רשתות הפעילים היהודים והערבים שהוקמו בחיפה בעקבות מהומות הערים המעורבות במאי 2022 ובמלחמת "חרבות ברזל" נולדו מתוך צורך דחוף: למנוע אלימות והסלמה בעיר מעורבת ולהבטיח קיום סביר של חיי היומיום. אלא שכעת, כשהאיום המיידי התפוגג והמלחמה הפכה לשגרה מתמשכת, עולה שאלת המשך הדרך.

ביום חמישי האחרון התכנסו כ־50 פעילים מ"רשת חיפה משותפת" לדיון על משמעות החירום והשגרה עבורם, על גבולות השיח האפשרי, ועל השאלה: כיצד ממשיכים לפעול כקהילה אזרחית כאשר הלהבות נרגעות? גליה אביאני, ממארגנות הכנס ומובילות הרשת, מתארת את הרשתות כמודל חברתי חדש. לדבריה: "זה לא ארגון, לא תנועה ולא קבוצת ווטסאפ. אלה אנשים שמפעילים אנשים. אנחנו חיים בתוך רשתות, ואם יש לנו מטרות רחבות, אפשר להשתמש בקשרים האישיים שלנו כדי לפעול במרחבים שונים".

אביאני, שריכזה בשנתיים וחצי האחרונות תוכנית עירונית בעיריית חיפה לקידום חיים משותפים בין יהודים לערבים, מספרת כי כבר לפני המלחמה פעלה לקידום סולידריות אזרחית, צדק חלוקתי וקשרים שכונתיים. עם פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר, היא ועמיתיה הקימו בתוך שעות את "רשת חיפה משותפת".

הרשת כללה כ־200 פעילים, ונולדה כדי למנוע אלימות בעיר. אביאני מביאה כדוגמה את בלימת היוזמה להקים כיתת כוננות חמושה בשכונת הכרמל: "היו תושבים שרצו לארגן אזרחים עם נשק. זה היה עלול להידרדר במהירות לעימותים אזרחיים ואף להרוג חפים מפשע. בזכות הרשת, ובעבודה מול העירייה, הצלחנו לסכל את זה".

לדבריה, החודשים הראשונים התאפיינו בפעילות אינטנסיבית – מפגשים שבועיים, פורומים שכונתיים, קשר ישיר עם המשטרה והעירייה, ופעולות למניעת הסתה. "זה היה רגע של שפיות. ידענו מי איתנו ומי מוכן לפעול. נוצרה סולידריות ואחריות על העיר". כיום, כשהמלחמה נמשכת אך הפכה לשגרה, היא מתארת דעיכה בפעילות. "העירייה עצרה את התמיכה, והצוות המוביל מתלבט אם הרשת קמה רק לשעת חירום, או שהיא יכולה להתקיים גם ביומיום".

את עיקרי המחקר על פעילות הרשת הציג אילי בדראן, סוציולוג שבחן את מה שהתרחש בה מבפנים. הוא ראיין כעשרים מתוך כ־200 החברים, גם בקבוצת מיקוד וגם בשיחות אישיות, כדי להבין איך פעלה הרשת, מה נתפס כהצלחה ומה עורר קושי. בדראן מתאר כי כבר בראשית המחקר היה ברור לו דבר אחד: הייתה פעילות אמיתית. "קרו דברים – אם זה פניות ישירות למשטרה, אם זה נוכחות בתוך שכונות, אם זה סיוע לאנשים שחוו מצוקה". אלא שככל שהחירום התרחק, הפעילות הלכה ודעכה.

בתקופה הראשונה – כולם היו דרוכים, מתכנסים, יוזמים; בחודשים שלאחר מכן ההשתתפות פחתה. מתוך השיחות עלה גם שההבחנה בין "חירום" ל"שגרה" לא הייתה ברורה. יש שחשבו שגם אחרי ההלם הראשוני חיפה עדיין נמצאת בחירום, פשוט מסוג אחר. אחרים טענו שהעיר חזרה פחות או יותר למסלול הרגיל. חוסר ההסכמה הזה, מסביר בדראן, גרם לבלבול: אם איננו יודעים מתי אנחנו בחירום ומתי בשגרה – איך בכלל יודעים מה מטרות הרשת?

אתגר נוסף שנחשף היה שאלת הייצוג. מספר המשתתפים הערבים ברשת היה נמוך מהמצופה. מה שהתחיל כתופעה זמנית הפך בהמשך לנורמה. "זה הציב קושי מהותי כי רשת שמבקשת לייצר חיים משותפים אמורה לייצג בצורה מאוזנת יותר". גם אופן ניהול השיח היה מקור למתח. בקבוצות הווטסאפ ניסו המובילים למנוע שיחות ישירות על המלחמה, כדי לשמור על רגיעה ולמנוע פיצוץ פנימי. אבל לא מעט פעילים הרגישו שמגבילים אותם.

"עבורם זו הייתה תחושה של צנזורה", מתאר בדראן. "הם שאלו את עצמם: איך אפשר להיות ברשת שעניינה חיים משותפים – אם אי אפשר לדבר על מה שבאמת קורה סביבנו?". בכל זאת, הרשת חיזקה מאוד את חבריה עצמם. "נוצרו קשרים אנושיים חזקים, תחושת סולידריות ואמונה ביכולת לפעול. ההשפעה של הרשת על החברים בתוכה הייתה גדולה בהרבה מהשפעתה על הקהילות הרחבות בחיפה. זה כשלעצמו הישג חשוב, כי חיבורים אנושיים הם תנאי הכרחי לכל פעולה משותפת".

דווקא כשהחרדה הראשונית מתפוגגת והעיר חוזרת לשגרה מתוחה אך יציבה, עולה השאלה: האם יש מקום לשיח בונה שיניח תשתית לעתיד משותף? פרופ' עמליה סער מאוניברסיטת חיפה וד"ר אמיר פאח'ורי ממכון ון ליר הציעו שתי נקודות מבט בנושא. סער תיארה כיצד הידיעה על פעילות הרשת הייתה בשבילה כמו חמצן. "בישראל השיחה הציבורית היא שחור־לבן, טראומה מול פגיעות. הדבר הזה חוסם אותנו מלדבר על נושאים אחרים. עצם זה שהרשתות קיימות ויוצרות שיח אחר זה מאפשר נשימה".

האתגר המרכזי, לדבריה, הוא להצליח להכיל גם את הפגיעות וגם את האלימות – הן אצל יהודים והן אצל פלסטינים. "אין צורך להתכחש לרגשות לאומיים או לטראומות, להיפך. צריך פוליטיקה פרגמטית שמכירה בהם. שלום זו לא מילה גסה, ואוזן יכולה לשמוע יותר משפה אחת בלי להכריע בזהות אחת בלבד".

פאח'ורי הדגיש כי שיח בונה לא נולד מעצמו, וכי יש לפתח מיומנות אמיתית כדי לקיים אותו. "צריך לדעת לנהל שיחה פוליטית. כיום קיימים חמישה סוגי שיח מרכזיים, והאתגר הוא לפתח את היכולת לעבור ביניהם. זו מיומנות שיכולה לחלץ אותנו מהתקיעות". הוא הזהיר מפני זיכרון קולקטיבי של אובדן שאין לו תרגום פוליטי: "זה הופך לנטל. וכשאין מה לעשות עם הנטל הזה, אנשים בוחרים בדה־פוליטיזציה – פשוט פורשים. כדי לשמר רשתות אזרחיות, חייבת להיות גם תוכנית פעולה, לא רק חוויית חירום זמנית".

המשתתפים מסכימים כי רשתות הפעילים של חיפה הוכיחו עצמן בעתות חירום כמנוע למניעת אלימות ולשמירה על שפיות אזרחית. אך המעבר לשגרה מציב את השאלה כיצד ממשיכים? האם ניתן לשמר שיח משותף גם בלי איום מיידי? "הרוב בחיפה רוצה חיים", אביאני אמרה. "יש כאן תרבות עירונית מקומית שמאפשרת את זה. השאלה היא איך הופכים את הרשתות שצמחו מהחירום לבסיס לפעולה אזרחית מתמשכת ולא רק לתגובה זמנית למשבר".