ב"נאום ספרטה" שנשא השבוע ראש הממשלה בכנס החשב הכללי, הזהיר מפני חרמות ובידוד בינלאומי וקרא להיערכות לכלכלה בעלת "סממנים אוטרקיים". למחרת נתניהו הבהיר כי דבריו כוונו בעיקר לתעשיית הנשק, בה ישראל עלולה להיחסם בגלל העוינות הגוברת אליה.

נושא אספקת הנשק נמצא בכותרות מאז תחילת המלחמה. הרכש הביטחוני זינק ב־92% מאז פרוץ הלחימה והגיע לכ־89 מיליארד שקלים, מתוכם כ־60% לתעשייה הביטחונית המקומית והשאר לייבוא. הייצוא הביטחוני של ישראל עומד על כמעט 15 מיליארד שקלים בשנה.

התעשייה הביטחונית מורכבת משלושה שחקנים מרכזיים: הממשלה, שמקבלת את ההחלטות ומקצה את התקציב; מפא"ת, שמתאמת בין צרכי צה"ל לבין הרכש בפועל; והתעשייה עצמה – שעיקרה שלוש החברות אלביט, רפאל והתעשייה האווירית.

בראיון ל'דבר' מתאר תת־אלוף (מיל') ראם עמינח, לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, מה המציאות מאחורי הסיסמאות שהשמיע ראש הממשלה.

כמה אנחנו תלויים בעולם כשמדובר בביטחון שלנו?
"כשמדובר באמל"ח, לרוב מה שאתה מייצר בשנים אתה צורך בימים. בשבוע של מלחמה אתה יכול להשתמש במה שיש לך במחסן ומה שייצרת בשבוע. בייבוא אתה יכול להשתמש במה שיש לך במחסנים ומה שייבאת באותו בוקר או אותו שבוע. כשאתה מסתכל מה קרה בחרבות ברזל ואתה מגלה את כמות חימושי האוויר ברוב הפריטים שהשתמשנו בהם, אתה רוצה לנסות לנחש כמה אחוז ממה שהיה לנו השתמשנו?"

100% מהחימוש?
"התשובה היא 500%, כי על כל אחד שהיה לנו במחסן הבאנו עוד 4 מארצות הברית".

אז אין ברירה אלא להיות תלויים בייבוא.
"צריך איזון. יש לך דברים שאתה חייב ייצור עצמי בשבילם כי יש לך צרכים ייחודיים, למשל לארה"ב יש נגמ"שים קלים כי הם מניידים את צי היבשה שלהם על פני יבשות. ישראל יכולה להסתמך על נמ"ר שהוא מאוד גדול וכבד כי היא לא צריכה לשנע אותו למרחקים, אז אתה רוצה לייצר לפי צרכים ייחודיים שלך. דבר שני, הוא אלמנט ההפתעה, כמעט בכל מלחמה ומבצע פתאום יש איזושהי הפתעה. אם תקנה נשק בארצות הברית, סביר להניח שמכרו אותו גם לדרום קוריאה, איטליה, צרפת ואולי אפילו לטורקיה. אתה לא יודע מי שמע עליו ומכיר אותו ופחות סביר שתצליח להפתיע.

"מצד שני יש דברים קריטיים שאנחנו לא יודעים לייצר כמו מטוסים או צוללות. וגם דברים שנראה לך שאתה מייצר בארץ כמו נמר אז המנוע אתה צריך לייבא וחלק גדול מההידראוליקה ובטח חומרי גלם כמו פלדה, אין לך מחצבות בארץ".

נתניהו התייחס לבידוד ולחרמות במונחים של משק אוטרקי.
"ברור שלדבר על משק אוטרקי במונחים של משק של 10 מיליון איש שנמצא במזרח התיכון תחת איום קיומי זה לא רלוונטי. זו אמירה כמעט מצחיקה, ואני מדבר רק במובן הביטחוני, מההיבט האזרחי הוא כבר חזר בו. מעבר לשאלת הייצור, כשמדברים על משק אוטרקי הכוונה לשני הצדדים – זה גם אומר שאתה מספק לעצמך את הכול וגם זה בדרך כלל אומר שאתה לא מייצא.

"היום אנחנו מייצאים 14 מיליארד דולר ביטחוני בשנה, אם תיקח את המספר הזה ותוריד אותו. אז מחר בבוקר בעצם התעשיות לא יפתחו כלום יותר כי אין להם כסף. התעשייה כדי לפתח צריכה לדעת שיש לה למי למכור, ולמכור לצה"ל בלבד ברור שזה לא מספיק. אפילו בזמן מלחמה לא בטוח שזה מספיק, כי ברגע שבו המלחמה נגמרת למשך שנה – הם יסגרו את קווי הייצור ולא יפתחו כלום, ובטח שיסגרו את המו"פ אם לא יהיה ייצוא".

ואם המדינה משלמת כדי לשמור על התעשייה גם כשאין מלחמה?
"אתן לך דוגמה: יש פגז שנקרא כלנית, פגז של טנק, שייצרנו אותו במשך שנים. באיזשהו שלב אמרנו – די, המחסנים מלאים, לא הייתה מלחמה כבר הרבה זמן, לא היה מבצע. עצרו. ואם לא מייצרים כבר אמרו בואו נסגור את הקו. אז משרד הביטחון אמר – 'אנחנו נשלם לכם כסף כדי שתחזיקו את הקו לא פעיל, ותשלמו משכורות לחלק מהעובדים, כדי שאם נצטרך – הם יוכלו לייצר ביום הדין'.

"ביום שבו היינו צריכים, גילינו שזה לא אפשרי. למה? אחד, הקו שלא השתמשת בו הרבה זמן לא בדיוק הצליח לעבוד תוך כמה ימים. שתיים, העובדים כבר לא זכרו בכלל. הם לא התאמנו פעם בשבוע לייצר. בנוסף, יש פער עצום בין הכמויות שאתה מסוגל לייצר, לכמויות שאתה צורך. זה נכון כמעט לכל פריט, כמעט בכל מדינה, כמעט בכל מלחמה. אם אתה מסתכל על פריטים מסוימים – ארטילריה, חימושי אוויר, מיירטים, לא חשוב מה – ברוב המקרים הפרופורציה היא שמה שאתה מייצר בשנים, אתה צורך בימים".

"בטווח המיידי אנחנו תלויים יותר בארצות הברית"

לדברי עמינח, באיזון שבין ייצור עצמי והסתמכות על ייבוא יש לכוון בעיקר לייצור עצמי. "מה שזה אומר זה גם להחזיק מלאים יותר גדולים, אבל צריך להחזיק יותר חלפים ויותר חומרי גלם לתקופות יותר ארוכות. בטווח המיידי אנחנו תלויים יותר בארצות הברית, אבל אם אתה מייצר טיל ששלושה רכיבים שלו מארה"ב, ואחד מצרפת ואחד מגרמניה – אז אתה תקוע. התלות שלו באירופה מאוד גדולה. צריך להחליט לאיזה פרק זמן ובאילו תחומים אנחנו רוצים להקטין את התלות".

והמעבר הזה להקטנת התלות כבר קורה?
"הקטנת התלות היא רעיון מצוין שמי שעלה עליו ביום הראשון למלחמה הוא מנכ"ל משרד הביטחון דאז והרמטכ"ל כיום, אייל זמיר. הוא התחיל לעשות עבודה נהדרת בעניין הזה ממש, הוא זיהה את הצורך מיד בתחילת המלחמה. במיפוי וזיהוי חלפים שצריך, הוא גם הבין שמתחילת המלחמה יש סיכוי שעוד רגע פתאום משהו ייתקע, שעוד רגע יעשו עלינו חרם, והבין מאיפה אפשר להביא ואילו חלקים".

יש דוגמאות מהעבר שאתה יכול לתת?
"אסון הנגמ"ש של גולני בצוק איתן למשל: למה הם נכנסו עם נגמ"ש לא ממוגן? עכשיו מותר להגיד שהייתה פרופורציה של עשרת אלפים נגמ"שים כאלו ורק 100 נמרים, וזו הסיבה שכולם נכנסו בנגמ"שים האיומים האלה. אותם נגמ"שים ששמנו בהם חיילים – היום הפכנו אותם לאוטונומיים. אנחנו שמים בהם חומר נפץ ומפוצצים אותם".

בניגוד לדבריו של נתניהו, עמינח לא מזהה חסם ביורוקרטי משמעותי. "אין שום דבר ביורוקרטי שבולם את התעשיות הביטחוניות היום", הוא אומר, ורומז שאולי הכוונה למשהו ספציפי במערכת היחסים עם משרד האוצר. "בסופו של דבר, כמו בתחומים רבים אחרים, התשובה אינה דיכוטומית בין אוטרקיה וייבוא חופשי, אלא האיזון בין תלות והסתמכות עצמית – האופן שבו הכלכלה והחברה הישראלית עומדות באופן עצמאי ובונות יחסי גומלין בריאים ויציבים בעולם מעורער ומלחמה מתמשכת".