אריאל וייס, בן 37, חזר עם משפחתו לקריית שמונה רק לפני חודש, וקיבל השבוע זימון נוסף למילואים בצו 8 לאחר ששירת כבר למעלה מ-300 יום בשנתיים האחרונות. כשהתחילה המלחמה, התפנתה המשפחה לירושלים בזמן שהוא היה מגוייס ברצף למשך חמישה חודשים. זוגתו רעות ניהלה לבדה מעבר בין שלושה בתי מלון ולבסוף לדירה שכורה בירושלים עם שלושה ילדים. "לקח לי זמן לראות את הדברים גם מנקודת המבט שלה ושל הילדים" אומר וייס. "זה לא פשוט בכלל. אתה עובר דברים מורכבים, אבל בסוף – לילדים שגם עקורים מביתם וגם רחוקים מאבא, זה יותר קשה".
הגדולה שלו בת 12 עוד שבועיים, והצו תפס אותו ממש באמצע ההכנות לבת המצווה. האמצעי בן 10 והקטנה נכנסה ממש כעת לכיתה א'. "הצו כרגע הוא ל-90 יום, אבל אי אפשר לדעת כמה זמן נהיה שם בפועל" אומר וייס. "התחלתי לטפטף לילדים בהדרגה שאני שוב יוצא. במנות קטנות. אתמול יצאתי לצבא וחזרתי בערב כי היה לנו צילומים לבת המצווה. אנחנו מקווים שהפעם זה יהיה מעט מרווח יותר מבחינת היציאות, שזה נחמד – אבל זה לא ממש חלופה לחיי משפחה נורמליים".
מעט לפני שהחלה המלחמה, החליט לעזוב את מקום העבודה שלו בקו הייצור של יקב הר אוד , כיוון שסיים לימודי דאטה-אנליסט ורצה לחפש עבודה במקצוע החדש. המלחמה קטעה את חיפוש העבודה. "בהתחלה היינו חמישה חודשים רצופים במילואים. ואז חזרנו שוב למילואים בין יוני לאמצע אוגוסט. באוקטובר חזרנו לתמרון בלבנון, גייסו אותנו שבועיים לפני ראש השנה שעבר והשתחררנו בנובמבר. זה לא יוצר תחושה שאפשר ממש לחפש עבודה, בחוסר הוודאות. אתה לא יודע מתי יקראו לך שוב. אמרו לנו שמתוכנן סבב לנובמבר, אבל הנה – עכשיו אנחנו שוב מגוייסים".
לאורך התקופה שלח קורות חיים למספר מעסיקים, וגם התראיין למשרה בשירות המדינה שהיה מאוד אופטימי לגביה – אבל הליך הגיוס נמרח כבר כמה חודשים. "אני מתחיל להתייאש, אבל גם חזרנו לצפון ובהיצע המשרות הקיימות כמעט ואין דברים שמתאימים להשכלה ולכישורים שלי. מה שיש – כתוב במודעות 'תחילת עבודה מיידית', והנה אני שוב יוצא למילואים. אני מפספס הזדמנויות. אבל כאדם דתי אני שומר על אופטימיות, כי אתה יודע שפרנסה זה מריבונו של עולם. ברוך השם, אף פעם לא היה חסר לי כלום".
אשתו עובדת משרד החינוך. בשנה הראשונה לפינוי עברה לעבוד בירושלים ובשנה השנייה לקחה שבתון על חשבון קרן השתלמות. "הצלחנו להתנהל נכון עם מענקי הפינוי, ובסופו של דבר חסכנו כסף ושמרנו את הראש מעל המים. אגב, גם למדינה זה עלה פחות מאשר השיכון במלונות".
את הזמן בינתיים הוא ניצל כדי להתאוורר, להיות קצת עם המשפחה, וגם לשפר את המיומנויות המקצועיות שלו. "לקחתי בתקופה הזו קורסים. היה לי חשוב לשמור כמה שאפשר על שגרה. קורס תכנות וקורס שהציעו לתושבי הצפון של מאיץ לעתודה ניהולית. עשו לנו שם אבחון תעסוקתי, וכששלחו לי את הדו"ח בסוף אמרו לי 'יצאת ממש גבוה בסולם של תפקוד במצבי לחץ. זה הכישרון שלך, אבל ביוזמה, יצירתיות וחשיבה לטווח הרחוק הציונים שלך יצאו יותר נמוכים'. המאבחנת אמרה לי שמאוד יכול להיות שזה גם תוצר של שינוי לא מודע שעשיתי במילואים כתוצאה מהמציאות שאני נמצא בה – שאני מרוכז מאוד בכאן ועכשיו ומתקשה לתכנן קדימה".
החגים היו נקודת משבר במילואים הקודמים, וכעת גם הצו הנוכחי נופל רגע לפני חגי תשרי. "היה שלב שהבת הגדולה שלי התקשרה אלי ואמרה לי 'אבא, אתה חוזר עכשיו. אני רוצה אותך עכשיו", ואין לך ממש מה לענות. הם צודקים, הם רוצים עוגן בחיים. אבל אין מה לעשות. בסוף, המטרה שלנו זה להגן על המדינה, גם כשהתזמון הרבה פחות נוח. עם כמה שהייתי רוצה שיהיו עוד שמשתתפים בזה ונושאים בעול – זו לא משימה שאפשר לשמוט, ואנחנו צריכים לחיות עם זה".
"גם באוגדה, שלחו סקר שבו שאלו: 'מה צריכים חיילי המילואים?', ועניתי, 'אנחנו צריכים מעסיקים שיבינו אותנו'", אומר וייס. "אני מבין את המעסיקים שבסוף צריכים תפוקות, אבל בסוף כחברה אנחנו צריכים סולידריות, והמשמעות של זה היא לתעדף מילואימניקים ולתת להם את כל המעטפת שנחוצה להם, כולל סיוע בנחיתה חזרה מהמילואים לשגרה. להעסיק מילואימניקים זה לא מעשה צדקה. גם מילואימניקים וגם מעסיקים צריכים לראות את היתרונות בהעסקת אנשים רציניים וחדורי מוטיבציה. הסיפור הוא לא מענקים ופיצוי כספי, הסיפור זה לדאוג שבסוף מילואימניקים מצליחים להתקדם מקצועית ולמצוא עבודות. כולנו רוצים לתרום וחדורי שליחות, אבל הייתי רוצה לראות איך יוצרים מעטפת למילואמיניקים שמוודאת שהם לא ייפגעו מקצועית בגלל השירות".
