כשהן רק הגיעו למצפה רמון, לפני כחמש שנים, הן לא הכירו זו את זו. עומר קורן (30), אומנית ג׳אגלינג, עברה ממגדל העמק; מיכל ליטמן (29), צורפת, במקור מכפר עבודה בעמק הירדן, הגיעה מתל אביב; ושירה תמרי (29), אומנית פלסטית, במקור מצורן, הגיעה מירושלים. הן הכירו, התחבְרו, ולפני כשנה וחצי, במהלך המלחמה, הקימו ביחד את פרויקט "סהרה", עסק לחינוך לאומנות שמציע סדנאות, חוגים, קורסים וסיורים ללמידה ולחוויה תרבותית-אומנותית. וכל זה בשיתוף אומנים ואומניות נוספים ממצפה רמון.

"ראינו פה הרבה חברים הכי מוכשרים עלי אדמות, שממשיכים בגיל שלושים לשטוף כלים בפיצרייה", מספרת תמרי על הולדת הרעיון, "ולי לא בא להחליף מצעים בצימרים, בא לי להצליח להתפרנס בכבוד מהתחום שאני עוסקת בו".

ליטמן: "רצינו להצליח להתקיים פה כאומנים ולא להצטרך לנסוע למרכז בשביל להתפרנס. רצינו גם לתת פלטפורמה לשאר האנשים פה שמתעסקים באומנות".

הפלטפורמה שהן מובילות מחברת בין האומנים לבתי ספר, למתנ"סים, למועצות אזוריות וגם ללקוחות פרטיים – משפחות וזוגות. הפעילות – מסדנאות חד-פעמיות עד תהליכי עומק – מותאמת אישית לפי רצון הלקוחות, ומתוך ההיכרות של השלוש עם האומנים המקומיים.

הפרויקט אומנם עדיין צעיר, אך כבר מאוגדים בו כ-30 אומנים מתחומים שונים. באתר הפרויקט מוצגים האומנים ותחומי התמחותם, והפעילות גדלה ומתרחבת. "עוד שנתיים-שלוש", אומרת תמרי, "אני מקווה שנצליח לפרנס את כל השלושים שאיתנו, ויהיו פה יותר".

הדרך שלהן למצפה רמון

שירה תמרי חיה כמה שנים בקומונה של תנועת "תרבות" בירושלים, עד שהרגישה שהיא צריכה להתקדם: "איזה יום לקחתי את האוטו, נסעתי הנה למסיבה בקרוואן של מיכל שעמד פה בשטח. התאהבתי, וזהו, עברתי".

היא בוגרת תואר ראשון מהמדרשה לאומנות במכללת בית ברל, מציירת מגיל אפס, כדבריה. לפני כמה שנים החליטה שאומנות זה הדבר שהיא רוצה לעשות בחיים, ומאז היא נוסעת בכל הארץ להעביר סדנאות וללמד אומנות. בימים אלה נפתחת תערוכה של ציוריה בגלריה הציבורית "ימה" בנהריה.

עומר קורן חייתה בקומונה של תנועת הבוגרים של המחנות העולים במגדל העמק עד שהחליטה לעזוב ולהגשים את חלומה. במצפה רמון יש בית ספר לקרקס, והיא בוגרת שלו. "קהילת הג'אגלינג היא קהילה חזקה", היא אומרת. תקופה ארוכה עבדה "ברמזורים" – להטטה מול מכוניות ונהגים שממתינים באור אדום. "ואז גיליתי שאפשר באמת להתפרנס מזה".

כיום היא משתמשת בג'אגלינג ככלי חינוכי, מעבירה סדנאות וחוגים, ובעתיד מתכוונת להטמיע את הג'אגלינג גם בטיפול פרטני. "זה עוד לא נפוץ כמו טיפול באומנות או טיפול במוזיקה, אבל להיפגש עם אנשים דרך הכלי הזה, דרך האומנות הזאת שהיא מאוד מוטורית, מאוד פיזית, זה עובד".

מיכל ליטמן הגיעה בכיתה י' מעמק הירדן לפנימייה ולתיכון החברתי "דרור מצפה רמון". ״התאהבתי במצפה", היא מספרת, "בעיניי זה המקום הכי מיוחד שיש בעולם, מכל הבחינות: האנשים, הסביבה, כל דבר שחולמים אפשר לעשות פה, ויש פה שקט שאין במקום אחר". למרות זאת ניסתה את תל אביב, אבל לדבריה תמיד ידעה שתחזור, ולפני חמש שנים חזרה והלכה ללמוד צורפות. "הרבה זמן רציתי ללמוד, ופה במצפה אין שום פלטפורמה, אין פה צורפים, אני היחידה. אז הייתי נוסעת הלוך חזור למכללת ספיר, נסיעה של שעה וחצי בערך".

בשביל להתפרנס היא כבר לא חייבת לנסוע. היא יכולה לשווק את התכשיטים ממצפה רמון לכל העולם. יש לה סטודיו במבנה שהיא שוכרת יחד עם תמרי ועוד שני אומנים. הם קוראים לו "בית האבן". "אנחנו בדיוק חוגגים שנה לבית האבן", תמרי מספרת. "אפשר להגיד שהייתי פה 365 ימים בשנה האחרונה".

"הקושי העיקרי הוא שאין תמיכה"

לפרויקט המשותף הן קראו "סהרה", על שם המדבר הגדול, כדי להדגיש שאומנות ותרבות יכולות להתקיים גם במדבר. במצפה רמון יש חיי תרבות עשירים. יש בית ספר למחול, בית ספר לתיאטרון, בית ספר לקרקס ותוכנית ללימודי מוזיקה, ובמהלך השנה מתקיימים ביישוב כמה פסטיבלים. אבל לפי תמרי, כל זה מצליח לקרות למרות היעדר תמיכה ותקציבים מצד המדינה והרשות המקומית. "רוב האומנות פה מתבססת על יצר החיים של אנשים, על הרצון שלהם".

"החזון שלנו", אומרת ליטמן, "זה לפתח את האומנות בדרום ובנגב, בפריפריה, כי זה מאוד מאוד חסר פה. הקושי העיקרי הוא שאין תמיכה".
תמרי: "אין פה בדרום אף גוף אחר שמקדם את התחום הזה של סדנאות וחינוך לאומנות".

מה עם בתי הספר?
תמרי: "בתיכון במצפה אין מגמת אומנות. יש עכשיו כמה אומנים שמקימים פה במתנ"ס את חדר האומנות, ששם עושים חוגים אחרי הצוהריים, אבל אין פה תקן למורה בתיכון. יש פה חינוך מדהים לילדים קטנים, אבל בגיל חטיבת הביניים והתיכון הרבה עוברים ללמוד במקום אחר".

קורן: "מי שנשאר פה לא מכיר אומנות, לא חווה את זה, לא נגע בכדור ג'אגלינג, לא יודע מה זה".

ליטמן: "זה לא בסדר העדיפויות של מוסדות החינוך בפריפריה, ואז גם אם בית ספר מאוד רוצה שנעביר אצלו סדנה, אין לו תקציב לזה. כשהעברתי סדנת צורפות במועצה אזורית רמת נגב דיברתי עם מי שאחראי שם על החינוך, והוא נורא הופתע מזה שיש צורפת במצפה. הוא לא ידע על כמות האומנות והתרבות שיש במצפה רמון והוא שמח מאוד להכיר אותנו".

איך המפגש של הילדים עם אומנות?
קורן: "החוויה הכי חזקה שלי הייתה בקיץ, בכפרים הבדואיים. היינו שם כמה ימים ברצף, והייתה פשוט חגיגה. והתגובות של הילדות? הן עפו באוויר. בסדנת תפירה לדוגמה, הן לא הפסיקו ליצור במשך ארבע שעות".
תמרי: "גם ליהודים וגם לבדואים יש תגליות. למשל שצבע ירוק עושים מצהוב וכחול".

"לכל אחת יש תפקיד בהתאם לאופי שלה"

אף אחת מהן לא הגיעה להקמת הפרויקט מתוך עסק עצמאי משגשג. "שלושתנו, בתור עצמאיות, היינו די גרועות בשיווק ובמכירה של הסדנאות שלנו", מודה תמרי. "ואנחנו לומדות. מההתחלה לקחנו ייעוץ עסקי כי אנחנו באמת מתחילות מאפס. בחיים לא עשינו שיחות מכירה בטלפון, ואנחנו כבר חצי שנה כותבות הצעות מחיר, וחצי מהיום בטלפון. זה דבר שלא הכרנו קודם".

ליטמן: "הפרויקט נוצר מתוך חברות מאוד חזקה. לכל אחת יש תפקיד בהתאם לאופי שלה ומה שהיא הכי רוצה לעשות".

ליטמן אחראית על ענייני כספים ואדמיניסטרציה; קורן אחראית על קשר עם האומנים ועל השיווק ברשתות החברתיות; ותמרי אחראית על גיוס וניהול קשרי לקוחות. האם הן כבר מתפרנסות מהפרויקט? תמרי וקורן מתקיימות לגמרי מהעברת סדנאות והוראת אומנות. ליטמן: "אני היחידה משלושתנו שעובדת בעוד דברים. עד עכשיו עדיין עבדתי בבר ומלצרתי. לאט לאט אעשה יותר – אם זה למכור יותר, ואם זה לעשות יותר סדנאות".

יש ביניכן מתחים?
ליטמן: "כמו בכל חברות, לפעמים יש גם מתחים. אני הייתי עכשיו קצת בחו"ל אז התקשורת הייתה קצת קשה, היינו צריכות להתמודד עם המרחק הזה פתאום".
תמרי: "יש כל מיני אתגרים שקשורים בכמה לשים גבולות – לא לעבוד יותר מדי, לא לעבוד מעט מדי, מתי אנחנו מפנות לזה זמן משותף, מתי כל אחת עובדת לבד. הפרויקט עוד נורא בהתחלה, אנחנו עושות גם טעויות".

זה עסק נשי?
קורן: "כן, מאוד. הכול מתנהל מאוד בשיחה. לא נראה לי שיש משהו שמישהי מחליטה עליו לבד".

גם מרבית 30 האומנים שכבר הצטרפו לפרויקט הן נשים. עם זאת, תמרי מצביעה על עליונות גברית שהן נאלצות להתמודד איתה: "כשאנחנו באות לעשות פה איזשהו סיור אומנים, אנחנו נתקלות בהמון אומנים גברים שיש להם פה סטודיו כבר המון שנים. האומנים הכי מוכרים, הכי מפורסמים כאן, הם גברים".

"בסוף כולם רוצים לחיות בשקט"

במצפה נרשמים, כידוע, מתחים בין חברי הגרעין התורני לחברי הקהילה הגאה, בעיקר סביב מצעד הגאווה השנתי. לשלוש האומניות מראה לא שגרתי. למי שיראה אותן ברחוב לא יהיה ספק שערכי הליבה שלהן לא עולים בקנה אחד עם מתפקדי מפלגת נעם. את דגל הגאווה שקיבלו ממבקרים מתל אביב החליטו לא לתלות.

אתן חוששות?
תמרי: "בסוף כולם כאן רוצים לחיות בשקט. אני לא חושבת שיש מישהו שרוצה לריב. אני לא מרגישה לא בטוחה, אני לא מפחדת".

נכון להיום אין אומנים מהגרעין התורני שמשתתפים בפרויקט שלהן, "אבל זה לא משהו שאנחנו פוסלות, להפך", אומרת קורן. "גם איתם נשמח לחוות אומנות", מוסיפה ליטמן, "שזה פשוט יחבר בין כל הקהילות השונות".

תמרי: "בחוגים בחדר אומנות יש ילדות מהגרעין התורני וזה מגניב. אז אני כן מאמינה שזה יכול להיות מקום מפגש. אם המבוגרים לא מצליחים להיפגש, אולי זה יגיע מהדור הצעיר".

"הרבה יותר טוב לעשות דברים ביחד"

מצפה רמון הוא יישוב למוד התנסויות בשיתוף וקהילתיות. לפני 15 שנים הוקם קואופרטיב הצרכנים "העגלה"; במקום פועל קיבוץ מחנכים של תנועת "דרור ישראל". פרויקט "סהרה" מוסיף עליהם שכבה.

קורן: "חשוב לנו שאומנים שעובדים איתנו ירגישו מוערכים ולא רק מצידנו; מוערכים מצד הקהילה, מצד המסגרות, שיידעו שיש לנו כאומנים מקום גם פה. חשוב לנו להתעסק במה שאנחנו אוהבות וחשוב לנו לא לעשות את זה לבד".

אתן מאמינות שתצליחו לחולל שינוי?
תמרי: "יש לנו שאיפות כרגע, ויש לנו שאיפות לעוד חמש שנים, ולעוד עשר שנים, כי אנחנו רואות את החיים שלנו פה. מתישהו, אם יהיו לנו ילדים, ברור שזה קשור לעתיד שלהם".

ליטמן: "יש לנו הבנה שהרבה יותר טוב לעשות דברים ביחד. שלושתנו זה ביחד, אבל שלושתנו עם כל שאר האומנים שאיתנו זה כוח".

תילחמו כדי שיהיה פה תקן למורה לאומנות?
תמרי: "אנחנו לא באות לריב. כנראה מתישהו ניאבק על תקציבים ותקנים, אבל לא בקטע של לריב, פשוט בקטע של לבקש את מה שנראה לנו הגיוני ולגיטימי".