זה נשמע הזוי, אבל זו תוכנית מלאת כוונה: להביא שלום עד 2030. החולם הוא דין בראון, מוזיקאי, בעליה של חנות התקליטים B SIDE, מאמן אישי ומאמין בטרנספורמציות. עם פעילים נוספים הוא מקים בימים אלה בית חדש ליוצרים: מרחב תרבות קהילתי בשכונת פלורנטין בתל אביב.

על השלט ברחוב מתנוסס השם "The Voice of Peace", קול השלום, כשמה של תחנת הרדיו הפיראטית המיתולוגית של אייבי נתן, ששידרה, במשך 20 שנה (1993-1973), מוזיקה ומסרי שלום מאונייה שעגנה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. סריקת הקוד שליד השלט מובילה לאפליקציה שמבטיחה: "כאן כולם עושים הבדל. שידור חי, שיח פתוח, תקשורת חדשה. כאן בונים מדורת שבט מעודכנת – יחד". האפליקציה מאפשרת להצטרף לפרויקט כיוצרים או לתרום לו.

החלל הגדול היה עד לא מזמן חנות רהיטים, ולצד הכניסה אליו ציור קיר גדול ודי פרוע. בפנים, בשלבי הקמה, פינת ראיונות עם כורסה, חצובה ואמצעי תאורה; חנות תקליטים; וסלון גדול שעתיד לארח הופעות ומסיבות. אירוע הפתיחה מתוכנן ל-26 בחודש, יום הולדת 50 של מעוז ינון, פעיל שלום, שהוריו נרצחו בשבעה באוקטובר בביתם בנתיב העשרה, ושותף לדרכו של בראון להגשמת המטרה: שלום ב-2030.

בפגישת בוקר במקום, על כוס קפה שחור שהגיעה מבית הקפה הסמוך, מפליג בראון בהסברים: "כל מה שאני עושה, מאז 1993, זה עבור שלום בעולם. אני מנסה לעשות טרנספורמציה, אחד-אחד-אחד-אחד, כשגולת הכותרת עבורי היא שלום בעולם. זו הטרנספורמציה. זו המטרה. אין לי מטרה אחרת".

למה דווקא 2030?
"כמו כל מטרה עסקית, אתה שם יעד ואז אפשר למדוד אותו".

הבחירה החופשית מה לשמוע

בראון (50), אב לשלושה, מתגורר בשכונת התקווה. "קול השלום" הוא לא היוזמה הראשונה שלו. "עסקים, טרנספורמציה ומוזיקה, זה מה שעשיתי בחיים", הוא אומר, "והרבה הרבה פאן״. הוא ניגן, תקלט ואימן הרבה שנים, ובעשור האחרון מכר תקליטים.

למוזיקה יש משמעות מיוחדת עבורו: "ברגע שאני מניח תקליט על הפטיפון, יש 22 דקות של שקט, בלי פרסומות, בלי מלחמה. יש מוזיקה, יש אומנות, יש את הבחירה שלך ואת הצלילים שעוטפים אותך ואת הרגשות שהתקליט מעלה בך. האחריות שלך והחיים שלך באים לידי ביטוי בבחירה החופשית שלך מה פאקינג לשמוע, ואם אתה יכול לעשות את זה בכל מקום בעולם, הרי יש לך חופש, שקט, שלום״.

לצידו, על שולחן הקפה, מונחת מחברת שחורה עבה. כשהוא מקבל הודעה לטלפון, הוא פותח את המחברת וכותב בה בעט. ״בעידן המעקב הדיגיטלי", הוא אומר, "הדרך הכי טובה להתנהל היא אנלוגית. אני כותב, מצייר, עם דף ועט. אילו זה היה בטלפון, זה היה נעלם באינסוף הדאטה. אבל במחברת זה באיזשהו דף ואני תמיד יכול לגשת לזה״.

אף שהמקום רק בשלבי הקמה ולא החל לפעול רשמית, הדלת פתוחה ואנשים נכנסים ויוצאים. הפעיל החברתי-פוליטי יגאל רמבם, די ג'יי דדה (dede) מהתקליטנים הוותיקים בארץ, וגם ארקדי דוכין.

נסה להסביר מה הרעיון של המקום הזה.
בראון: "קחי את הרעיון של תקליט ותראי אותו באופן רוחבי, גם ברחבה של הופעה או של מסיבה. הכלל של הרחבה הוא: תהיה בן אדם, אל תהרוג אף אחד, אל תשנא סתם אף אחד, ותאהב את המוזיקה. אם נצליח במקום אחד, דרך כלי שנקרא אומנות ותרבות, ליצור שלום ולהדגים אותו, אנחנו נצליח. מה אכפת לך אם ערבי או יהודי מנגן?״
רמבם: "אבל שים לב מה קרה במוזיקה מאז שבעה באוקטובר. המוזיקה היחידה היא 'חרבו דרבו'".
בראון: "אני חושב שזה בפיד שלך".
רמבם: "זה בפיד של הילדים בבית הספר״.
בראון: "אתה צודק, אני לא מתנגד. אבל אני חושב שבזמן מלחמה 'חרבו דרבו' זה שיר נחוץ. היה אירוע ומתוך האירוע הזה צמח שיר. אף אחד לא בא לנס וסטילה ואמר להם 'חבר'ה, תכתבו שיר'. יש אירוע ויש אומנים שמפרשים את המציאות, ואם זה מה שעלה, זה מה שעלה. באותה מידה נוצרה גם מוזיקה עבור הריפוי".

לאפשר קשר ישיר בין אומנים לקהל

בראון גדל בגבעתיים וחיבתו למוזיקה נולדה כשקיבל בנעוריו מאחד מחבריו קלטת של מוזיקת אסיד. "זה היה עבורי באמת וואו". מאז אהבתו גדלה ולכל הסגנונות – טראנס, ניו-ווייב, דארק-ווייב, אינדסטריאל, רגאיי, פאנק וגם ניק קייב ומוריסי, שמשפט שלו מקועקע על ידו. הוא מדבר על זליגת סגנונות, על ז'אנרים והשפעות, על "סביבות שמדברות על חופש".

הוא ניגן כבסיסט בלהקות מטאל ופאנק ותקלט במסיבות של מוזיקה אלקטרונית, אבל אחרי עיסוק ממושך בהתפתחות אישית ואימון החליט להרחיב את היקף השפעתו. ״הבנתי שהדרך שבה אעשה טרנספורמציה אמיתית בעולם היא להחזיר אנשים בעידן של מרוץ עכברים לאיזו איטיות וטקסיות שקשורות במשהו שמרחיב להם את הנשמה״.

הוא מקווה שיצליחו ליצור במקום החדש מערכות יחסים שונות מהמקובל בין אומנים לקהל, בלי מתווך שיגזור קופון: "אנחנו רוצים לתת לאומנים את החופש ואת המערכת ליצור, ולקהל את האפשרות לתת להם ישירות. זה ייצור מנגנון של היזון חוזר שמבוסס על האהבה של הקהל ליצירה, אהבה שתאפשר ליוצרים גם לחיות מהאומנות. מהחלל הקטן הזה אנחנו רוצים להוציא לעולם אומנות ותרבות בכל מיני דרכים: דרך הופעות, דרך פודקאסטים, דרך מילים, דרך מוזיקה, דרך תערוכות, באפליקציה או בפורמטים פיזיים – תקליטים וקסטות".

הוא יודע, לדבריו, "מה זה לשבת ולכתוב שיר ולקוות שמישהו יקנה אותו, ואז אתה מקבל מזה 0.000001 שוטף פלוס 60, בעצם לא, רק אחרי השלום תקבל את הכסף. הנשמה שלנו נמצאת בידיים של האומנים, הם קבוצת ההשפעה השלישית בגודלה באנושות, אז לאן הלכתם חבר'ה? בואו קחו את הכוח״.

"אם יש דבר כזה נס, הוא קורה פה"

בראון לא השקיע, לדבריו, ולו שקל במיזם. "אני רציני, אין לי כסף. תשאלי אותו", הוא מצביע על רמבם. "ישנתי על הרצפה אצלו בבית".

אז מאיפה הכסף לממן את החלום הזה?
"אני מאמין שזו אפשרות שצריכה לקרות, ואני גם מאמין שאם יש דבר כזה נס, אז הוא קורה פה. אני יושב פה, ובאים אליי ואומרים לי מה צריך לקרות, ואז אני אומר: 'זה יקרה', וזה קורה".

חוץ מבית הקפה קיוסקו שלוקח חלק בהקמה, אנשים נרתמים לרעיון. מציעים את עצמם, נמשכים כמו בחוטי קסם ככל שהרעיון מבשיל. בדיוק כשהיה צריך להזיז במקום דלת זכוכית גדולה, "עבודה של מסגר בכמה אלפי שקלים", הוא מספר, "מתקשר אליי גבריאל, בחור מאודם בצפון, ואומר: 'שמעתי שאתה מקים את קול השלום, אני מסגר. יש משהו שאני יכול לעזור לך לעשות?' זה רעיון שהגיע זמנו, וכמו שפאולו קואלו אמר: היקום נחלץ לעזרתי".

נחלץ לעזרתך בגלל השם "קול השלום"?
״כן, אני חושב שכן".

עם זאת, הוא מודה, "השם הוא אשכרה דילמה שלי". בעיניים דומעות הוא מספר כמה אהב להאזין לשידורי "קול השלום" של אייבי נתן. "הייתה שם מוזיקה טובה", הוא אומר, ואת יחסו לנתן הוא מתמצת למילה "השראה". "גם כשהתותחים רועמים, להיות זה שמרים את שלט השלום. זה מה שהוא עשה. כל דור חושב שהוא הדור של המלחמה האחרונה, אבל מה צריך לעשות כדי להיות הדור של השלום האחרון? זאת משימה קשה".

אז למה להתלבט?
"המילה 'שלום' נפיצה. אני חושש שאם אגע במילה שלום, לא אביא שלום. אכנס למלחמות. ועכשיו השאלה היא, אם אני שם על מעמד התצוגה את 'קול השלום', או שאני הולך ועושה שלום ומלמד את התלמיד להניח תקליט בדרכו״.

ואם לא יקראו לזה "קול השלום"?
״האתגר הוא להישאר תמים. להישאר ילד, לקום בבוקר ולהמשיך לעבוד".