המלחמה הממושכת העמידה גם את הבית בחזית – הבית הפרטי והבית הלאומי. לרבים עדיין אין בית לחזור אליו. מה עשתה המלחמה לתחושת הבית? האם ביתי הוא עדיין מבצרי?

"מה זה בכלל בית?" שואלת המשוררת אגי משעול. "זאת אומרת, יש את הבית, הוא יכול להיות המדינה שלך, יכול להיות הבית הפיזי שלך, יכול להיות הגוף שלך, יכול להיות הנשמה שלך. בית זה מושג שכולל הרבה מאוד דברים ויש לו הרבה רדיוסים, ואני יכולה לדבר על כל אחד מהם לחוד, אבל קודם כול חשוב להבהיר שזה מושג מאוד מאוד משתנה".

אגי משעול (79), אחת המשוררות המוכרות והאהובות בישראל, פרסמה עד היום יותר מ-20 ספרי שירה וזכתה בפרסים רבים. ספרה האחרון, "שירים זה מכשפות", פורסם בשנה שעברה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

אגי משעול. "להתחבא בתוך העברית לא בדיוק יעזור לך נגד טילים, אבל מבחינה נפשית, פנימית, זה היה הבית" (צילום: אלבום פרטי)

משעול: "אני גרה בכפר מרדכי ופרצה מלחמה. מלחמה? איזה מלחמה? פרץ הדבר הנורא הזה, ואני גרה לא רחוק מזה. ב-9 או ב-10 באוקטובר, אני כבר לא זוכרת, כתבתי שיר שנקרא ממ"ד, וכתבתי בו שאני מתחבאת בתוך העברית. זאת אומרת, המקום הבטוח שלי, הבית, יש לי בית בסדר גמור, יש לי מקלט, אבל הרגשתי שלהתחבא בזמן ההפצצות, איפה אני מתחבאת? בתוך העברית. מייד היד תפסה עט ונפתחה מחברת ורכנתי עליה, וזה שיר שהתפרסם אחר כך בכל העולם. הבית היה העברית, שזה היה מאוד מפתיע. אני לא יודעת על אחרים, אבל אני כמשוררת מרגישה שהבית הוא העברית. זה אפילו קצת מצחיק ברמה מסוימת, כי להתחבא בתוך העברית לא בדיוק יעזור לך נגד טילים, אבל מבחינה נפשית, פנימית, זה היה הבית".

והבית הפיזי שלך?
"הבית הפיזי שלי בכפר מרדכי. אנחנו חקלאים. אני גרה ברחוב השדה, והבית שלי ממש באמצע שדה, עם הרבה מטעים שאנחנו מעבדים, בעלי חיים. אז הבית שלי הוא בטבע. אני אומרת את זה, כי הטבע לא שומע חדשות. הטבע, במחזוריות שלו, עושה את מה שהוא צריך לעשות. אנחנו עכשיו באמצע קטיף אפרסמון, הרימונים פורחים, העצים מושיטים פירות. הטבע לא שומע חדשות, ויש בזה הרבה נחמה לגור בבית במקום כזה".

והבית הקולקטיבי, המדינה?
"זה הבית הכי הרוס. זה הבית הכי נורא. זה בית שממש קשה לגור בו בימים אלה. ממש קשה לגור בו, מתחשק כמעט לברוח ממנו. אבל אי אפשר לברוח, בגלל הבית של העברית. הבתים שאני מדברת איתך עליהם לא מסונכרנים בהכרח".

מה בכל זאת מקנה תחושת ביטחון בימים אלה?
"אין תחושת ביטחון, תחושת הביטחון מעורערת לחלוטין. אי אפשר לצפות לתשובה אחרת, אני חושבת. תחושת ביטחון בוודאי שאין לי. אולי במה אני נאחזת כדי להרגיש קצת ביטחון? יש דברים שאני נאחזת בהם. קודם כול מחברת השירים, המחשב, בעיקר הפסנתר, מוזיקה, אומנות. אני שמחה שיש לי בית. אני מודה לאלוהים כל יום שיש לי בית, ויש לי גג מעל הראש. זה אף פעם לא נראה לי דבר מובן מאליו. זה נוסך ביטחון, נותן איזשהו ביטחון, אבל זה לא מובן מאליו. יש כל כך הרבה אנשים עכשיו, במלחמה הזאת, שאין להם בית. יש אנשים שחטפו פה טילים ואין להם בית, וגם המדינה לא כל כך נותנת עד היום תחליפים – בצד הזה של הגבול, וגם בצד השני של הגבול. מה שקורה שם, כל כך הרבה אנשים שאין להם בית. אנשים לא מעורבים. אז זה שיש לי בית, זה לא מובן מאליו. אני כל פעם מודה לגורלי".

רוני סומק: "הייתי ילד בבית שקראו לו צריף"

"בשבילי, בית הוא, קודם כול, תחושה של יציבות", אומר המשורר רוני סומק, "ואני אומר את זה מכיוון שרק בגיל 35 עברתי לבית שהיה רשום על שמי ועל שם בת זוגי. עד אז הייתי בדירות שכורות. ובדירה שכורה אתה מרהט אותה ואתה חי בה ואתה כותב בה, אבל אתה לא יכול להרגיש יציבות, כי אתה יודע שיש בעל בית ואתה יודע שאתה נמצא פה לזמן מוגבל.

"אני זוכר שבפעם בראשונה שעברתי לבית שהיה רשום על שמי, כתבתי ש'אני לומד עכשיו לאיית את המילה בית גם מבפנים'. זאת אומרת, אם זו יציבות, אז זו גם עצמאות. אתה תקבע כמה תמונות יהיו על הקיר, אתה תקבע באיזה צבע לצבוע את הקיר, ואתה גם תכתוב את השם שלך על תיבת הדואר, לא בטוש של מישהו שכותב את זה בדירה שכורה".

המשורר רוני סומק (74) פרסם כ-20 ספרי שירה בעברית וזכה בפרסים רבים. שיריו תורגמו לארבעים וחמש שפות. ספרו האחרון בעברית, "אש", ראה אור בשנה שעברה בהוצאת כנרת זמורה דביר. גר ברמת גן.

רוני סומק. "חדר העבודה הוא החדר האטום. זה המקום שאני יכול לאיית בו את המילה בית" (צילום: ליאורה סומק)

"אם אני, האדריכל ורואה את הבית כפירמידה, השפיץ הוא חדר העבודה, ובמקרה שלי, חדר העבודה זה החדר האטום. אבל כשאני כותב, בחיים לא אסגור את הדלת. אני יושב פה ואני יודע שזו הטריטוריה שלי, זה המקום שאני ממליך את עצמי בו להיות המלך. אסדר את הספרייה ואתלה תמונות, ואסתכל על העטים שיש לי על השולחן, ואני יודע שאני נמצא במקום בטוח, במקום הכי בטוח, זה המקום שבו אני מרגיש שאני יכול לאיית את המילה בית".

איך הבית נחווה בימי המלחמה?
"החדר האטום, חדר העבודה שלי, נהפך לחמ"ל. יש פה ארגז כזה שיש בו את כל הדברים שצריכים להיות, שמבקשים ממך שיהיו, חטיפים ומים וכל מיני דברים כאלה. פתאום יש אזעקה, דלת החמ"ל נסגרת ויושבים כאן. נסגרת הדלת של החדר האטום. קילומטר מהבית שלנו נפלו טילים איראניים, שמענו חזק חזק את הנפילות שהיו".

חוויית הבית של סומק נטועה בו מאז ילדותו המוקדמת: "נולדתי בבית מפואר. אני לא זוכר כלום, הגעתי לישראל בגיל שנתיים, אבל בסיפורים על הבית בבגדד יש ויכוח אם היו בו 18 או 20 חדרים. הבית הראשון שאני זוכר זה צריף במעברה. בשבילי זה היה הבית. בשיר קו העוני, כתבתי: 'הייתי ילד בבית שקראו לו צריף'.

"אבל גם הצריף הזה, שהיה חדר אחד שהיה בו הכול, תמיד הרגשתי שהוא בית. אחר כך אתה עובר לבית מאבן, אחר כך אתה עובר לשני חדרים, אחר כך לשלושה חדרים. התחושה היא שהבית של ההורים קובע את מדד ההתפתחות שלך, ונקרא לזה גם ההצלחה הכלכלית.

"שכונת העוני שגדלתי בה, המעברה, הייתה צמודה לשכונה מאוד עשירה. וכשהיו באים אלינו חברים מצהלה, שלהם היו בתים פרטיים, והיו שואלים אותי 'איפה החדר שלך?' הייתי מצביע על החדר שבו ישנתי עם אחי ואחותי. בסלון הייתה ספה שהייתה נפתחת בלילה וההורים ישנו שם. אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מקופח, אף פעם לא עשיתי השוואות לבתים יותר גדולים של אחרים. וזה מסיבה אחת: כי הרגשתי שזה מקום שיש לי חלק בעיצוב שלו".

והבית הקולקטיבי, המדינה?
"אני מחכה שיבוא קבלן השיפוצים, כי בינתיים אני רואה יותר את הסדקים, את המקומות שאני רוצה שישימו מלט חדש. אני מסתכל על מקום שהיה פעם יותר טוב, ועכשיו אני מרגיש שבעלי הבית לא יודעים לתחזק אותו. בגלל זה אני הולך להפגנות.

"אני מיודד עם דן מירן, שהבן שלו עמרי חטוף. וכשאני ישן על מיטה עם מזרן טוב, אז אני יכול לחשוב עליהם שישנים על הרצפה; כשאני שותה וויסקי, אני חושב שהם שותים עכשיו מים מהים. אני לא רגוע מכיוון שאני עושה השוואות, וכשאני עושה את ההשוואות, אני חושב גם על מצבם הנפשי, וחושב גם על זה שהם לא יכולים לאיית כמוני את המילה בית".

נעם פרתום: "גוף זה הבית הכי בסיסי"

"בית עבורי זה המקום הבטוח", אומרת המשוררת נעם פרתום, "מקום שאת תמיד רוצה לחזור אליו, ובעיקר שאת מרגישה שמגונן עליך גם כשלא מתחשק לך לצאת. הבית הוא משענת נורא חשובה, זה המקום שאתה יכול להיות לגמרי אתה, וזה המרחב הבטוח והמוגן שלך, ואתה יכול להתחבא בו מהעולם. לפעמים זה משהו שאני זקוקה לו".

מתי?
"כשאני לא במצב ואין לי אנרגיה ללבוש את מסכת בת האדם שלי בעולם, המסכה הייצוגית והתפקודית. בית זה מקום שאפשר לשחרר ואפשר להיות אתה בכל התצורות הקיומיות, גם כשאתה ממש בקאנטים, גם כשהייתי בשבר גדול. על זה כל הספר החדש שלי, שקוראים לו 'לצאת מהגוף'. גוף זה הבית הכי בסיסי וראשוני. כשהייתי חולה בטרשת נפוצה הייתי בדיכאון מזה, היו תקופות יותר נמוכות של השתבללות, והיה לי את הבית עם אלעד אהובי ובן זוגי, ועם ים התינוק שלי. היה לי את המקום הזה של השייכות, המקום שבו אתה יכול להיות בלי הגנות ובלי מסכת הפנים של הבחוץ, להיות אתה במלוא מובן המילה, וזו ברכה. אני לא חושבת שהיה לי את זה בתור ילדה".

נעם פרתום (39) היא משוררת ופרפורמרית, עורכת ספרותית ומנחת סדנאות כתיבה. היא הוגדרה כ"קול של דורה", וזכתה בפרסים. ספרה השלישי, "לצאת מהגוף", פורסם בשנה שעברה, בהוצאת חרגול מודן. גרה בתל אביב.

נעם פרתום. "המחברת הייתה איזה בית אלטרנטיבי, בית חלופי שלי, שבו יכולתי להתאבל על הפירוק של המשפחה ועל אובדן הבית כמו שהכרתי והכרנו אותו" (צילום: אלה ברק)

איזה בית היה לך כילדה?
"היה לי בית. מאוד אהבו אותי ושמחו בי, הייתי בת זקונים, אבל לא הרגשתי את זה. היה לי פחות חופש. הבית כן סיפק לי את המרחב המוגן שהייתי זקוקה לו, אבל זאת פחות הייתה הממלכה שלי. הייתי צריכה להישמע לכללים ולדרכי התנהגות ותנועות נפש של זולת אחרת, של אימא שלי בעיקר. מגיל 15 וחצי, כשאבא שלי מת, נשארנו רק אני ואימא בבית, אז זה היה גם בית קצת עצוב, בית ששרוי באבל, והיינו רק שתינו, כל אחת עם האבל שלה. והאבל היה עוד ישות, עוד נוכחות בחיים המשותפים שלנו בבית. היה לי פחות מקום לבטא ולהתמודד עם האובדן שלי והצער שלי, כי אימא שלי איבדה את אהובה מגיל 14 עד גיל 56, והאבל שלה מילא את כל המרחב ואת כל העולם. בבית לא כל כך היה מקום לצער ולאובדן שלי, ובמידה מסוימת בגלל זה התחלתי לכתוב".

מצאת בית בכתיבה?
"המחברת הייתה איזה בית אלטרנטיבי, בית חלופי שלי, שבו יכולתי להתאבל על הפירוק של המשפחה ועל אובדן הבית כמו שהכרתי והכרנו אותו. היום זה שונה, כשזה הבית שלך וכשאתה כבר אדם בעולם, אדון לעצמך".

אבל את עדיין עם מחברת.
"המחברת שלי כבר שנים היא הנוט בסלולרי. הטלפון הוא מלונה כלבוינקית שהכול נמצא בה".

איך נחווה הבית הפיזי שלך בימי המלחמה?
"הבית נחווה קצת כמו אי מבודד, כמו ריזורט. לא ריזורט – אנחנו בחופשה ומסביב האדמה בוערת – אבל קצת כן. באמת מקום מפלט, או מקדש שנמלטים אליו. אני מדברת במישור הסימבולי והרוחני, אבל למרבה הצער, זה גם ברמה הקונקרטית. בפועל אנחנו בדבר הזה האבסורדי והלא סביר והבלתי אפשרי, שהכול קשה מנשוא והאדמה ליטרלי בוערת, ואנחנו מעוללים פשעי מלחמה איומים, אבל בדל"ת אמותינו, בחיים הקטנים שלנו, יד אליהו זה מין קיבוץ מתוק והחיים נורא נדיבים ומתוקים. מנקודת מבטו של ים הכול נפלא.

"ים נולד ב-14 באוגוסט 2023, הוא היה בן פחות מחודשיים כשפרצה המלחמה, הוא היה ממש ממש קטן, וזה היה מחריד כי רצנו איתו לממ"ק, ואת יושבת שם ובסתר ליבך את חושבת לעצמך: 'ווי, אני לא הולכת להיות איתך פה עוד שנתיים במלחמה', וממש היו לנו מחשבות הגירה קונקרטיות. כשהייתה המלחמה עם איראן ברחנו לחמותי בפרדס חנה".

והבית הקולקטיבי, המדינה?
"זה נהי. זה צער העולם. מכה כואבת. נורא מפתה וקל לרגעים לטמון את הראש בחול כמו בת יענה, מבחירה. בלהסתכל על דברים מהעיניים של ים, החיים דבש. אבל את מרימה את הראש והכול אימה, חשכה ופחד אלוהים. מאוד קשה לחיות בתוך המטוטלת הרגשית הזאת. אני מרגישה שאנחנו נותנים לו חיים אופטימליים, והחיים הקטנים שלנו טובים, אבל מסביב זה פחד אלוהים, סכנת היכחדות, ואני מרגישה שהכפילות הזאת היא מאוד החיים שלנו בשנתיים האלה".

אורי פרץ: "הבית הוא אם גדולה"

"אני מוצא שהבית הוא מושג הפכפך", אומר המשורר הצעיר אורי פרץ. "על התורה אומרים שאם זכית, כלומר אם תתנהג יפה ויש לך זכויות, נעשית היא לך לסם חיים, ואם לא – לסם מוות. כך גם הבית, רק שאיתו אין עניין של תנאי, אלא בעיקר עניין של מזל. אם זכית במזל טוב, הבית הוא סם חיים עבורך, עוטף ומגן, מחיה ומחזיק אותך. אם לא זכית, הבית יכול להפוך להיות הגיהינום שלך".

איך זה אצלך?
"אני זכיתי בבית נעים. גדלתי להורים שהיגרו לארץ, או כמו שבארץ אוהבים לכנות זאת 'עלו' אליה. ההגירה שלהם הייתה נוכחת בהמון חלקים מחיי, אבל בעיקר, לפחות בחוויה שלי, עמדה ההגירה ואיתה התרבות הצרפתית, החירות-שוויון-אחווה והעדינות של משפחתה של אימי שנשארה שם, וכמו בנתה מבלי משים גשר תמידי ביני לבין היבשת האחרת, כחומת מגן ביני לבין המציאות הישראלית שבחוץ".

אורי פרץ (34) הוא משורר ומטפל בשיאצו. חי בירושלים עם בן זוג וחתול, על מזוודות כבר יותר משנה וחצי. ספרו הראשון "אלה שרה איתי" ראה אור בהוצאת פרדס בשנה שעברה, וספרו השני יראה אור השנה בהוצאת קתרזיס.

אורי פרץ. "הבית הוא משל לחיים שלך, ומתוך כך אפשר גם להבין שאני, החיים הפועמים בתוכי, הם בעצם הבית היחיד שלי" (צילום: אלבום פרטי)

"בית הוא מושג הפכפך ומפחיד", אומר פרץ, "הביטחון שהוא מקנה אף פעם לא לינארי, אף פעם לא מוחלט. הוא יכול לכלול אותך בתוכו, אבל גם לפלוט אותך מתוכו אם כך הוחלט. הבית מתגלה כיצור שאתה מתקיים בתוך הבטן שלו ושרק אם זכית תוכל ליהנות משלווה מסוימת, אף פעם לא משקט אמיתי. הבית הוא משל לחיים שלך ומתוך כך אפשר גם להבין שאני, החיים הפועמים בתוכי, הם בעצם הבית היחיד שלי. כמו כל בית אחר, גם ביתהּ של נשמתי יכול באבחה אחת להישמט מתחת לרגליה השקופות.

"בשירים שלי אני מנסה לגעת באותו מושג של בית, אותו מרחב שממנו אפשר לצאת ולטעות כי יש בו ביטחון, ומנגד עומדת תמיד אותה הסכנה – יום אחד הבית כבר לא יהיה פה".

"הבית בשיר 'פרידה' הוא אם גדולה שאומרת לך שממנה ניתן לצאת, לטעות שוב ושוב, הבית גאה בך ומדריך אותך. בקריאה מחודשת של השיר הזה אני כמעט נזכר בתחושה הזו שהרגשתי שהבית שלי ׳גאה בי׳, תחושה שעברה והתחלפה, תחושה שהיום, כשהבית הגדול שלי, לא זה האישי, נמצא בכזה כאוס, כבר הולכת ומתמסמסת".

איך אתה מבין את הבית הגדול, המדינה?
"הייתי צריך שלושים שנה ויותר, אינתיפאדה אחת, שתי מלחמות והמון מינִי-מלחמות כדי להתחיל להבין את המקום שבו אני חי. הייתי צריך שלושים שנה ויותר של צמיחה בעולם הדתי לאומי חרד"לי ועזיבתו, יציאה מהארון ועוד אין סוף חוויות מעצבות כדי להצליח להתבונן על הקלחת מהצד, ולא רק להיות חלק מהתבשיל המבעבע בתוכה.

"בשלוש השנים האחרונות הלך עניין זה והקצין, הסתבך והתרתח עד כדי כאב. אפילו חומת המגן הצרפתית, שעמדה לי במיטב שנותיי, נפלה, המבצר האחרון. אפילו ההורים שלי שהגנו עלי כל כך (או הסתירו ממני?) מפני מה שקורה בחוץ לא יכלו לשנתיים האחרונות בישראל.

"עכשיו הולך הבית הגדול שלי – ה׳ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת׳ – למקום שכבר אינני מבין אם יש לי בו חלק או לא. פתאום הבית האישי שאני בונה לעצמי עם בן זוגי ובננו החתול, הפך למקום היחיד כמעט שאפשר לקרוא לו בית, וגם הוא יכול להימשך מתחת לרגליי באבחה אחת, כפי שכבר קרה לי בעבר.

"מושג הבית הופך ממקום שאפשר לצאת ממנו למקום שכבר אי אפשר לצאת ממנו, אלא למקום שהרגליים – ואולי אלו הן רק רגליה השקופות של הנשמה – מבקשות לברוח ממנו. מקום שדוחק אותך להבין האם אתה שייך אליו, לבחור בו למרות כל מה שקורה בו, ולתהות האם זה בכלל שווה לי?

"קשה לי לחשוב איך מרגישים אנשים שמלכתחילה לא זכו במזל להיוולד לבית בטוח וחם, או להיוולד בצידה הנכון והנוח יותר של הגדר. יש תקווה מסוימת שבהסכמה לוותר על הבית כפי שהכרת אותו, תיווצר הזדמנות חדשה, בריאה מחודשת. את ההזדמנות החדשה, הבריאה המחודשת, אם תהיה כזו, אני בעיקר רוצה להקדיש להם, לילדים בכל הבית, ולקוות שהפעם מזלם יהיה להם לסם חיים".

שי דותן: "הבית עומד על יסודות הרוח"

"בית הוא לא רק מקום פיזי", אומר המשורר שי דותן, "הוא גם החוג האנושי-אינטימי שמקנה תחושת ביטחון, תחושה של משמעות. והמארג של אותה אינטימיות חברתית, בין אדם לחברו, או בין אדם למקום, הוא השפה. בית הוא מקום שבו אתה לא מתאמץ לבטא את עצמך. הלשון ומחוות הגוף טבעיים לך, שגורים בפיך ובשפת גופך.

"השפה היא המכנה המשותף העמוק ביותר של קהילה. אתה שייך לקהילה שנושאת את אותם אוצרות תרבותיים: מסורת, מוזיקה, ספרות, שירה. לא פעם, המלחמה והמצב החברתי בישראל מאתגרים את אותם אוצרות".

שי דותן (56) הוא משורר, כלכלן במגזר הציבורי ומנחה סדנאות כתיבה לנוער ולמבוגרים. הוא מתגורר בירושלים. ספרו הרביעי, "הון עצמי", ראה אור ב-2017 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

שי דותן. "גם אם הבית הפיזי מאוים, המפלט האנושי עומד על תילו כממ"ד" (צילום: עודד לבה)

בשיר שכתב בזמן האינתיפאדה השנייה, "שכחנו בלילה", (פורסם בספרו "אחר כך אני מוחק", עם עובד, 2009), כתב דותן: "שָׁכַחְנוּ בַּלַּיְלָה לִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹן. / הָעִיר פָּרְצָה אֵלֵינוּ פְּנִימָה./ מְכוֹנִיּוֹת חָצוּ אֶת הַסָּלוֹן בִּמְהִירוּת מֻפְרֶזֶת./ נְעָרִים הִשְׁתַּקְּעוּ בַּכֻּרְסָאוֹת, שָׁלְפוּ / סַכִּינִים לוֹהֲבוֹת וְהִדְלִיקוּ טֶלֶוִיזְיָה. / מִישֶׁהוּ רִסֵּס בַּשֵּׁרוּתִים סִיסְמָאוֹת / נֶגֶד הַהִתְנַתְּקוּת, מָוֶת לְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה…".

"גם בשנתיים האחרונות", הוא אומר, "המלחמה המתמשכת והשסע החברתי שנולד בעקבות אירועי המלחמה חודרים אל הבית, מערערים את תחושת הביטחון. הפתרון המוצע בשיר שלי הוא אהבה ("אַתְּ שָׁקַעְתְּ / בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה. אֲנִי כָּל הַלַּיְלָה / חִפַּשְׂתִּי מִקְלָט בְּגוּפֵךְ). גם אם הבית הפיזי מאוים, המפלט האנושי עומד על תילו כממ"ד".

ומה עם בית הקולקטיבי, המדינה?
"אין ספק ששבעה באוקטובר טלטל את הבית, חשף אותו לסכנה קיומית. אבל הבית לא נחרב חלילה. הוא עומד על תילו. לא רק על יסודות הכלכלה, אלא גם על יסודות הרוח. מדינת ישראל, נוסף על מלחמות קיומיות, ידעה לא מעט אירועים קשים, משברים כלכליים ושסעים חברתיים עמוקים. אולם כל עוד אנו מחזיקים באוצרות התרבותיים שלנו, מפתחים אותם, מעניקים משמעויות חדשות לחיינו כאן ויוצקים רעננות מחשבתית לתפיסות תרבותיות ישנות, מבקרים את עצמנו באומץ ושומרים על החירות הקדושה, נצמח מכל אסון ונשקם כל בית".