סקר חדש שהוצג השבוע בכנס "עת לצמיחה" של ארגון אקורד מצביע על פערים בעמדות בין יהודים לערבים בנגב: מרבית הבדואים מביעים רצון בקרבה ובמפגש, בעוד החברה היהודית בנגב נוטה להסתייג. עם זאת, נמצא כי מרבית היהודים והבדואים מתנגדים לתוקפנות כלפי הקבוצה השנייה ומעוניינים בשיפור היחסים. הסקר נערך בפברואר וכלל מדגם של 401 נשאלים, מחציתם יהודים ומחציתם בדואים, ו-71% מהם צעירים מתחת לגיל 45.
"המחקר חיזק את מה שאנו יודעים", אמר סלימאן אל-עמור, מנכ"ל שותף באג'יק. "המציאות היא לא פשוטה. יש רצון מצד האוכלוסיה הבדואית למפגש וחוסר רצון מצד האוכלוסיה היהודית". לדבריו, "אחרי השבעה באוקטובר חשבנו שהכל יהיה בסדר, לא ידענו לתחזק את התקווה שנוצרה. הקיצוניים חזרו לפעול. אי אפשר לנתק את המציאות הזו מהריסות הבתים וממצבם הכלכלי של הבדואים". אל-עמור הוסיף כי לא ניתן לסמוך על כך שהבדואים ימשיכו לדבר על חברה משותפת כשהיהודים אינם רוצים בה: "הם יתחילו לדבר על החברה הערבית". לדבריו, בקרב הנוער והצעירים המצב קשה אף יותר.
אסתר עקיבא, מנכ"לית מרכז תמר לשעבר מקיבוץ סעד, התייחסה לקושי במפגש: "זו משימה עדינה מאוד". היא סיפרה על הלילות בקיבוץ סעד, כשקולות הפיצוצים מרצועת עזה ממלאים את הדממה. "שום דבר לא ישתנה, אם אנחנו לא נשתנה". עקיבא שיתפה כי תלתה קליגרפיה ערבית בממ"ד בביתה, המשמש כחדר אורחים: "הבן שלומד בישיבה בשטחים והבן שנמצא במילואים מגיעים הביתה לממ"ד ועל הקיר קליגרפיה ערבית".
שירן מוסקוביץ' מארגון "ריאן" אמרה כי "נדרש צעד נוסף, שמדבר על המורכבות בצורה אמיצה". עקיבא הוסיפה: "אם נצליח ליצור מרחב שמאפשר לדבר גם על הדברים הקשים, המפגש המשותף ישתנה. צריך לקחת אחריות אישית שהדברים לא יסלימו ושתהיה פתיחות".
אל-עמור ביקש להדגיש את האתגרים העמוקים: "השיקום הוא שיקום הזהות והביטחון האישי. היהודים והערבים מפחדים זה מזה. השדר מהממשלה שיבש את כל היחסים. צריך לחזור לזהות אישית וקולקטיבית. לצעיר הבדואי אין זהות מגובשת, עם זהות מגובשת הוא יבוא לשיח עם היהודי בטוח בעצמו, אמיץ ונכון למפגש". גם סקר "אקורד" הצביע על כך שהנכונות למפגש גוברת במקומות שבהם האדם מרגיש בטוח.
פרופ' ערן הלפרין, מייסד מרכז אקורד, הדגיש בדבריו את חשיבות התקווה. הוא הסביר כי חיונית "תמונת עתיד" משותפת ליצירתה של תקווה אמיתית, ושאל את הקהל האם כלל הציבור יכול ליצור תמונת עתיד קונקרטית למציאות טובה יותר. "החסם המשמעותי בדרך לכך הוא הפחד", אמר. "צריך לשכנע את האנשים דווקא שהם מפחדים לדמיין עתיד טוב יותר, כי זה מה שיגן עליהם".
הלפרין הוסיף כי לא די בתמונת עתיד משותפת: "יש צורך בפעולה ממוקדת שתמחיש לכל הקבוצות ובמיוחד לקבוצה החזקה כי החיים המשותפים הם אינטרס ממשי שלה". חסם נוסף שהזכיר הוא האמונה כי "מה שהיה הוא שיהיה". לדבריו, יש לספר מחדש את המציאות כמציאות דינמית ומשתנה.
לאחר ההרצאות התכנסו המשתתפים לקבוצות עבודה, במטרה לדון בצעדים מעשיים לקידום חיים משותפים בנגב. בתום הדיונים יצאה קריאה לשיתוף פעולה בין הארגונים הפועלים בתחום. מוסקוביץ' סיכמה: "השותפות והיחד הן הדרך לשיקום הנגב".
