דו"ח מבקר המדינה על התנהלות הממשלה בעורף במלחמת חרבות ברזל הוא כתב אישום חריף נגד מדינה שהפקירה את אזרחיה ברגע האמת. אבל צריך לומר זאת בצורה הברורה ביותר: המחדלים שמתוארים בו לא נולדו ב-7 באוקטובר. הם לא נבעו מהיעדר מוקד מידע אחוד או מהקבינט החברתי-כלכלי שהתכנס פעמיים בלבד. הם תוצאה ישירה של מדיניות מתמשכת, מדיניות שהחלישה בעקביות את השירותים האזרחיים, ייבשה את התקציבים והשאירה את המדינה בלי יכולת אמיתית לנהל את החזית האזרחית בשעת חירום.

המבקר מתאר אזרחים שהתרוצצו בין 48 מוקדים טלפוניים של 33 גופים ממשלתיים, נתקעו בין תשובות סותרות, טפסים כפולים והיעדר כתובת אחת. זה לא "בלאגן" ביורוקרטי. זו תוצאה של כל הממשלות שראו בשירות הציבורי בעיה ולא נכס, ובחרו לפרק את מנגנוני השירות במקום לחזקם. הקבינט החברתי-כלכלי, שהוסמך לנהל את צורכי האזרחים, לא התכנס ולא קיבל החלטות מהותיות. המשל"ט האזרחי נשאר על הנייר – בלי איוש, בלי תקציב, בלי סמכויות. זו לא תקלה. זו מדיניות.

המדינה לא אספה נתונים בסיסיים על אבטלה, מחסור בעובדים או מצוקת דיור למפונים. מדינה שבוחרת להחליש ולהפריט את יכולות התכנון שלה ולייבש את מערכות המידע שלה, לא יכולה לספק מענה בזמן אמת. זו אינה מקריות – זו בחירה מודעת להפקיר את האחריות האזרחית לשוק הפרטי, ולהשאיר את הציבור בחושך.

הדו"ח רק מאשר מה שחשפנו בפרויקט "היום שאחרי" של פורום ארלוזורוב: מערכת הבריאות סובלת מפער תקצוב של עשרות מיליארדים מדי שנה, בריאות הנפש בקריסה עם מחסור חמור בכוח אדם, שוק העבודה נטול מערך הכשרות, מערכת הרווחה מיובשת בתת-איוש ושוק הדיור רחוק מלתת מענה לאזרחים ולמפונים. זו לא תאונה – זו שיטה עקבית שהביאה את ישראל לפער של 171 מיליארד שקלים בשנה מממוצע ה-OECD בהוצאה האזרחית. בכל שנה.

הכשל בעורף אינו טעות ואינו גזירת גורל. הוא בחירה פוליטית ברורה: לצמצם את המגזר הציבורי, להפריט שירותים, להותיר את המדינה חלשה וחסרת יכולת לעמוד לצד אזרחיה. אם נמשיך בדרך הזו, המחדל הבא יהיה חמור אף יותר.

האתגר האזרחי האמיתי של ישראל אינו רק במאבק בשחיתות או בשמירה על מנהל תקין. אלו חיוניים, אבל אינם תחליף לשינוי במדיניות עצמה. נדרש תהליך עמוק של שיקום: שיקום היכולות של משרדי הממשלה, הבטחה שהטובים ביותר יהיו בשירות הציבורי, בניית אמון ציבורי בממשלה שאינו מבוסס על שיוך פוליטי אלא על מערכות איכותיות שמספקות פתרונות אמיתיים – בחינוך, בבריאות, בדיור, בתעסוקה – בשגרה ובחירום.

זה לא עניין של "כן ביבי" או "לא ביבי". זה עניין של חיים. אם נרצה לחיות כאן במדינה שמסוגלת להגן על אזרחיה, להבטיח רשת ביטחון ולבנות חוסן, עלינו להחליף את המדיניות של ייבוש והפרטה במדיניות של השקעה, שיקום ותכנון לטווח ארוך. עלינו לבנות ממשלה מוכוונת משימה, כפי שעושות ממשלות במאה ה-21: ממשלה שמציבה אתגרים לאומיים גדולים – ביטחון, שוויון, אקלים, צמיחה מכלילה – ומארגנת את כל המערכת הציבורית כדי לעמוד בהם. זו הבחירה שעומדת לפנינו.

עמית בן-צור הוא מנכ"ל מנכ"ל פורום ארלוזורוב – מכון מחקר לשינוי מדיניות