" אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". (שמות כג, טו)
בתורה לא נזכר בכלל חג הפסח אלא רק חג המצות.
ומדוע? כדי להודיע שבחן של ישראל – שהטעם לאכילת מצות הוא זכר ליציאת מצרים – כשבני ישראל יצאו בחפזון ממצרים.
וכפי שנאמר בהגדה:
"מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, לט): וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם".
אנו רואים כי המעלה הגדולה של ישראל היא שיצאו בחפזון ממצרים.
לכאורה, מה השבח הגדול? מה המעלה הגדולה כל כך שבזריזות?
זריזות מראה על חיבה יתרה. כשאדם רץ לעשות את שהתבקש, בלי שאלות, זה מראה על אהבה גדולה. אנו יכולים לראות זאת גם במעשים של יום-יום. לדוגמא – כשאישה מבקשת דבר מבעלה או הפוך, אפילו שהם עסוקים או טרודים במשהו הם מפסיקים ומזדרזים לעשות את אותו הדבר, וזה משום האהבה שלהם אחד לשני. וגם להפך – משימות שמוטלות על ידי אדם שאינו אהוב, יש נטיה לדחות אותן ולא לבצען בחדווה ובזריזות.
וזהו השבח הגדול של בני ישראל, שאפילו שעוד לא הכירו ממש את הקב"ה, שהרי היו משועבדים במצרים משך שנים רבות, בכל אופן לא שאלו שאלות ופעלו בזריזות לצאת ממצרים כפי שהורה להם הקב"ה:
"וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם"
פירש רש"י שם:
"מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו הוא שמפורש בקבלה (ירמיהו ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.."
זאת אומרת שכשבני ישראל לא הכינו צידה לדרך ויצאו בחפזון, המעשה הזה מורה על האהבה והאמונה הגדולה שהייתה לבני ישראל לקב"ה.
לציות להוראה דרגות שונות, יש מאמין ויש מאמין באמונה שלמה. יש ציות להוראה מתוך כפיה ויש מתוך רצון ויש מתוך אמון מלא ואהבה למי שציווה למצווה עצמה.
את ההבדל אפשר לחוש לא בעצם קיום ההוראה אלא באופן ביצועה. כשההוראה נעשית מיד, במהירות ובזריזות, הדבר מעיד על האמון ועל האהבה של המבצע ואילו היא נעשית בעצלתיים, אף על פי שהיא מבוצעת – איננה מתוך רצון גמור אהבה וביטחון.
כשמדברים בשבחה של זריזות – יש להבחין בין זריזות לבין פזיזות. כי פזיזות היא מידה מגונה שמפסידה לאדם.
וההבדל הוא שכשאדם צריך להפעיל שיקול דעת בקבלת החלטה – שם צריך מתינות והתבוננות עד שמגיעים למסקנה המתבקשת ורק אז לפעול. אך כשהדברים ברורים ואנו יודעים מה עלינו לעשות – כשאנו באים לקיים את רצון ה' – שם יש מעלה גדולה מאוד לזריזות ולכן בעוד אנו משתמשים בכינוי "חג הפסח" שמזכירים שבחו של הקב"ה שפסח על בתי ישראל במצרים, הקב"ה בתורה משתמש בכינוי "חג המצות" – להזכיר שבחן של ישראל שיצאו ממצרים בחיפזון בטרם הספיק בצקם להחמיץ מתוך אמונה שלמה וביטחון ב-ה'.
