"התמורות שהתחוללו בשנה האחרונה במזרח התיכון יחרטו בביוגרפיה של האזור", אומר פרופ' אלי פודה מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. "אפשר להקביל את זה אולי ל-48' או 67'. אמנם השינויים הגדולים התחוללו במשך שנתיים, החל ממתקפת חמאס בשביעי באוקטובר, אך בשנה האחרונה במיוחד הצטופפו כמה אירועים שהם בגדר תזוזה של לוחות טקטוניים."

פרופ' פודה חוקר מזה עשרות שנים את המזרח התיכון. הוא פרסם שורה ארוכה של ספרים ומאמרים, בעברית ובאנגלית, המתחקים אחר תהליכים ומגמות שהתרחשו במדינות שונות במזרח התיכון. בשנים האחרונות הוא מתמקד במיוחד בתפקידה של ישראל באזור. הוא מעיד על עצמו שהוא בעיקר היסטוריון, אך כזה שעוסק גם בחקר תהליכים ואירועים שעדיין בעיצומם. כמו למשל "האביב הערבי" – נושא בו ערך עם שותפו פרופ' און וינקלר שני ספרים. "אני מתעניין במה שמתרחש בהווה אבל נתקל בבעיה שהמקורות מעדיפים לשתוק, והרבה מהחומרים חסויים" הוא מסביר.

מעבר להיותו חוקר, פרופ' פודה פועל גם במישור הציבורי: הוא חבר הוועד המנהל של 'מתווים' – המכון הישראלי לחקר מדיניות חוץ אזורית, הפועל לחקור, לנתח, לבקר ולהשפיע על מדיניות החוץ האזורית של ישראל. "המטרה היא שהמחקר לא יישאר רק בתוך כותלי האקדמיה אלא ישפיע על מקבלי ההחלטות ויפגוש את הציבור הרחב."

עד כמה אתה מופתע מהאירועים בשנתיים האחרונות?
"כהיסטוריון אני לא מופתע מלהיות מופתע. מי שחוקר את העבר – במיוחד במזרח התיכון – יודע שהפתעות מתרחשות אחת לכמה שנים. מלחמת יום הכיפורים, המהפכה באיראן, פיגועי התאומים, האביב הערבי עוד – כל האירועים הללו הפתיעו מערכות מודיעין וחוקרים. מה שחווינו עתה היו הפתעות עוצמתיות. הופתעתי מהעוצמה של ההפתעות."

מה הפתיע אותך באופן ספציפי?
"מתקפת חמאס; הקלות היחסית שבה פגענו בחיזבאללה ואיראן ביחס למה שפמפמו לנו; השינוי השלטוני המהיר בסוריה – אחרי 14 שנות מלחמת אזרחים שנראו כמו ניצחון של אסד; השרידות של הסכמי אברהם – זה לא ברור מאליו בכלל שהם שרדו, למרות שהם עוברים עכשיו תקופה קשה; התקיפה בדוחה; הצלחתו של חמאס לשרוד שנתיים של מלחמה. הרבה הפתעות בתקופה קצרה."

ההפתעות האלה שינו את עמדותיך?
"אני מנסה כל הזמן ללמוד מהאירועים. לחשוב. לראות איפה טעיתי, מה לא עשיתי נכון. ברור לי שיש אלמנט ארעי בהרבה מהמסקנות שלנו. אני מנסה להישאר עם הראש פתוח."

אז המלחמה לימדה אותך דברים חדשים?
"אחד הדברים שלגביהם המלחמה דווקא חיזקה את עמדתי הקודמת, זה המרכזיות של הנושא הפלסטיני. הסכמי אברהם עמדו בסתירה למה שאני ועמיתיי אמרנו – שלא תהיה התקדמות בלי לטפל בסוגיה הפלסטינית. אני לא מדבר בהכרח על הקמת מדינה ריבונית פלסטינית, אלא על התקדמות לעבר פתרון מוסכם – כמו הסכמי אוסלו שאפשרו את הסכם השלום עם ירדן. אירועי השנתיים האחרונות מדגישים שוב שלא ניתן לדחוף את הבעיה הפלסטינית למגירה. אם רוצים להגיע לנורמליזציה, אם רוצים לקדם את יחסינו עם שכנותינו, מוכרחים להידרש לסוגיה הפלסטינית. אני חוזר ומדגיש שזה לא בהכרח אומר להקים מדינה פלסטינית בטווח המידי. בסוף יכולים להימצא כל מיני פתרונות, אבל בשביל זה צריך להיות מוכנים להידרש לסוגיה הזו."

איזה כותרת היית נותן לשנה שחלפה?
"הפער העצום בין הפוטנציאל של ישראל במזרח התיכון לבין המצב העגום שבוא היא שבויה."

תוכל להסביר?
"ישראל נמצאת בפרשת דרכים. בכיוון אחד המשך מלחמה, חרם וההתנגשות בלתי נגמרת בכל מי שסביבנו. בכיוון השני: סיום המלחמה, שחרור החטופים, מציאת הסדר שלטוני לעזה ומתן אופק לפלסטינים. ברגע שנעשה את זה מעמדנו האזורי ישתנה במהירות. שינוי עצום. היינו נועזים בתחום הצבאי. עשינו פעולות צבאיות נועזות שיש בהן סיכונים רבים. הגיעה השעה להיות נועזים מדינית."

מדינות הלאום מגלות שרידות

פרופ' פודה עוסק כמעט בכל המדינות באזור ברמה המחקרית ובקיא בתהליכים שעוברים עליהן. בהסתכלות רחבה הוא סבור שקווי השבר הזהותיים המאפיינים את האזור מימים ימימה – כולם תקפים: בין סונים לשיעים, אסלאם רדיקלי לאסלאם מתון, בין רוב למיעוטים (כמו בעיראק וסוריה), אלא שבמאה השנים האחרונות נוספו לכל אלה גם יריבויות בין מדינות לאום טריטוריאליות.

"לפעמים אנחנו נוטים לזלזל או להקטין את החשיבות של מדינות הלאום אך למעשה המציאות מוכיחה כי מדובר בזהות משמעותית מאוד. לדוגמה, 'האביב הערבי' שהביא לשינויים והפיכות, אך כולם נעשו בתוך המדינות הקיימות. אולי לוב ותימן עוד יתפרקו אבל אלה דוגמאות יוצאות דופן. דאע"ש שניסה לבטל את הגבול בין סוריה לעיראק לא הצליח. בסופו של דבר עיראק חשובה לעיראקים וסוריה חשובה לסורים, אף על פי ששתי המדינות האלה מאופיינות מבפנים בשסעים המסורתיים של האזור."

פודה סבור כי המלחמה של ישראל בשבע חזיתות מצמצמת חלק מקווי השבר לשעה זו, בגלל אינטרסים משותפים: "ראינו איך כולם מתייצבים בדוחה אחרי ההפצצה הישראלית. הם מגלים סולידריות בגלל שהם פוחדים שזה יקרה אצלם".

עם זאת, הוא טוען שבשנה החולפת האסלאם הרדיקלי ספג מכות, במיוחד ארגון האחים המוסלמים שהוצא מחוץ לחוק במצרים, בירדן ובסעודיה. גם ארגונים כמו דאע"ש ואל-קאעידה ידעו שנים יפות יותר, אולם זה לא אומר שהארגונים האלה ייעלמו. "הרעיון שעומד ביסוד האידיאולוגיה של הארגונים הללו נותר שריר וקיים ולכן הם יכולים עוד להתאושש."

המצב בכל מדינה: סקירה

אחרי שנים של מחקר לפודה היכרות אינטימית עם המתרחש בכל מדינות האזור. ביקשנו ממנו לסקור את ההתפתחויות המרכזיות בכל מדינה בשנה האחרונה:

לבנון: "בעקבות המלחמה ארץ הארזים עברה טלטלה. חיזבאללה, שהיה הגורם שממליך נשיאים וממשלות, נחלש ונאבק על זכותו להישאר חמוש ולשלוט במשאבים. אני מעריך שהסיכויים להשיג את המטרה שהממשלה החדשה תפרק את כל הארגונים מנשקם, אינם גדולים. צבא לבנון עוד לא במקום שהוא יכול לאכוף את כוחו על חיזבאללה, אלא אם כן הוא יקבל חיזוק גדול מבחוץ.

"לצד זאת, המגמות הדמוגרפיות בלבנון משמעותיות: המדינה יותר מוסלמית בימינו מאשר נוצרית. השיעים, המהווים כנראה כשליש מאוכלוסיית המדינה (אין מפקד רשמי), הם הקבוצה הכי גדולה. הולך ומעמיק הניגוד בין הרכב המוסדות הפוליטיים לבין האוכלוסייה. המוסדות שנוצרו באמנה הלאומית של 1943 משקפים מציאות דמוגרפית שאינה קיימת עוד. הנשיא הוא נוצרי-מרוני, כאשר המרונים מהווים אולי חמישית מהאוכלוסייה. מה שמציל את המערכת הפוליטית בינתיים זה הזיכרון הטראומטי של מלחמת האזרחים ב-1976-1975. כל עוד הדור שהיה שם חי, הוא לא ירצה לחזור לשם. השאלה מה יקרה בדור הבא. זה עשוי להוות משקל שכנגד להתבססות של הממשלה הפרו-מערבית שאנחנו עדים לה כעת".

סוריה: "בדמשק התחולל שינוי דרמטי של החלפת משטר. חזרנו למצב שמי ששולט בסוריה הם קבוצת הרוב  (ערבים-סונים) כפי שהיה עד 1966. עם זאת מידת הלגיטימציה של המשטר לא ברורה, והוא לא שולט עדיין בכל המדינה שכן הכורדים מנהלים ממשל עצמאי בחלק נרחב בצפון-מזרח המדינה, ואילו המאבק בין הממשל לדרוזים טרם הסתיים.

"סוריה החדשה נשלטת על ידי אחמד א-שרע, מנהיג ג'יהאדיסטי לפחות בעברו, המנסה לייצר מציאות חדשה לאחר 14 שנה של מלחמת אזרחים. לא ברור מה יביא העתיד, אבל צריך לתת למשטר החדש הזדמנות לייצב עצמו ולחתור להסדר בטחוני עמו. א-שרע צריך את האמריקאים, צריך את המפרציות, וזה מאפשר להגיע אתו להסדרים שיטיבו עמנו."

מצרים: "קהיר שקועה עד צוואר בבעיות כלכליות שחלקן נובעות מהבעיות הדמוגרפיות. המלחמה בין אוקראינה לרוסיה העצימה את המשבר, שכן מחירי התבואות עלו ואוקראינה הייתה ספקית הדגנים המרכזית של מצרים. המלחמה בעזה החריפה את המשבר עוד יותר עם פגיעה משמעותית בתיירות ובמעבר אניות בתעלת סואץ המהווים מקורות הכנסה מרכזיים של מצרים.

"המצרים מתקשים להוביל את העולם הערבי, כפי שהיה בעשורים הקודמים. קיים פער גדול בין 'אום אל-דוניא' (אם העולם, כינוי של מצרים בפי המצרים) לבין מקומם הריאלי. הם כבר מזמן לא מובילים את העולם, אפילו לא את העולם הערבי.

"מצרים היא מדינה חשובה מאוד עבור ישראל. הידרדרות היחסים עמה מחלישה אותנו. החשש שלהם הוא לא רק מעוד מיליון פלסטינים שיגיעו להתגורר אצלם, אלא מהפגיעה בכבוד. קהיר פוחדת להידחק למצב שבו תואשם שהיא זו ש'חיסלה' למעשה את הבעיה הפלסטינית. צריך לזכור שהם לא הסכימו לקבל את רצועת עזה גם בהסכם השלום עם ישראל, ולכן גם אפשר להבין את ההתנגדות שלהם להגירה של עזתים אליהם שעלולה לייצר להם גם בעיה ביטחונית, כמדינה שנאבקת באחים המוסלמים".

איראן: "איראן ספגה מהלומה קשה מאוד במלחמתה נגד ישראל, וזאת בניגוד לדימוי שהמשטר מעוניין להקרין. המהלומה ניחתה על מדינה שגם ככה נמצאת במצב כלכלי קשה, בין השאר בגלל סנקציות כלכליות ובצורות. הקשיים האלה לא באים לידי ביטוי מספיק בתקשורת – באיראן ומחוץ לה. המשטר מסתיר את חולשתו.

"מבחינת המשך פרויקט הגרעין האיראני אנחנו לא יודעים עד כמה הוא נפגע. האם הצליחו לשמר יכולות? האם ינסו לבנות מחדש? לא בטוח שהם החליטו לאן פניהם מועדות. מה שכן בטוח זה שהכבוד העצמי שלהם נפגע. זה לא דבר שולי. הם ינסו לכפר על זה באיזה דרך".

ירדן: "יש פער עצום בין מה שמתרחש בגלוי בין עמאן לירושלים לבין מה שמתרחש מאחורי הקלעים. המשטר הירדני שומר על קשר מודיעיני ובטחוני עם ישראל למרות ההידרדרות הקשה ביחסים בין המדינות. מערכת היחסים הפומבית במצב גרוע על רקע המלחמה עם הפלסטינים המהווים כמחצית מתושבי ירדן. הרחוב הירדני-פלסטיני משמעותי מאוד בממלכה ומשפיע על מקבלי ההחלטות. ירדן היא מדינה חשובה מאוד לישראל במגוון תחומים".

מדינות המפרץ (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין): "החשיבות של המפרציות לישראל גדלה מאוד בעשורים האחרונים. סעודיה מובילה את העולם הערבי, בגלל גודלה, עושרה, ובשל החזון של יורש העצר מוחמד בן סלמאן. מה שהשתנה בשנה האחרונה זה האופן בו הם מבינים את היציבות והביטחון באזור. מצד אחד איראן ומצד שני הפלסטינים. לפני שנתיים הם חידשו את היחסים הדיפלומטיים עם איראן והביאו ליציבות מסוימת. לגבי הפלסטינים הם צריכים הסדר מדיני. הם רצו זאת גם לפני המלחמה, רק שעכשיו המחיר של ההסדר גדל. עכשיו הם מדברים על מדינה פלסטינית. אני לא בטוח אם בסוף המו"מ הם יתעקשו על זה, אבל מבחינתם זה דרישת בסיס להיכנס איתה לשיחות על נורמליזציה. קיימת האפשרות שהם יקבלו מה שהם רוצים מהאמריקאים בלי נורמליזציה.

"היחסים עם המפרציות הם דוגמה מעולה לפוטנציאל של ישראל אם תחליט לסיים את המלחמה. ברגע שישראל תשיג נורמליזציה עם סעודיה היא תכנס לליגה אחרת. לא ניתן להפריז בחשיבותה  של סעודיה לעולם המוסלמי ולאזור. סעודיה תביא איתה מדינות נוספות כמו אינדונזיה למשל. הנורמליזציה איתה תהיה אבן דרך בסיום המאבק בין ישראל לעולם הערבי והמוסלמי. מנגד, הבריונות הצבאית שמפגינה ישראל עלולה להרתיע, משום שהיא יוצרת חשש מהגמוניה ישראלית במזרח התיכון, וזה משהו שהם לא רוצים לראות.

קטאר: "מדינה מורכבת ושונה מהמדינות באזור באופן התנהלותה. היא מנסה להיות חברה של כולם. קוראים לזה בשפה המקצועית 'גידור'. היא תיווכה בערך בעשרים סכסוכים בעולם בשנים האחרונות. היכן תמצא עוד מדינה שתיווך בין ארגונים ומדינות מהווה סעיף בחוקה שלה? קטאר מקיימת קשרים עם ישראל מזה 30 שנים, מאז נפתחה הנציגות הישראלית בדוחה (לא שגרירות אלא 'נציגות מסחרית').   במקביל לכך היא מחזקת את הקשר עם חמאס, במיוחד מאז 2014. התקיפה בקטר לא הייתה מעשה חכם במיוחד, בטח בעיתוי הרגיש הנוכחי. אין ספק שהקטרים רואים במתקפה עליהם איום והשפלה והם לא ישכחו זאת במהרה. בינתיים הם מנסים לגייס את העולם הערבי והמערבי לצידם".

ישראל והפלסטינים

בנוגע לפלסטינים לפודה עמדה חד משמעית: "כל עוד לא מקדמים פתרון לבעיה הפלסטינית – וזה יכול להיות כל מיני סוגים של פתרונות – ישראל תישאר תקועה והמלחמות ימשיכו. כל עוד לא ייוצר אופק מדיני קשה להאמין שהמאבק המזוין שלהם יחוסל. יכול להיות שהוא יצטמצם כתוצאה מפעילות ישראלית, אבל הוא לא יסתיים. לפחות חלק מהם ימשיכו לראות במאבק המזויין כלי להשגת המטרה. אלא אם כן תקום הנהגה בשני הצדדים שתצליח לחולל שינוי בחברה הישראלית והפלסטינית, ולהשיג התקדמות. העניין כרגע הוא לא כן מדינה או לא מדינה, העניין הוא להצליח לעורר תקווה ורצון לשינוי – את ההסדר המדיני הסופי יגבשו כשתגיע הנכונות לעשות זאת."