חוקרי המקרא, היסטוריונים וארכאולוגים, עוסקים שנים רבות בחיפוש אחרי הסיפור האמיתי והמלא של יציאת מצרים. הרוב המוחלט של מספרי יציאת מצרים מספרים את הסיפור על 40 שנה במדבר ומחנה גדול של מאות אלפים שברחו ממצרים עד שהגיע זמנם לכבוש את הארץ. הסיפור מתואר במקרא ומסופר בכל ליל סדר. מבחינה תרבותית יצא הסיפור הרבה מעבר לגבולות ההיסטוריה היהודית והגיע לכל קצוות העולם. יציאת מצריים היא עדות לכוחו של האדם ולתמיכתו של האל באדם החופשי, היא עדות לזיקה של העם היהודי לחירות, למחיר החירות ולשכר המחכה בקצה הדרך: ארץ זבת חלב ודבש. גם אם נניח בצד את הנוסח הלא קל של אגדת פסח המסורתית, סיפור יציאת מצרים הוא אחד מסיפורי התנ"ך האהובים על ילדים ומבוגרים גם יחד. יש בו טובים ורעים ומתח והרפתקאות וניסים ועצב ושמחה וסוף טוב. המילים הבאות הן הצעה לחלק נוסף בסיפור יציאת מצרים. גם שם יש סוף טוב, אבל הוא רחוק מאד מהסוף המוכר.
היה או לא היה?
לסיפור יציאת מצרים, אם אנחנו בוחנים אותו כאירוע היסטורי, אין הוכחות בשטח. לאור העובדה שהמדבר לא מסתיר את ההיסטוריה ניתן היה לצפות שנדידה של עם היתה משאירה עדויות, אפילו אם מעטות, של נוכחות אנושית. עדויות כאלה לא נמצאו עד היום. גם אם בוחנים מסלולים שונים ואתרים שונים, אין בשום מקום עדות למחנה גדול של בני אדם שנע במדבר עשרות שנים. גם לאירוע חשוב ומשמעותי כמו כיבוש יריחו אין ממצאים מוכחים.
גם אם נניח בצד את הנוסח הלא קל של אגדת פסח המסורתית, סיפור יציאת מצרים הוא אחד מסיפורי התנ"ך האהובים על ילדים ומבוגרים גם יחד. יש בו טובים ורעים ומתח והרפתקאות וניסים ועצב ושמחה וסוף טוב. המילים הבאות הן הצעה לחלק נוסף בסיפור יציאת מצרים. גם שם יש סוף טוב אבל הוא רחוק מאד מהסוף המוכר.
פרשנות נוספת ליציאת מצרים ההיסטורית, אולי מותאמת יותר לממצאים ארכאולוגים דלים, מציעה נוסח מעודן של הסיפור מהקראי. לפי פרשנים אלה הכניסה לארץ כנען היתה של קבוצה של קבוצה קטנה, שיתכן שהגיעה בעקבות תמורות שלטוניות במצרים, ביניהן קריסת שלטונו של אחנתון, פרעה מהפכן שהאמין בעליונותו של אתן (במיתולוגיה המצרית גלגל השמש). לפי גישה זו אותה קבוצה החלה בתהליך ארוך של היטמעות והשפעה שבסופו של דבר יצר תרבות חדשה.
גישה נוספת לאירועים שהתרחשו בכנען שבין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-10 לפנה"ס מעלה את האפשרות שלא התקיימה יציאת מצרים בפועל, ושבכנען עצמה נוצרה תרבות חדשה שבנתה אתוס משותף והמציאה את סיפור יציאת מצרים בכדי להציג היסטוריה קדומה משותפת בעלת זיקה לארץ כנען מצד אחד, ולשלטון החזק והעתיק במצרים מצד שני.
גם אם כל גישה ניתנת להפרכה בשלב זה של המחקר ההיסטורי, כל הגישות מחפשות הוכחות בשטח בטווח זמנים זהה פחות או יותר – בין המאה ה-13 לפנה"ס לבין המאה ה-10 לפנה"ס. 300 שנים פחות או יותר. זה לקח מאות שנים, אבל בסופו של תהליך הפכו הנוודים חסרי הבית לבעלי קרקע, תחת שלטון מרכזי ועם פולחן ותרבות משותפים.
אם היה וגם אם לא היה, סיפור היציאה מעבדות לחירות והמסע הארוך במדבר הם חלק בלתי נפרד מהאתוס המכונן של חזרת העם העברי לארצו. המקבילה המודרנית של יציאת מצרים ההיא, העליה היהודית והחזרה לארץ ישראל אחרי 2000 שנות גלות, גם היא רבת סיפורים ומשמעויות. בסיבוב הזה רק חלק קטן מהעברים-היהודים הגיעו מהמדבר, אבל משותפת לו החלוקה לשלב הראשון – שלב היציאה מהעבדות, והשלב השני – שלב ההתנחלות ובנית בית חדש לעם.
חירות של מדבר
המקרא מכנה את התקופה שבין הכניסה לארץ כנען דרך הירדן לבין הקמת מלכות בית דוד תקופת השופטים. ארכאולוגים מזהים בתקופה הזו מעבר מתקופת הברונזה לתקופת הברזל. היסטוריונים של העם היהודי מכנים את התקופה הזו תקופת ההתנחלות.
בחג החירות שלנו אנחנו מספרים את הסיפור המיוחד של ילד עברי שמשפחתו נאלצה לשלח אותו על פני המים בשל גזרות שלטון אכזר, אומץ בחצר המלך, גילה את זהותו הלאומית העברית ושיחרר את עמו המשועבד באותות ומופתים ומנהיגות נחושה. במקביל, אנחנו מספרים על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין העם העברי לבין אלוהיו. הסיפור של החג הוא סיפור של גילוי זהות פרטי – של משה, לאומי – של העברים, ושל הקשר בין אלוהים לבין עמו הנבחר. הסיפור הוא לא רק התנערות משעבוד, הוא גם הבריחה אל המדבר, המרחב בו ניתנת החירות המלאה לאדם, אל הנדודים ואל חיים נטולי רכוש ומחויבות לאדמה. אחד מרגעי השיא של הבריחה הזו הוא מעמד הר סיני.
עשרת החוקים שניתנו לעברים המשוחררים במדבר מחייבים את האדם באורח חיים שמגדיר כללי התנהגות בין האדם העברי לבין חברו ולמשפחתו, ובינו לבין אלוהים. אין בהם התייחסות לא לאדמה ולא לארץ, לא לעמים אחרים ולא לגבולות, לא לנכסים ולא לחלוקת משאבים.
לפי המסורת היהודית במעמד הר סיני ניתנה התורה לעם ישראל. אבל אם נצמדים לתיאור המקראי, באותו מעמד קיבל על עצמו העם את עשרת הדיברות. עשרת החוקים שניתנו לעברים המשוחררים במדבר מחייבים את האדם באורח חיים שמגדיר כללי התנהגות בין האדם העברי לבין חברו ולמשפחתו, ובינו לבין אלוהים. אין בהם התייחסות לא לאדמה ולא לארץ, לא לעמים אחרים ולא לגבולות, לא לנכסים ולא לחלוקת משאבים. הריגתם של 3000 מבני העם על ידי הלויים בעקבות פרשת עגל הזהב היתה עונש אכזרי שמעיד על תביעה רוחנית בעלת משמעות גדולה מהעם: העברים המשוחררים נדרשים להיות שונים מהותית מבני העמים אותם הם עתידים לפגוש בארץ המובטחת. לא רק שתהיה להם אמונה אחרת, נוכחותו של האל שהוביל אותם מעבדות לחירות אינה פיסית. אין לו פסל ואין לו מסיכה. עם העבדים המשוחרר מקבל על עצמו במדבר חוקים חברתיים אוניברסליים, ואמונה נטולת פסל.
יכול להיות שאם העם המשוחרר היה בוחר בחירות של המדבר, היינו מוצאים היום את שרידיו בין מאהלים ונאות מדבר אי שם במזרח התיכון. ספק אם משהו מאירועי המדבר היה נשמר בזיכרון התרבות המערבית.
אם היה מסתיים הסיפור העברי שם , ליד הר סיני, עם עשרת דברות, אולי אפשר היה לספר אך ורק ביציאת מצרים הפיסית ולתאר את קורות החיים במדבר. ויכול להיות שאם העם המשוחרר היה בוחר בחירות של המדבר, היינו מוצאים היום את שרידיו בין מאהלים ונאות מדבר אי שם במזרח התיכון. ספק אם משהו מאירועי המדבר היה נשמר בזיכרון התרבות המערבית. אבל הסיפור לא נגמר שם. השלב הבא של מימוש החירות הפך את החיפוש אחרי החירות לעניין קצת יותר מורכב ויותר קשה למימוש, והוא נמשך עוד זמן רב.
מחיים במדבר לחיים בארץ
המקרא מספר על מסעות הכיבוש שהחלו ביריחו והעי והמשיכו הלאה תקופה לא קצרה. כבר אחרי הקרב הראשון למדו הכובשים את חובת הציות לשלטון מסודר עם פרשת עכן, שלקח מהשלל מיריחו ההרוסה, גרם להפסד בקרב על העי והוצא להורג בעמק עכור. בהמשך, עם חלוקת הנחלות, פגשו הכובשים את השכנים. בספר שופטים (פרק ב', א'-ה' ) מסביר מלאך האלוהים לעם למה הוא עתיד לסבול מעמי הארץ בעתיד: בני ישראל קיבלו ציווי לרשת את הארץ, אבל לא ביצעו את המשימה. המלאך, כך על פי הסיפור המקראי, קובע שההשלמה עם קיומם של עמים אחרים ואמונות אחרות תעלה לעברים ביוקר. העמים האלה יישארו כאן וישפיעו על העם ועל אורחות חייו "ויהיו לכם כצדים, ואלוהיהם יהיו לכם למוקש". וכבר אז, בימים הראשונים של החיים בארץ המובטחת, העניין הזה גרם ללא מעט דמעות (ולכן קראו את המקום "בוכים").
דורות רבים אחרי הסיפור הזה, כשסוגית השכנים ומקומם בחיי היום יום במדינה ריבונית עולה שוב ושוב, סיפור הבוכים המקראי מציב לפנינו עובדה מעניינת. גם אז, גם בעידן בו אפשר היה לעשות מעשים קיצוניים, ודאי בשם האל ואמונה, גם אז הסכימו המתישבים החדשים ישנים של הארץ עם נוכחות של עמים אחרים. בחלק מהמקרים נטמעו השכנים בתוך העם. והיה גם המסלול ההפוך. והיה ברור שלעניין הזה של בידול ומפגש, של עימות והשלמה, יהיו השלכות רבות למשך שנים.
המפגש עם השכנים ועם התרבויות שלהם היה רק חלק מהמשימות שנדרשו מעם שכבר לא חי במדבר. נוספו ענייני יחסי שבטים, ושטחי מחיה ומרעה, ניהול קרקעות חקלאיות, עבדים, בצורת, בקיצור – חיים שאינם חיים של נדודים.
מלחמות וקרבות בלי סוף הוכיחו שהשטח שהובטח יהיה גם של אחרים, שלפעמים יהיו חזקים יותר מהעם הנבחר של אלוהים. ולפעמים בחר חלק מהעם בחסותם של אלוהים אחרים. וגם זה לא הביא את השקט. היו תקופות בהן קם שופט או נביא שנקט עמדה ולפעמים הניף חרב. הגבולות שהשתנו כל הזמן הבהירו שהארץ אולי מובטחת, אבל גבולותיה אף פעם לא מובטחים. תקופת השופטים, או ההתנחלות, היתה תקופה של חיפוש דרך, של מלחמות ושלום, של מנהיגים מקומיים, חלקם רוחניים יותר וחלקם אנשי צבא תכליתיים. תקופה ארוכה של עיצוב ובניה, ניסוי וטעיה, שהסתיימה כעבר מאות שנים בבחירה במלוכה. בשלטון מרכזי. בממסד שינהל את חיי מי שהיו פעם פליטים, התארגנו לשבטים, חולקו לנחלות, טוו ביניהם חוטים מורכבים של תרבות, והפכו לעם.
העם הנבחר לא יצא אל המדבר. הוא ברח אל המדבר. וחזרתו ל"ארץ המובטחת" נועדה למימוש הבטחה וחזון: ריבונות וחיי שגרה. 40 שנה במדבר – גם אם היו וגם אם לא היו בפועל – לא היו היעד אליו יצאו בני ישראל בדרכם אל החירות. היעד לא היה אוהל, ויכוחים עם משה ומעדני מן ושליו. היעד היה ארץ שהיא זבת חלב ודבש
העם הנבחר לא יצא אל המדבר. הוא ברח אל המדבר. וחזרתו ל"ארץ המובטחת" נועדה למימוש הבטחה וחזון: ריבונות וחיי שגרה. 40 שנה במדבר – גם אם היו וגם אם לא היו בפועל – לא היו היעד אליו יצאו בני ישראל בדרכם אל החירות. היעד לא היה אוהל, ויכוחים עם משה ומעדני מן ושליו. היעד היה ארץ שהיא זבת חלב ודבש. היעד היה לחיות איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. ואת היעד הזה לקח המון זמן להשיג, ואח"כ היה מאד מאד קשה לשמור. קשה מדי, כמו שאנחנו כבר יודעים.
בין החזרה לארץ ישראל לבין יצירת חברה חדשה
בספרו אלטנוילנד חזה הרצל את הישגי התנועה הציונית, כשהוא מספר על התמורות שחוותה הארץ תוך כ-20 שנות עשיה ברוכה. הספר פורסם בשנת 1902. מעטים מכירים חזון ציוני אחר, גם הוא יצירה ספרותית, שפורסם עשר שנים לפני כן. בשנת 1892 פרסם איש חיבת ציון אלחנן לב לוינסקי רומן בשם "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השלישי". הסיפור האוטופי של לוינסקי חוזה את היצירה הציונית בארץ ישראל בשנת היובל העברי – ת"ת, שנת 2040. לוינסקי, להבדיל מהרצל, בחר לתאר את המציאות האוטופית ואת המעשים הגדולים שיעשו החלוצים היהודים בארץ ישראל אחרי זמן רב בהרבה מהרצל – 150 שנים. אי אפשר לחשוד בו שלא חלם (המסע לארץ ישראל בשנת ת"ת הוא מסע מופלא לארץ טובה ומיטיבה שקשה להניח שנותר מספיק זמן ליצור כאן עד 2040), ועדיין – לוינסקי ראה בחזרת היהודים לארץ המובטחת תהליך מורכב, איטי, שידרוש את מנת הזמן שלו.
הסיפור האוטופי של לוינסקי חוזה את היצירה הציונית בארץ ישראל בשנת היובל העברי – ת"ת, שנת 2040. לוינסקי, להבדיל מהרצל, בחר לתאר את המציאות האוטופית ואת המעשים הגדולים שיעשו החלוצים היהודים בארץ ישראל אחרי זמן רב בהרבה מהרצל – 150 שנים.
חזרתם של היהודים לארץ ישראל והמפגש שלהם עם תושבי הארץ הוותיקים יותר והוותיקים פחות היא אירוע מורכב וקשה שאת קורותיו אנחנו חיים עד היום ונחיה עוד שנים רבות. עולים מתימן מהמאה ה-19, איכרי המושבות של העליה הראשונה, הסוציאליסטים מקימי הקיבוצים ומושבי הפועלים של העליה השניה, הקבוצות המאורגנות של העליה השלישית, הבורגנים של העליה הרביעית, מעפילי אקסודוס, אגוז ומרבד הקסמים – כל אלה הם חלק חשוב ומעניין של באי ה"מדבר", התקופה בה היו פטורים יהודים מניהול ארץ ומריבונות מלאה. אבל ההגעה הזו לארץ לא היתה סופה של התקופה. כמו שכיבוש יריחו לא היה סיום תקופה. החזרה לארץ ישראל היתה רק השלב הראשון, המקדים, זה שחייב לבוא אחריו השלב השני, הארוך, השלב שבו אמורה להיווצר מציאות חדשה של חברה אחת שרואה את עצמה בת בית על האדמה בה היא חיה ויוצרת.
ההסתדרות, שקמה בשנת 1920, היתה סוג של "מדינה שבדרך". הוקמו במסגרתה גופים חשובים רבים: קופת חולים, המשביר, ההגנה ועוד. אבל העובדה שלא היתה קשורה לתושביה הערבים של הארץ, ובהמשך לא ידעה להכיל חלקים נרחבים מהחברה הישראלית היהודית, מעידה ש"המדינה שבדרך" היתה מעשה חלקי ולא מספק.
עיון בתקופת ההתנחלות העברית הראשונה מגלה שהסיפור הוא לא רק עניינם של העברים-היהודים. השלב הארוך והקשה הזה לא יכול להיות יצירה יהודית בלבד. ההסתדרות, שקמה בשנת 1920, היתה סוג של "מדינה שבדרך". הוקמו במסגרתה גופים חשובים רבים: קופת חולים, המשביר, ההגנה ועוד. אבל העובדה שלא היתה קשורה לתושביה הערבים של הארץ, ובהמשך לא ידעה להכיל חלקים נרחבים מהחברה הישראלית היהודית, מעידה ש"המדינה שבדרך" היתה מעשה חלקי ולא מספק. בכלל, ההדרה המתמשכת של חלקים רבים מהאוכלוסיה היתה אולי מובנת בשלבים הראשוניים של חזרה מהמדבר, אבל ברור שאין לה מקום בתהליך הרחב של בנית חברה חדשה. מלחמת האזרחים של 1947-1948 בין יהודים לבין ערבים שהוכרעה לטובת היהודים גם היא לא פתרה את הבעיה, היות וסייעה ליצירת האשליה שזהותה של החברה נקבעה על פי זהותם של המנצחים – היהודים.
באופן כללי, החלקים הראשוניים של המעשה הציוני – החזרה לארץ ישראל, הקמת המוסדות הציונים, המלחמות מול ערביי הארץ וארצות ערב, כולם היו חלק משלב ראשוני מורכב וקשה, אבל הם לא מיצו ואפילו לא קרובים למיצוי של השלב השני- השלב בו נוצרת חברה יציבה עם הסכמות פנימיות, כללי משחק שלטוניים ברורים וגבולות ברורים עם השכנים. כל אלה עדיין לא כאן. כמו שלא היו כאן גם אז, כשמסע הכיבוש של הארץ המובטחת (בכל צורה ואופן שהיה) הושלם פיסית-צבאית אבל המשיך מאות שנים מבחינה חברתית .
בליל הסדר נספר לבנות ולבנים ולעצמנו על יציאת מצרים. כדאי שנדע לספר לעצמנו על החירות של המדבר ועל החירות כאן בארץ. על השלב בו אנו חיים, השלב שבו אנו מעצבים את אורח החיים העתידי שלנו. זו אינה שאלה של איפה יעבור הגבול והאם או מתי יוקמו שתי מדינות או אחת. זו שאלה של איך נחיה, ואיך נדע להכיל את התהליך הארוך של יצירה חברתית חדשה שתכיל בסופו של דבר את כל מי שחי כאן, ומתכוון לחיות כאן גם בעתיד.
בליל הסדר נספר לבנות ולבנים ולעצמנו על יציאת מצרים. כדאי שנדע לספר לעצמנו על החירות של המדבר ועל החירות כאן בארץ. על השלב בו אנו חיים, השלב שבו אנו מעצבים את אורח החיים העתידי שלנו. זו אינה שאלה של איפה יעבור הגבול והאם או מתי יוקמו שתי מדינות או אחת. זו שאלה של איך נחיה, ואיך נדע להכיל את התהליך הארוך של יצירה חברתית חדשה שתכיל בסופו של דבר את כל מי שחי כאן, ומתכוון לחיות כאן גם בעתיד. כדאי שנספר את יציאת מצריים הארוכה הזו לבנות ולבנים וגם לעצמנו. ונזכיר לעצמנו שהעניין הזה לוקח זמן. המון זמן. גם כי זה הסיפור המלא של יציאת מצרים והרחב, וגם כי אנחנו, דור ההמשך של דור המדבר, נמצאים בסך הכל אי שם באמצע הדרך – רחוק מאד מההתלהבות של ההתחלה, ורחוק מאד מהסוף. כי עדיין לא תמה יציאת מצרים שלנו.
