמדו יחד מתחת לכיסא הצהוב והענק שהוצב בצומת ומשמש לסימון הבמה בעצרות. "נציין השבוע את יום ה-700. נציין גם את יום ה-1,000 למלחמה?" תהה ברמן, ומירן לביא זעמה: "חלפו 12 יום מאז שחמאס העביר את תשובתו החיובית – ובישראל דממה. מדינה שב-12 יום הכניעה את איראן לא מחזירה תשובה". כמו כל היהודים, עוסקים במספרים.
יממה לפני כן הודיעו כי הושבה גופתו של אילן וייס שנרצח בקיבוצו בארי ונחטף בידי הטרוריסטים. לפני שהתחילו הנאומים, הדליקו משואה לזכרו. "אם זה נראה כמו טרפוד", קראה מירן לביא למיקרופון. "אם זה נשמע כמו טרפוד, זה כנראה טרפוד מכוון של ממשלת ישראל״. הקהל מחא כפיים. "גלי וזיוי שלי", אמר ברמן, "לא נפסיק עד שנראה אתכם מחבקים את אבא ואת אימא מחבקת אתכם".
"עמרי שלי", הבטיחה מירן לביא, "גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיי, אתה עוד תשמע את המילה אבא".
אור גת, בן קיבוץ בארי, בנה של כינרת ז״ל שנרצחה במתקפה ואחיה של כרמל שנחטפה ונרצחה במנהרה, אמר:״אילו יצאה לפועל העסקה שהייתה על השולחן, כרמל ועוד רבים היו בחיים״.
בר אלישע מקיבוץ כפר עזה סיפר על מאורעות אותו יום, ומרב לשם גונן, אימא של רומי גונן שנחטפה והוחזרה בהסכם הקודם, דיברה על המחויבות לחיים. "אנחנו עם שבוחר בחיים. מדינת ישראל חייבת להתחייב מחדש לערך החיים – ויש לה הזדמנות, יש הסכם על השולחן. יש הזדמנות להשיב את יקירינו. לא השמדת חמאס היא שאיפת הלב שלנו, אלא הצלת חיים. בזה אנחנו טובים מהם״.
