במוזיאון חומה ומגדל בחניתה נפתחה ביום חמישי התערוכה ׳פה ושם׳. בקומה השנייה של המוזיאון מתחלק החדר לשניים: עבודות הצילום של מאור אלחיאני (54), שהיה חבר כיתת הכוננות בזמן הפינוי מחניתה ותיעד אותה בזמן זה, וממול עבודות הצילום של דורון עובד (45), שעברה בין מוקדי הפינוי של קהילת חניתה בכל הארץ ותיעדה את אותה התקופה. ה׳פה׳ וה׳שם׳, תלוי בנקודת המבט של המתבונן.

"הטנקים האלה, אני ראיתי אותם כשבאנו בפעם הראשונה והשנייה מהפינוי", אומרת רותיקו, חברת חניתה קשישה עם שתי צמות לבנות ומקל הליכה, ומצביעה על צילום של טנק עומד לפני בית האבות של הקיבוץ – בית נרקיס: "זה, למשל, ליד הבית שלי".

"אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לקיבוץ וראיתי טנק נוסע באמצע הכביש, מתחת לבית. לא רואים את זה בכל יום״, מספר אסף (20), בנו של אלחיאני, שהגיע על מדים עם נשק ישירות מקורס מ״כים בגבעתי לראות את התערוכה. "זה באמת להרגיש את המלחמה, שיש פה סכנה. פתאום לראות טנקים נוסעים ברחובות, והשלט של ׳מקטע מאוים׳, של מקומות בקיבוץ שמסוכן ללכת בהם".

אלחיאני האב סיפר על הצילום של הטנק בבית נרקיס: "היינו במקום של כיתת הכוננות ופתאום אנחנו שומעים את הטנקים, רעש כזה. אז אנחנו יוצאים החוצה וזה בית נרקיס, הבית של המבוגרים, ואנחנו רואים טנק ואנחנו לא מאמינים".

למה מלכתחילה הבאת איתך מצלמה?
"לא הייתי בכיתת כוננות לפני המלחמה. ב-8 באוקטובר פגשתי את ארז הרבש"ץ ליד הכלבו ושאלתי אותו, 'תגיד ארז, צריך אנשים?' הוא אמר לי 'בטח'. אז אמרתי לו 'יאללה'. הרגשתי שאני חייב להיות פה ולתעד את מה שיקרה פה. אני תמיד זוכר את הסיפורים על הפינוי מחניתה ב-1948, שהורידו את הילדים ואת הנשים לסירות באכזיב ומשם לחיפה. התמונות האלה יקבלו משנה תוקף עוד עשרים, שלושים, ארבעים שנה, לילדים שהיום הם בני חמש".

זיכרון אישי וקיבוצי

האתוס של חומה ומגדל חזק כל כך בחניתה, עד כי עוד לפני הכניסה לקיבוץ מתנוסס שמו על חומת אבן, ובכיכר הראשונה יש דגם של חומה ומגדל. העלייה לקרקע חניתה ב-1938 הייתה ייחודית במיקומה בלב שטח עוין, ובזה שהייתה מבודדת על רכס סולם צור ומרוחקת מיישובים יהודיים אחרים. עד היום היא ניצבת צמודה לגבול לבנון. התערוכה ׳פה ושם׳ מייצרת קומה נוספת בהיסטוריה של חניתה.

המוזיאון עצמו ממוקם בבית אבן עם קשתות, שהשתמר לפי ההערכות מהמאה ה-19. הוא בולט בייחודיותו בלב הבנייה הקיבוצית, ומשמש פורטל שדרכו אפשר לנוע אחורה בזמן ולהכיר את סיפור חניתה כחלק ממבצע חומה ומגדל ואף מוקדם מזה, דרך פריטים ארכיאולוגיים שמתארים את המקום לאורך 6,000 השנים האחרונות עד התקופה הכַלְקוֹליתית (4,000 לפנה"ס).

ד"ר מירי אלזון, מנהלת ואוצרת מוזיאון חומה ומגדל וחברת חניתה, נשאה דברים באירוע הפתיחה: "המוזיאון הוא הבית הטבעי לתערוכה מעין זו. כאן נפגשים הסיפורים ההיסטוריים של ראשית ההתיישבות בגליל וראשית המדינה עם השאלות הבוערות של ההווה. זהו גשר בין אז להיום, בין זיכרון קיבוצי לזיכרון אישי ובין קהילת חניתה לציבור הרחב המגיע לבקר".

ליד הקיר השני בתערוכה מצטופפים חברי הקיבוץ ומחפשים את עצמם בין הצילומים של המפונים. בתוך הקהל גם אלון (14) ואביו משה (52) שעברו ממש לפני שבועיים לחניתה מעין חרוד, שאליו התפנו מלימן. בזמן הפינוי הכירו את קהילת חניתה והתחברו. הם אחת מחמש משפחות שהצטרפו לחניתה בתקופה האחרונה.

מה התמונה שמתמצתת את חוויית הפינוי שלכם?
"מבחינתי זה הנוף של הגלבוע, זה איזשהו מפלט… שבכל זאת טבע", אומר משה. אלון מתחבר ומסתכל על תמונת ההר: "אני גם חושב שזאת. הנוף. הייתי יוצא הרבה לטיולים, ובאופניים לפעמים".

ליאת (63), מצביעה על תמונות שמייצגות עבורה את התקופה: ״דורון קלטה ממש יפה את החוויה של הפינוי, של הפליטות. נגיד כשאתה רואה את הכביסה בג'קוזי או את מכונות הכביסה האלה שהיו לשימוש של החבר'ה שגרו בצימרים שם״.

מקום לחזור אליו

עובד (45) היא אומנית ילידת חניתה שחיה כבר שנים רבות במרכז. סבה וסבתה הם ממייסדי הקיבוץ והוריה חיים בחניתה עד היום. "לא משנה כמה זמן אני לא גרה כאן, חניתה היא תמיד סוג של בסיס, מקום לחזור אליו, היא תמיד הבית. ופתאום הבית הזה נלקח, פתאום הבית הזה הופך מפחיד להגיע אליו. לאורך כל השנתיים האלו הייתה לי חוויה של תלישות״.

חוויית התלישות והפליטות לא תמיד קלה לזיהוי בעין בלתי מזוינת. תמונות ממדשאות קיבוציות, או חגים קיבוציים שרק המיקום הגיאוגרפי שלהם ושנת הצילום מעידים על כך שקהילת חניתה הייתה עקורה מביתה. אחת התמונות האישיות של עובד מראה את הוריה מסובים לשולחן ליל הסדר בעין חרוד. "החוויה היא שאי אפשר להגיע לחניתה, וההורים במקום אחר. המשפחה שלי הייתה בעין חרוד".

עובד קראה לסדרת הצילומים שלה 'רחוק מההר', ועם זאת שכל תושבי חניתה היו רחוקים מההר, הם היו מפוזרים בכל הארץ בכ-90 יישובים: טבריה, עין חרוד, ניר דוד, טבעון, תל אביב ועוד. "כל אחד נמצא במקום אחר, נוף אחר, וחוויות אחרות. היה לי מאוד חשוב להעביר את זה שלא כולם נמצאים במקום אחד, אבל אנחנו עדיין מתפקדים כקבוצה".

איך זה להציג את התמונות?
"יש פה משהו סוריאליסטי, זה עדיין לא נקלט בשבילי שזה היה ושכבר חזרו לכאן. זה כמו שכבות של זמן שנפגשות, מצד אחד יש צורך לעבד את זה, מצד שני כבר רצים קדימה. להסתכל בדיעבד על משהו שהוא כל כך קרוב להווה זאת חוויה מוזרה של זמן".

מה את חושבת על ההצבה של העבודות שלך מול העבודות של אלחיאני?
"זה מעניין העניין של המלא והריק, הנוכח וההיעדר. זה מוזר לראות את חניתה בלי האנשים, כל האנשים נמצאים במקום אחר".

מעברים קשים

בין הקיר של עובד לקיר של אלחיאני יש קיר מחבר, ועליו שני צילומים מודפסים בגדול צמודים זה לזה. בראשון, של אלחיאני, צילום של כניסה לבית חד-קומתי בקיבוץ, ובה ערימת שקי חול. בצדי הערימה עץ לימון, שני שיחים, ומסוככת על הכניסה עלוות עץ אזדרכת שכאילו ממשיכה מתוך הצילום הצמוד. בצילום השני של עובד, תחת ענפיו וגזעיו של העץ יש מפל גדול, ורק במבט ממוקד אפשר להבחין שמדובר בטפט שמודבק לדלת מעלית, מהמלון בטבריה שאליו פונתה חניתה.

״אני זוכר שלי היו קשים המעברים״, מספר אלחיאני. ״הייתי יוצא מצומת כברי דרומה – העולם רגיל. וכשהייתי מגיע לקיבוץ מצומת כברי יש דריכות כזאת, העולם מתחלף״.

התערוכה נעשתה בשיתוף פעולה עם גלריה גבול בחניתה. ״כולנו פה מאוד מעורבים רגשית במה שהיה פה ובמה שקורה עכשיו", אומרת ריטה כץ, אוצרת הגלריה. "אני מרגישה התחדשות באוויר ואני מאוד אופטימית לגבי העתיד שלנו ולגבי העתיד של הקהילה. כולנו פה מתרגשים ותומכים אחד בשני".