שש משפחות עם ילדים, רווק אחד עם חברה, בני 27 עד 52, דתיים וחילונים, וכולם ארזו את חייהם הקודמים ועברו, בעקבות המלחמה, לצפון – לשלומי ולקריית שמונה, למטולה, לקיבוץ הגושרים ולקיבוץ אדמית. מה הניע אותם? ואיך מתגברים על הפחד?

מלוד למושב זרעית

משפחת אדואר: שיר (28), עמיחי (28), דוד (3), ציון (2), יהודה (0.4)

"עוד לפני שהתחתנו ידענו שנקים את ביתנו בצפון, אבל אז לא היו אופציות טובות או אנשים לבוא איתם", מספרת שיר אדואר. בעקבות המלחמה, המשפחה הגיעה למושב הקטן בקצה הצפוני של הגליל המערבי, כחלק מגרעין של תשע משפחות מהמגזר הציוני דתי, שהגיעו מאזור המרכז והשומרון במטרה לתקוע יתד. "עכשיו זה מרגיש כמו שליחות. הדבר שנדרש לעשות". עמיחי צפה, במהלך שירות המילואים שלו, על המושב שטווח מצידו השני של הגבול, "והיה לי ברור", הוא אומר, "שפה, על הגבול ממש, זה המקום שלנו".

זרעית, שהוקם ב-1967 ומרוחק כחצי קילומטר מגבול לבנון, רשם במשך שנים, גם לפני המלחמה, פיחות משמעותי במספר תושביו. בזכות הגעת גרעין המשפחות, שצפוי להכפיל את עצמו בהמשך, גן הילדים במושב נפתח מחדש אחרי 18 שנה. "לא היו פה כמעט ילדים, ועכשיו, ברוך השם, כל המסגרות לקטנים ייפתחו בזכות ההגעה שלנו".

כיוון שמרבית המשפחות המפונות לא שבו עדיין לבתיהן, מתגוררת המשפחה בבית ששכרה ממשפחה ותיקה במושב. "בזרעית יש בסך הכול כ-80 משפחות", אומרת שיר, "אנחנו מאוד מקווים שכולם יחזרו והמושב יאפשר לנו לבנות בית משלנו".

היא עובדת כמלווה של בנות שירות במועצה האזורית; עמיחי הוא מטפל בהידרותרפיה. בני הזוג אינם מוטרדים מכך שהם דתיים במושב מסורתי עם תושבים חילונים. "היה לנו מאוד חשוב שהמסגרות יהיו דתיות-תורניות, על התכנים והצוות, והמושב הלך איתנו על זה. החשש שלי הוא מה יהיה אחרי הגן. בלוד כל המסגרות היו קרובות לבית. כאן הילדים יצטרכו לנסוע לבית ספר תורני במעלות. זו נסיעה ארוכה ופתלתלה. זה אתגר".

 מתל אביב לקריית שמונה

משפחת קוטן: דני (52), איה (45), תומר (12) ואימרי (7)

"מבחינתנו, זה לא מעשה אישי", אומר דני קוטן, "המעבר שלנו הוא על רקע מה שעובר על העם. אנחנו מגיעים כדי להזמין אנשים לבוא איתנו". משפחת קוטן הגיעה הקיץ לקריית שמונה עם גרעין משפחות שעברו מתל אביב. זו לא הייתה החלטה פשוטה: "הילד הגדול התנגד נחרצות. ימים של בכי. 'אתם תולשים אותי מהחיים שלי'. עבורנו כהורים זה היה כאב לב, אבל לא נשברנו".

דני מנהל בכיר במגזר השלישי ויזם חברתי; איה מורה ליוגה ומתכוונת לפתוח עסק. הילדים נכנסו בימים אלו לבתי הספר בעיר. "חששנו מאוד, בוודאי", מספר דני, "אבל אז המנהלת הקהילתית התקשרה אליי ואמרה: 'תביא את הילדים שלך לפה, אני דואגת להם לכל ההיבט החברתי'. באנו לבית הספר, סגנית המנהלת ישבה איתנו שעה לשיחה אישית להפגת חששות. גרתי בתל אביב 20 שנה, כהורה יכולתי רק לחלום על יחס כזה".

עם כל הכבוד לשליחות, ההגעה לעיר היא לא רק ציונות. בצפון יש איכות חיים – טבע, קהילה, וגם בית צמוד קרקע ב-5,000 שקלים בחודש, והנחות מס שמשאירות כמה אלפי שקלים בכיס. "אומרים קריית שמונה, ישר חושבים עיירה אפורה ועוני", הוא אומר, "יש פה עיוות, סיפור שלם שלא מסופר".

המעבר כרוך מבחינתו בנסיעות שבועיות ארוכות להמשך טיפול רפואי בבית החולים איכילוב, ו"אצל הסבים והסבתות יש שברון לב. גם אומרים לנו בפנים: 'זו טעות'; שואלים: 'למה דווקא על הגבול?' ואנחנו עונים: 'לפעמים גרים איפה שחשוב, לא רק איפה שסבבה והתרגלנו".

חשש בטחוני? ממ"ד בבית היה מבחינתו קו אדום, ולא בכל בית בעיר יש כזה. "אבל אני עם ההזויים והאופטימיים. אלו שמאמינים שיש אפשרות לשלום עם לבנון; הסכמי אברהם; סיומו של החיזבאללה. אולי עכשיו זה ה-זמן להגיע הנה".

ממושב ערוגות לקיבוץ הגושרים

משפחת קליין: עדי (42), דניאל (47), יונתן (9) עמית (6.5) יובל (2.5) והכלבה בל (1.5)    

עוד לפני שפרצה המלחמה, תכננה משפחת קליין את המעבר ממושב ערוגות בדרום לקיבוץ הצפוני, שדניאל נולד וגדל בו. המלחמה טרפה להם את הקלפים. "לא רצינו לבוא ליישוב ריק עם חיזבאללה מעבר לגדר". אבל עם הזמן הדברים השתנו. אחוזי החזרה לקיבוץ גבוהים, הוא מלא בילדים שמשתכשכים במי הנחל שחוצה אותו, ובתיירים ישראלים שמתארחים במלון. שמיים וארץ מהקיבוץ הריק שהיה עד לפני כחצי שנה.

דניאל עוסק בניהול ספורט; עדי היא אשת משאבי אנוש ואדמיניסטרציה. "בכל פעם שהיינו מגיעים הנה", מספרת עדי על ההחלטה לעבור לצפון, "הילדים היו עולים על האופניים, קופצים לבריכה, אפשר היה לראות שהצפון עושה להם טוב. וגם לנו". במהלך המלחמה עשו מאמץ שהילדים יחושו בה כמה שפחות, כדבריה, "ועכשיו הם לא מבינים שהם גרים בגבול, אבל כן יודעים שזה היה אזור עם מלחמה, כי סבא וסבתא פונו".

להביא ילדים ממרכז הארץ ליישוב המרוחק 2.5 קילומטרים מהגבול זו החלטה עם אחריות כבדה, מסכים דניאל, אך הוא עצמו גדל שם ומעולם, לדבריו, לא פחד. "פשוט גדלנו לתוך הסיטואציה הזאת". עכשיו, הוא מודה ש"בלילה יש לי את הסיוטים שלי, אבל ביומיום אני לא חושש". עם זאת, הם מספרים שכשבחרו את הבית חשבו על דרך המילוט המהירה למקלט ואיך מארגנים שם עם שלושה ילדים.

"לא אשקר", אומרת עדי, "שבעה באוקטובר ערער אותי מאוד. כבר שנתיים אני ישנה לא טוב, בלי קשר אם הגבול פה או לא. אבל אי אפשר לתת לפחדים לנהל אותך. יש פה נוכחות צבאית גדולה ומורגשת. הפחדים לא בוטלו, אבל חיים איתם, מציאותיים איתם. וגם בגבול הצפון הכול יחסי", היא מוסיפה, "לחזור לפה זה לא כמו לחזור למלכיה או למנרה, שם נותנים כיפים ללבנון. אנחנו פחות בולטים וזה נותן תחושת ביטחון. אני לא מרגישה שאני חיה על הגדר".

מקריית מלאכי לשלומי

משפחת אלמנח: מיכל (31) ודגו (31), הורים לשניים

"אי אפשר להגיע למקום כזה בלי להיות שלם עם הבחירה שלך. לשלומי מגיעים כי שלמים", אומר דגו אלמנח, נגד בכיר בבסיס תל נוף, בעל ותק, שוויתר על קריירה מבטיחה. החוזה שלו טרם הסתיים והוא ממשיך לנסוע מדי יום משלומי למזכרת בתיה (נסיעה של 4 שעות וחצי). "רואים את הילדים מעט בערב ובסופי שבוע".

מיכל לא אהבה את קריית מלאכי. "גרנו ליד כביש סואן. רציתי לחזור לשקט, לסביבה שגדלתי". תחילה חשבו לעבור לנהריה, אך לא מצאו בעיר דירה מתאימה. "התלבטנו גם על קיבוצי הסביבה", היא מספרת, "אבל יש שם את כל סיפור ועדות הקבלה". בשלומי, שלפני המעבר לא ביקרו בה מעולם, הם מצאו בית חדש בשכונה חדשה, שיושבת למרגלות הגבול. "פה, ב-5,000 שקלים בחודש, אנחנו שוכרים בית ענק", היא אומרת, "יש מרחבים לילדים, יש איפה לשים סוכה, והים והרכבת רק עשר דקות נסיעה. מושלם". מעל ביתם, שבשורה הראשונה על ההר, ניתן לראות את שטחי החורש השרוף שהותירו פגזי החיזבאללה.

המשפחות שלהם תומכות במעבר, אבל היו חברים שהרימו גבה. "כולם שאלו אותנו אם חשבנו על המהלך הזה עד הסוף". בני הזוג מנהלים אורח חיים דתי, אבל צביון גן הילדים לא חשוב להם ובית הספר הדתי בעיר מספק אותם. "מה שיפה בשלומי זה שהיא קטנה וקהילתית, אבל גם מעורבת. יש הכול מהכול".

בתחילת שנת הלימודים, תרגיל צבאי גדול בשלומי דימה פלישה וחטיפה של תושבים. "זה מפחיד", מודה מיכל, "אבל אני לא מפחדת. ירושלים ותל אביב מפחידות אותי יותר". דגו, כאיש קבע, נושא נשק, והיא, סטודנטית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה, מוציאה בימים אלה רישיון נשק. "שיהיו עוד חששות אחרי מה שכבר היה? אין יותר גרוע ממה שעברנו. אולי זו נאיביות, אבל מבחינתנו זו פשוט אמונה בטוב. תקווה שהצפון עוד יגדל ויפרח".

ממושב עין יעקב לקיבוץ אדמית

משפחת סטרטי: יעל (37), גבריאל (42), נטע (13), קדם (10) ומאור (2.5)

המעבר של משפחת סטרטי ממושב עין יעקב לקיבוץ אדמית יוצא דופן. עין יעקב מרוחק רק 8 קילומטרים מאדמית. אבל לבחירה של בני הזוג להישאר בצפון, אחרי שנה וחצי של חיים תחת הפצצות ביישוב שלא פונה, ואז להתקרב לגבול, יש משמעות מיוחדת.

"סבלנו קשה מאוד במלחמה", מספרת יעל, "הילדים בחרדות. חוסר ודאות. חצי מהזמן היינו בכלל במרכז. אבל משהו במלחמה ובכל ההסתובבויות גרם לנו להבין ששום מקום אינו בטוח; שזה הסיפור הישראלי – או לעוף מפה, או לקבל את המציאות כפי שהיא ולעשות הכול בשביל לשנות אותה. לפחות באדמית, המציאות היא הטבע, הקהילה ומחיר בר השגה".

אחוזי החזרה לאדמית גבוהים ובני הזוג מרוצים לפגוש אנשים שמתהלכים בשבילים בחופשיות. "מכל המקומות שהיינו בהם בשנתיים האחרונות, זה המקום הכי פעיל שפגשנו", הם צוחקים. "נראה שזה קיבוץ שמאוד אכפת לו. יש מפגשים קהילתיים, ערבי תרבות, כל מסגרות החינוך פועלות ויש בריכה. אני חושבת שזה לא במקרה", מוסיפה יעל, "זו קהילה קטנה שרגילה לחיות בתנאים לא פשוטים, וזה גרם לאנשים להשקיע הרבה מאוד בביחד שלהם".

יעל, עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בטראומה ומנהלת תחום פסיכו-סוציאלי בעמותת "לא עומדות מנגד", גדלה בעפרה. ההפגנות נגד ההתנתקות, שברבות מהן השתתפה כנערה, הותירו בה צלקת: "יצאתי משם בהחלטה שלא אכפת לי יותר מהפוליטי. תעזבו אותי, תנו לי לחיות את חיי בשקט. אבל אז באה המלחמה וראיתי שמשהו בגישה שלי לגבי החיים בארץ השתנה. אי אפשר 'פשוט' לחיות כאן. הבחירה באדמית היא חלק מהשינוי הזה".

"אני לא מבין את ההבדל הגדול", אומר גבריאל, מנהל פרויקטים בבנייה פרטית, ביחס למי שחושש ביטחונית. "גדלתי פה כל חיי; ילדות במקלטים, קטיושות ומלחמות. עכשיו, אחרי איראן, ראינו שזה קורה בכל הארץ. זה מה יש, זו מציאות חיינו".

 מתל אביב לגליל העליון

גיא סלעית (27)

גיא סלעית היה עד לפני כשנתיים איש חיי לילה בתל אביב, מנהל ברים עם תוכניות להשתלב בעולם הפיננסים. "הייתי פעיל מאוד בקפלן, אבל לא באמת התעסקתי באם אני ימין או שמאל. פשוט רציתי לעשות משהו". בתחילת המלחמה החליט לחתוך מהכול ולעלות לצפון. בהתחלה לטבריה. ללא רקע אידיאולוגי או ניסיון חינוכי, פנה לריאיון עבודה בתנועת השומר הצעיר והתקבל להיות רכז התנועה באזור הגליל העליון.

כיום הוא וחברתו מתגוררים בשכונת יובלים בצפון קריית שמונה ועובדים ברחבי הגליל העליון. במוצאי שבתות הוא מוביל את המחאה האזורית בצומת הגומא. "הנגב והגליל הופקרו", הוא אומר, "זו לא רק סוגיית הביטחון. העובדה ששליש מהילדים שנפגעו מהטיל במגרש הכדורגל במג'דל שמס נפטרו בדרכם לבית החולים בצפת, תפסה אותו בבטן. "העניין הרפואי הוא מבחינתי סוגייה הכי אישית. אני אסתמטי ולפעמים יש לי התקפים קשים מאוד. אם עכשיו יקרה לי אירוע קיצוני, לא אשרוד עד שאגיע לבית החולים זיו".

ולא רק הבריאות. באזור שבו הוא גר אין איפה לשבת לשתות בירה בערב בלי להישען על מכונית; אוכל טבעוני איכותי אפשר למצוא רק במרחק שעה נסיעה; והתחבורה הציבורית אינה מוסיפה לאופטימיות. "קומונרים מתקשרים אליי מהצומת בשגרה: 'אני כבר שעה מחכה לאוטובוס שייקח אותי לקן, אפשר להזמין מונית?'; חניכים שלהם, שרוצים לחוות פעילות תנועתית איכותית, יכולים להיות שעות בדרכים אם אין להם טרמפ. המצב קשה, הייתי אומר אפילו בלתי אפשרי. המועצה מנסה לתגבר בהסעות כמה שהיא יכולה, אבל אני יכול להבין הורים שפונו למרכז הארץ והבינו שלא חייבים לחיות ככה.

"אני לא מרים ידיים. ישראל, איך שהיא נראית היום, היא לא מקום שבו אני רוצה לגדל ילדים. אבל אם אבחר להמשיך לחיות פה, אז רק על הגבול בצפון. בעולם יש היצע וביקוש. ככל שנהיה פה יותר ונדרוש יותר, נצליח להביא את השינוי".

מירושלים למטולה

שיר (36) ונתן (36) גזונדהייט, הורים לארבעה

"אילו לא הייתה המלחמה לא היה לנו אומץ לקבל את ההחלטה הזו", אומרת שיר גזונדהייט. המשפחה שבה משליחות בת שנתיים בשוודיה, "ורצינו לתרום את חלקנו הקטן לשיקום המדינה. לתחושתנו, הצפון הפריפריאלי זקוק יותר מהדרום לחיזוק משמעותי בהרבה תחומים, גם בלי קשר למלחמה".

בני הזוג ידעו שאינם רוצים להישאר בירושלים, וכמה חודשים אחרי הפסקת האש ערכו מסע לאורך קו הגבול בצפון, ולבסוף בחרו במטולה. למרות מצבה הקשה של המושבה באותו זמן (ועדיין) היא תאמה את הצרכים החברתיים שלהם והרגישה כמו צו השעה.

"שמענו שאחוזי החזרה לא גבוהים וזה הדאיג אותנו", אומרת שיר, "אני גדלתי על סיפורי מטולה וזה עורר בתוכי משהו ציוני וחלוצי. לעשות משהו בשביל ההמשכיות של היישובים פה והארץ שלנו כולה".

שיר, עורכת דין ועובדת סוציאלית, מתעקשת שלמרות המניע האידאולוגי למעבר, זו אינה עוד שליחות, "כי מבחינתי, אני פה לתמיד. הילדים הבוגרים לא הבינו למה שוב עוברים. אמרנו להם: 'הייתה מלחמה וצריך את המשפחה שלנו'. כעבור כמה שבועות פה אני חושבת שהם מבינים את זה".

במרץ עוד דילגו בשביליה המרוסקים של המושבה, אבל עם המעבר, בתחילת שנת הלימודים, הם מרגישים שהיישוב ראוי מספיק: "אומנם בסוף נפתח פה רק גן אחד עם עשרה ילדים, ואת הבכורים רשמנו לבית ספר דתי בקריית שמונה, אף שהעדפנו מסגרת מעורבת. זה מצב מעט מדאיג, אבל הבנו מראש שנצטרך לספוג אותו לשנה-שנתיים הקרובות עד שיותר אנשים יחזרו".

חששות ביטחוניים? "אני מרגישה בטוחה, אבל גם לא נאיבית", אומרת שיר. "סבא שלי נהרג במלחמת יום הכיפורים, ואני יודעת מה שכול עושה לבית. ברור לי שאולי נפגוש עוד סבבים. אבל מה נעשה? אנחנו צריכים להיות אמיצים מספיק וחסונים מספיק כדי להצליח לחיות כאן".