העננים במנרה עדיין לא הגיעו לשיא הגובה, ובקיבוץ החוזר לחיים בגובה 880 מטרים כבר מורגש קור של סתיו. הורים וילדיהם, שחזרו לאחרונה לקיבוץ אחרי שנתיים של פינוי, מגיעים לבוקר הראשון של שנת הלימודים בגן של הקיבוץ, גן דרור. "הוא ער כבר מ-5 וחצי בבוקר", אומרת אימא של אחד הילדים שנכנס לגן.
הגנים שפעלו בקיבוץ לפני המלחמה, פשוש וסנונית, נהרסו בהפגזות חיזבאללה. במקום הוקם גן דרור במבנה חדש, משופץ ומסודר, שנראה כאילו היה כאן תמיד. "עבדנו באמת מאוד מאוד קשה בשבוע האחרון, ובעצם בנינו גן מאפס", אומרת יונה סגל, הגננת של ילדי מנרה בשש השנים האחרונות, שמתגוררת במטולה, "כמובן שעדיין לא סיימנו הכול, יש עוד דברים לעשות. אבל הגן מוכן להתחיל."
הגן פותח את השנה עם שבעה ילדים בלבד, שלא למדו יחד בשנתיים האחרונות. בשנה הראשונה של המלחמה הקיבוץ היה מפוזר ברחבי הארץ, ובשנה השנייה חלק גדול מילדי הקיבוץ עברו להתחנך במרכז האזורי בקיבוץ גדות. למרות זאת, ילדי הגן התפצלו במסגרות שונות. "רק שניים מהילדים היו אצלי בגן בגדות", אומרת סגל, "השאר היו במקומות אחרים. שלושה מהם חזרו למנרה רק בשבועיים האחרונים. ילד בגיל 3 או 4 שלא היה פה שנתיים, מבחינתו מנרה זה מקום חדש, למרות שהוא נולד פה".
סגל מספרת שפתיחת השנה הזו מרגשת עבורה הרבה יותר מהשנים הקודמות. "זו גם התרגשות של תחילת שנה, אבל ברמה הרבה יותר גבוהה, מכיוון שבעצם זהו גן חדש. יש כמובן רובד של התרגשות שאנחנו חוזרים למנרה. כי בשנתיים האחרונות לא היינו שם".
"פגשתי כמה משפחות בגינה הקהילתית לפני כמה ימים", אומרת סגל. "והילדה הבוגרת שעולה לכיתה א' וכבר התחנכה אצלי קפצה עליי בחיבוקים ונשיקות, אבל אחותה הקטנטונת נשארה צמודה לסבתא כי היא לא מכירה אותי, זה כמובן טבעי, במיוחד כשהיא עברה כבר כמה גננות, אנחנו ניתן לה את הזמן שלה והיא תסתגל ויהיה לה טוב. אני באמת מאמינה בזה ובקהילה ובצוות שלי שנצליח".
בשנים קודמות פעלו במנרה היו שני גנים, אך כעת נפתח רק אחד. 12 ילדים בגיל הרך מתגוררים בקיבוץ, אך רק שבעה מהם ייכנסו לגן. שילוב הגילים של החמישה הנותרים לא מאפשר לקיבוץ לפתוח מסגרת עבורם.
מול גן דרור ניצבת תזכורת כואבת לפגיעה הקשה שספגה מנרה במלחמה – שרידי המבנה של גן פשוש שנהרס בהפגזה. 70% מהמבנים בקיבוץ נהרסו בהפגזות חיזבאללה, מה שהפך את מנרה, בעל כורחה, לסמל של יישוב שכמעט הוחרב פיזית. אבל עכשיו הוא משתקם, פיזית וחברתית. לצד צחוק הילדים, ניתן לשמוע מכל כיוון ברחבי הקיבוץ רעשים של שיפוצים ובנייה.
שוקולד ומתנה בדרך להסעה, ואיחוד מרגש בין שתי תלמידות כיתה ב'
בתחנת ההסעות התייצבו כבר ב-7 בבוקר 15 מתוך 16 הילדים שנכנסים לבית הספר היסודי. על השולחן מפה לבנה, עליה מסודרים בקבוקים עם שמות הילדים, שקיות עם שוקולדים, שחלקים כבר נזללו עוד לפני שהילדים עלו להסעה. שתיים מהילדות צמודות אחת לשנייה ולאימהות שלהן, שתיהן עולות לכיתה ב' יחד, אחרי שאת כיתה א' למדו בנפרד. "הקיבוץ קטן כרגע", מספרת אחת האימהות, "הן שתי הבנות היחידות מהקיבוץ שעולות לכיתה ב'".
יוחאי וולפין, מנהל הקהילה, אומר שלמרות מיעוט הילדים כרגע, הוא אופטימי מהחוסן שגילו חברי הקיבוץ. "השנתיים האלה, שבהן לא היו משפחות חדשות, באו לידי ביטוי במספר הילדים שעולים לכיתה א'", הוא מספר, "ועדיין, מה שקורה פה היום זה הדבר הכי לא מובן מאליו שיכול להיות. מי היה מאמין שקהילה שהייתה מפוזרת התחזקה כל כך? בשנתיים האחרונות רוב הקהילה הייתה מפוזרת, ולכל היותר 30% היו יחד באותו מקום, אבל עשינו זום בכל שבוע ומפגש פיזי בכל חודש".
