כולנו הרגשנו את זה: מגיעים לסופר ומדף החלב ריק. המחשבה הראשונית: 'בטח יש מחסור בחלב'. אבל האמת היא שברפתות ישראל בכלל לא חסר חלב. הבעיה מצויה במסדרונות הממשלה ובמחלבות.

הגיע הזמן להפריך את המיתוס: לא חסר חלב בישראל. הרפתנים שלנו, אותם חקלאים שעובדים מסביב לשעון בעוטף, בצפון ובכל הארץ, מייצרים השנה 106% מהכמות המתוכננת, כדי להבטיח שלכל בית בישראל יהיה חלב טרי. בתקופות הקשות ביותר הם הוכיחו את מחויבותם לביטחון התזונתי של כולנו, וכך גם בשנתיים האחרונות.

אם הרפתות מייצרות חלב בשפע, לאן הוא נעלם?

הבעיה האמיתית אינה מחסור, אלא כדאיות. שוק החלב בישראל הוא שוק מתוכנן והממשלה קובעת מחיר מקסימום (מחיר פיקוח) למוצרי יסוד, ובראשם חלב לשתייה 3% ו-1% שומן. לא מפתיע שחלב 3% בקרטון הוא המוצר הנמכר ביותר ברשתות השיווק בישראל. שלוש מחלבות ענק שולטות בשוק העיבוד: תנובה, שטראוס וטרה. עלויות הייצור של המחלבות כוללות חשמל, אריזה, עובדים ושינוע. כאשר העלויות עולות אך מחיר המכירה של חלב 3% בקרטון נשאר קבוע, תחת פיקוח, יורדת הרווחיות של ייצור המוצר הבסיסי ביותר.

במצב כזה, המחלבות הגדולות עושות החלטה עסקית רציונלית. הן מפנות את החלב הגולמי האיכותי שהן מקבלות מהרפתנים לייצור מוצרים רווחיים יותר שאינם בפיקוח: משקאות חלב בטעמים, חלב מועשר בוויטמינים, יוגורטים מיוחדים, מעדנים וגבינות פרמיום. התוצאה: החלב הגולמי קיים בשפע, אך אינו מגיע לקרטונים. זהו מחסור מלאכותי, שנובע מכשל במנגנון הפיקוח, לא מכשל בייצור החקלאי.

צוואר הבקבוק של החגים: למה המחסור מחריף דווקא עכשיו?

אם בעיית הרווחיות קיימת כל השנה, מדוע אנחנו מרגישים את המחסור בצורה החריפה ביותר דווקא סביב חגי תשרי? התשובה טמונה בלוח השנה ובצוואר בקבוק לוגיסטי. חלב הוא מוצר טרי שדורש עיבוד יומיומי. הפרות נחלבות כל יום, כולל שבתות וחגים והחלב זורם, אבל המחלבות מושבתות לחלוטין בימי שבת וחג כדי לשמור על תעודות הכשרות שלהן. בתקופת חגי תשרי, יש רצף של ימי חג ושבתות שנופלים לעיתים קרובות באמצע השבוע, ויוצרים "חורים" של ימים שלמים בייצור. השנה, לדוגמה, רק בשבועיים האחרונים של ספטמבר צפויה השבתה של תשעה ימים.

במצב כזה נוצר פקק אדיר: החלב הגולמי ממשיך לזרום מהרפתות, אך שערי המחלבות נעולים. אין יכולת לעבד, לפסטר ולארוז את החלב ולהוציא אותו לרשתות השיווק. לכן גם אם יש חלב גולמי בשפע, הוא אינו יכול להגיע למדפים. המחסור שכולנו רואים בסופר אינו תוצאה של רפתות ריקות, אלא של קווי ייצור מושבתים במחלבות. זו בעיה לוגיסטית ורגולטורית לחלוטין, שאינה קשורה כלל לרפתנים.

הממשלה עלולה לחסל את ענף החלב

בתגובה למדפים הריקים, הפתרון שמציע משרד האוצר נשמע פשוט: לפתוח את השוק לייבוא חלב מחו"ל ללא מכס וללא הגבלה, לתקופה של חצי שנה. נשמע לכאורה כמו דרך מהירה למלא את המדפים אבל זהו צעד מסוכן שעלול להרוס את ענף החלב המקומי:

• חוסר מידתיות: המחסור הנקודתי שזוהה לקראת החגים עומד על כ-5 מיליון ליטר בלבד, לתקופה של כשבעה שבועות. פתיחת השוק לייבוא בלתי מוגבל לחצי שנה היא כמו להשתמש בפטיש 5 קילו כדי לתקוע נעץ.
• פגיעה בביטחון התזונתי: הסתמכות על ייבוא הופכת אותנו תלויים במדינות אחרות, בשרשראות אספקה עולמיות ובמחירי שוק תנודתיים. מדובר באבסורד, במיוחד כשהייצור המקומי של חלב גולמי עולה על הביקוש. דווקא היום, יותר מתמיד, החשיבות של ייצור מזון מקומי היא קריטית לביטחון הלאומי שלנו.
• הרס התכנון והיציבות: ייבוא בלתי מבוקר יוצר אי-ודאות מוחלטת עבור הרפתנים. הם אינם יכולים לתכנן קדימה, להשקיע בעדרים או ברכישת מזון, כי אינם יודעים אם בעוד כמה חודשים השוק יוצף בחלב זול מפולין. חוסר ודאות כזה מוביל בהכרח לצמצום הייצור המקומי בטווח הארוך. בניגוד למפעל נעליים, פרה אי אפשר לגדל בן לילה וחלב לא ניתן לשמור במחסנים. אמצעי הייצור במשק החלב דורשים יציבות ואחריות.

במילים פשוטות, במקום לטפל בשורש הבעיה, חוסר הכדאיות למחלבות וצוואר הבקבוק הלוגיסטי בחגים, הממשלה בוחרת בפתרון פופוליסטי שמעניש את החוליה החלשה אך היציבה ביותר בשרשרת: הרפתנים.

החקלאים מצידם מציעים פתרונות פשוטים, הגיוניים וממוקדים שנועדו לפתור את הבעיה האמיתית בלי לסכן את עתיד הענף:

• הגדלת הייצור המקומי: ניתן לפתור את פקק החגים מייד בקבלת היתרים להעסקת עובדים בשבתות ובחגים. זהו פתרון פשוט שיאפשר למצות את יכולת הייצור הקיימת בישראל ויבטיח זרימה רציפה של חלב מהרפת למדף. אחרי הכול, המחלבות שמהן ייבאו חלב מחו"ל בשבעת השבועות שבהם צפוי מחסור יקבלו היתר כזה בדיוק, כדי שהחלב שייובא יזכה בכשרות הדרושה.
• תמריצים נקודתיים: במקום לפתוח את השוק, המדינה יכולה ליצור תמריצים כלכליים חיוביים למחלבות כדי שייצור חלב שתייה במחיר מפוקח ישתלם להן, במיוחד בתקופות של ביקוש שיא.
• ייבוא כירורגי: אם לאחר מיצוי הפתרונות המקומיים עדיין צפוי חוסר, יש לאשר ייבוא מוגבל ומדוד – אך ורק לכמות החסרה (עד 5 מיליון ליטר) ורק לתקופת הזמן הנדרשת (עד שבעה שבועות).

הגיע הזמן להסתכל על העובדות. הרפתן הישראלי אינו הבעיה, הוא עמוד השדרה של ביטחון המזון שלנו. הפתרון למדפים הריקים אינו נמצא בנמלים, אלא בתיקון עיוותים בשוק המקומי ובמתן אמון ותמיכה בייצור הישראלי. כל החלטה אחרת היא הימור מסוכן על העתיד של כולנו.

עו"ד גיל עוז הוא מתמחה במשפט מנהלי-חוקתי, בתחום האגודות השיתופיות, דיני תאגידים ובמגזר החקלאי. שותף במשרד עוז, לוטן, עינב & נורקין, גל – משרד עורכי דין‏