מתי בדיוק עלה הרעיון לעבור לקריית שמונה? בפעם הראשונה א' העלתה את הרעיון בקול רם בנובמבר 2024. הוא נשמע מוזר אבל איכשהו התיישב על תחושה שהסתובבתי איתה במהלך השנה הראשונה של המלחמה. "אני מוכנה לשקול את זה", אמרתי באותו ערב. משם התחלנו להתגלגל.

א' ואני חיות בשותפות בקומונה כבר 19 שנים. בעשור האחרון חיינו בבית אחד, כחלק מקיבוץ המחנכים העירוני בתל אביב, שישה-שבעה מבוגרים וארבעה ילדים. שלושה תאים משפחתיים שונים וחבר בלי ילדים.

את החיים בקצה המדינה, על הגבול, למדתי להכיר במשך השנים מנסיעות העבודה במעלה רכס רמים, בדרכי אל החקלאים – מנשה משיח שמגדל מטילות במרגליות; יואב כהן שנלחם למען המושב שלו, נטועה; איציק וציון מזרעית; שמעון גואטה בעל המטעים ממושב עלמה; שמעון ביטון מאביבים; ומוישה ויינשטיין ממטולה, שלא נח לרגע. אבל תמיד, כשהסתיים הביקור, אחרי הריאיון והקפה, נכנסתי למכונית ועשיתי את הדרך לחיים אחרים בתל אביב; החתמתי דרכון דמיוני במעבר הגבול הדמיוני בכניסה לארץ, אי שם ביוקנעם.

בימי המלחמה משהו בריחוק הזה יצר בי דיסוננס, שדרש פתרון. החיים בקיבוץ המחנכים ובתנועה חברתית-חינוכית-משימתית לימדו אותי ששינוי עושים ביחד. והגיע הרגע.

ביקור ראשון

בפעמים הראשונות שהגענו כדי לחפש איפה נגור, העיר הייתה חצי נטושה. פה ושם הסתובבו אנשים במרכז המסחרי, אבל שכונות שלמות עדיין המתינו לשובם של התושבים. בתים שחצרותיהם התמלאו עשבים, שבילים שנראה שלא הלכו בהם כבר תקופה. פה ושם עובדי שפ"ע של העירייה גזמו צמחייה שעלתה על גדותיה והחזירו את הרחובות למצב מגורים.

מדי יום נראתה עוד חצר שהתמלאה בערמת ריהוט וזבל שפונה מהבית, ועוד גינה שהראתה סימני טיפול וטיפוח. כך מתנערת עיר מכמעט שנתיים של פינוי. אנשים חוזרים לחדש את חייהם, ממיינים מה לקחת להמשך החיים ועל מה כבר אפשר לוותר. במובן הזה, הפינוי הוא ללא ספק קו פרשת מים. החיים מתחלקים ללפני ואחרי.

הבית

שכרנו דירה ברובע ב' הוותיק. בפתח בניין "רכבת" בא בימים, קידם את פנינו בומש, בעל הדירה, דמות ידועה בעיר ובאזור. הגיע לעיר עם אישתו במסגרת גרעין תורני בשנות ה-70, קבעו בה את מושבם וגידלו שבעה ילדים. הוא בהכשרתו עובד סוציאלי, היא אשת חינוך וטיפול. לאחר שנים של פעילות חברתית-קהילתית ענפה הוא פרש לגמלאות, ועכשיו הוא כמובן עסוק יותר מאי פעם. הקן שהתרוקן והפינוי שכנעו אותם שאין צורך בדירה הכפולה שבה גרו, ולכן עברו לבית קטן יותר בעיר. לרגע לא עלה על דעתם לא לחזור.

הבניין "שלנו", על שלוש הכניסות שלו, ראה כמה דברים בשנות קיומו. הסדקים בקירות מספרים על הקטיושות שנורו על העיר במשך עשורים. בשנתיים האחרונות נוספו עוד כמה. פרט לפגעי ההדף, סימני השנים נרשמו היטב במבנה. מערכות צנרת וחשמל ישנות, ודיירים שמתלבטים לגבי הצעה להתחדשות עירונית.

את השיפוץ עשינו בעזרת חברים מסורים, נאמנים לגישת עשה זאת בעצמך. העבודה נמשכה כחודשיים, יומיים-שלושה בשבוע, עם הפסקה באמצע, כי מלחמה עם איראן. יחד סיידנו קירות, שייפנו וצבענו חדרי מדרגות, שברנו קירות, החלפנו שקעים ותיקנו ארונות מטבח. יש יתרונות לחברות בקהילה שיתופית. ומאז שעברנו אנחנו הופכות את הדירה לבית. ספרים, עציצים, מארגנות את המרפסת והגג הטובל בנוף, צופה בזריחה מעל החרמון ובשקיעה מאחורי רכס רמים.

לחמק'ה בעיר

ביום שנחתנו בעיר נפתח מחדש לחמק'ה. אי אפשר להגיע למרכז העיר בלי לעצור בלחמק'ה. קפה טוב ומאפים חלומיים. הסניף בבניין מרגלית סטרט-אפ סיטי הוא אחיו הקטן של לחמק'ה המקורי שיושב מחוץ לעיר במתחם גן הצפון.

נטע וישי גרבר, שאחראים לכל הטוב הזה, חזרו אחרי כמעט שנתיים של פינוי בתל אביב, עם שלושת ילדיהם ועם החלום שטיפחו והתפיחו ואפו באהבה. המקום שלהם הפך בשנים האחרונות למוסד קולינרי מוכר באזור, וכבר ביום הראשון לפתיחה מחדש השתרך שם תור ארוך. אנשים מרחבי הגליל הגיעו לחבק, להרגיש שוב בבית.

כמעט בכל רגע נתון אפשר לראות פה סטודנטים חדשים לצד צעירים מקומיים, רכזי תוכניות צעירים, מתנדבי שנת שירות וחניכי מכינה, לצד גמלאים שהגיעו לעיר לשנת שירות מאוחרת (יש דבר כזה), יזמים שירדו לפגישה ומתנדבים מחו"ל שהגיעו לתת כתף בחיזוק הגליל. לפעמים נראה שמספר המתנדבים ש"באו להרים" שווה למספר התושבים. כמה מהם יישארו כאן אחרי שהילת "השיקום" תחלוף? כמה מהם ישאירו משהו לטווח הרחוק?

ולא רק לחמק'ה. פלאפל יש בכל פינה, גם כזה שפתוח כבר בשמונה בבוקר, המרכז המסחרי מתחיל להתעורר. החיים עוד לא חזרו למסלולם, אבל יש סימנים שיחזרו.

הנחל

למרות החום הכבד, הבריכה העירונית שנפגעה מטילים ומהעזובה, הצריכה שיפוץ רציני ונפתחה רק בסוף אוגוסט. אז אנחנו הולכים לנחל, "נחל הזהב", פנינה. יוצאים מהבית ואחרי ארבע דקות הליכה, פכפוך המים והצמחייה שואבים אותנו לטבע, מעלימים את הקולות ומראה העיר.

אפשר לשאול למה?

הצורך להסתדר במקום חדש דורש ממני, לעיתים קרובות, להציג את עצמי כחדשה, להגיד בעיקר למקומיים שעברתי מתל אביב. כולם, ממש כולם – אם זה בבקשת המלצות אצל מי לעשות לק ג'ל, אם בחיפוש נגר או חנות אלקטרוניקה, אם בקופת חולים, אם באספת הורים בבית הספר, ואם בביקור במחלקת החינוך בעירייה – כולם מסבירי פנים, מפרגנים, מציעים עזרה, שמחים שבאנו, אבל לא ממש מבינים למה. זו השאלה שנשאלתי הכי הרבה פעמים בחודשים האחרונים: למה?

אבל מפה לשם, בשקט, הולכת ומתגבשת קהילה של "חדשים" בעיר. כאלה שיש להם למה. יחד איתנו עברו מתל אביב נעמה ושני ואיה ודני, שלקח על עצמו לשנות את מאזן ההגירה לעיר. הוא בטוח שהטרנד יתפוס. "לאנשים זז משהו בשנתיים האחרונות", הוא אומר, "הם מבינים שפה צריך להיות, הם רק צריכים לדעת שהם לא לבד". ובינתיים הגיעו גם רותם, אבנר והילדות, ועדן ומתן החמודים, ורותי וברוך ואחרים. אולי דני צודק.

השכנה הטובה

אורנה השכנה שלנו מלמטה לא שואלת למה. היא מבינה. גם היא הגיעה עם בעלה מתל אביב, אבל לפני הרבה שנים. שניהם מאירי פנים ונדיבים. מדי שישי אחר הצוהריים היא דופקת בדלת ומגישה שתי חלות חמות מעשה ידיה, מברכת בשבת שלום. היא מורה לערבית בתיכון ובמתנ"ס. הילדים שלהם גדלו, נולדו נכדים, ברוך השם, ובני הזוג מגדלים ילדה מקסימה שאימצו. כשאני מתנצלת על רעש הקדיחות והדפיקות ועל קולות הילדים, היא צוחקת, מנופפת ביד בביטול. היא כבר ראתה ושמעה דברים יותר מרעישים, "ובטח לילדים לא קל המעבר", היא אומרת בחיוך.

השתגעת, מה את עושה לילד?

"אם יושבים שם בטורים והמורה עומדת מול הכיתה ומדברת וצריך לשבת כל היום, אני לא לומד שם", הודיע בן העשר וחצי שלי. הוא נולד וגדל בדרום תל אביב, ילד נבון ורגיש, אוצר. עד לפני רגע למד בבית הספר "השכונתי שפירא", במרחק שלוש דקות הליכה מהבית. בית ספר שבנוי על קשר בין כל באיו. היציאה לשכונה, ללמוד מהסביבה הראשונית והקרובה, הייתה מובנית בסדר היום. זה בית ספר שהוא חממה לחברויות ומלמד את הילדים להיות עצמאים ואחראים. לזה לא נחוצים שולחנות מסודרים בטורים.

המעבר לבית ספר "המגינים" בקריית שמונה חד. כולם בהסתגלות. חלק מהילדים חזרו לעיר כבר במרץ, כשהממשלה הודיעה על סיום הפינוי. חלקם נחתו בעיר במהלך חופשת הקיץ. אפילו המנהלת חזרה רק בסיום שנת הלימודים הקודמת, לאחר שניהלה את בית הספר של ילדי קריית שמונה המפונים באילת. חלק מהילדים עברו דירה והתחילו בחיים חדשים כמה פעמים במשך השנתיים האחרונות, חלקם למדו בכמה בתי ספר, חלקם לא היו במסגרת יציבה לאורך זמן. נוסף על כך, לבית הספר הצטרפו ילדים ונשות צוות מבית ספר אחר בעיר, שנסגר לאחר הצטמקות ארוכת שנים. שליש מילדי הכיתה של בני חדשים בבית הספר. אז כולם מסתגלים.

צוות בית הספר נדרש לחולל ניסים ולהחזיר את כולם הביתה. לא רק פיזית לעיר, אלא למושג העמוק "בית", למקום יציב, עמיד, בטוח, שממנו אפשר לצמוח. צוותי החינוך של קריית שמונה יכולים, כך נראה, ללמד את עמיתיהם ברחבי הארץ כמה שיעורים על גמישות, מסירות, כוח עמידה, נוסף על שיעורי היזמות והפודטק שבמערכת השעות.

הרבה גבות מורמות, שואלים למה לא רשמתי את הילד לבית ספר באחד מקיבוצי הסביבה? למה העברתי אותו למקום כל כך שונה מהסביבה שבה גדל, ושהדינמיקה החברתית שונה בה מזו שהוא מכיר. "אימא", הוא אמר לי יום אחד, "נראה לי שהכיתה שלנו הכי בלגניסטית בבית הספר. יש רעש, ילדים מדברים וצועקים בשיעור, הולכים מכות". האם לגלות לו שזאת המציאות ברוב בתי הספר בארץ? אני הרי יודעת, הייתי מורה.

מצד שני, אלה החיים שלנו. הוא לא גדל ברמת אביב, הוא גדל בצל התחנה המרכזית ונוף הנרקומנים. מגיל צעיר שאל שאלות תמימות ודחופות על אנשים ללא בית, על גזענות ועל מנהגים תרבותיים ודתיים שונים, על הפרדה וחיבור בין קהילות.

האם אני מרגישה אשמה? כנראה שכמו כל הורה, קצת כן, זה חלק מהדיל. אבל אני לא חושבת שאני חוסכת ממנו משהו על "מזבח" האידיאולוגיה שלי, אלא נותנת לו מתנה די גדולה. הזדמנות מיוחדת. אני מעדיפה שיראה בי אימא שבחרה לעשות משהו בעל משמעות ומוכנה לקחת את הסיכון. גם אני השארתי חברים טובים מאחור כדי להתחיל פרק חדש.

"אימא", הוא אמר לי לפני כמה ימים כשאספתי אותו מבית הספר, "אני חושב שיש לי חבר חדש". השתחררה ממני אנחת רווחה, הרגשתי שאבן כבדה מתחילה לרדת לי מהלב.

סיפורים על הדרך

הרחובות החדשים מזמנים מפגשים. ברחוב קטן ליד פארק עין זהב, אי אפשר להתעלם מגינת ילדים מטופחת, ומהאיש שעל הספסל. השיחה קולחת בטבעיות. זהו מוריס שושן, בן 80, חזר עם אישתו מהפינוי לטבריה עוד לפני הפסקת האש. את גינת הילדים הקים כי רצה "לשמח את הילדים שיחזרו לעיר", הוא אומר בחיוך.

בחצר ביתו הוא הקים ומטפח גינה אחרת, גן אור דינה, לזכר הבת שנפטרה לפני כמה שנים. "בלילה הכול פה מאיר", הוא מספר באהבה, "כמו האור שהיא הביאה לי". גם את גינת הילדים הסמוכה הקים במו ידיו במשך שלושה חודשים. "הכול היה פה מזבלה ומלוכלך. החלטתי שאני עושה מהפינה הזאת פנינה. כל יום התקדמתי עוד קצת. התחלתי עם הדשא. רציתי שיהיה פה חי, שיהיו חיים". כשההשקיה והטיפול היו קשים לו, החליף את הצמחייה בדשא סינטטי וצמחי פלסטיק. "לפחות ככה זה לא נובל ויכול לשמח כל השנה. כל יום אני עובד פה עם מפוח, דואג שיהיה נקי. זה משמח את הילדים".

הגינה מזמינה, בלי גדר או שער, רק שלטים שמבקשים בנימוס לשמור עליה ולא ללכלך. הרעיון להקים אותה בא לו בחלום. "במשך שנים הייתי מכונאי במפעל פולגת בעיר. טיפלתי במכונות וכשמשהו היה מתקלקל, זה היה מטריד אותי גם בלילה, הייתי שובר את הראש איך לפתור את הבעיה ואיך לדאוג שלא תחזור. הייתי הולך לישון ומתעורר בבוקר עם פתרון ברור בראש. ככה גם עם הגינה. הפריע לי מאוד שהייתה פה מזבלה. בלילה לא יכולתי להירדם מרוב מחשבות. כשהתעוררתי בבוקר, כבר ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות". והוא עשה.

אין ממ"ד

כשהתחלנו לחפש דירה בעיר, היה ברור שתנאי ראשון הוא שיהיה ממ"ד. מהר מאוד הבנו שזו חיה נדירה במיוחד. למרות הקרבה לגבול לבנון, ברוב הבניינים בקריית שמונה אין ממ"דים. ברבים אין גם חדרי ביטחון, ובכל מקרה אלה הוכחו כלא רלוונטיים במלחמה האחרונה. מפתיע? לא את מי שעקב בשנים האחרונות אחרי ניסיונות המסמוס של תוכנית "מגן הצפון". באוצר עוד ניסו לבטל אותה באוגוסט 2023, רגע לפני שמטחים של רקטות וטילים החלו לנחות על העיר ברצף במשך יותר משנה.

לפי אתר פיקוד העורף, זמן ההגעה למרחב מוגן בקריית שמונה הוא מיידי. לא 30 שניות או  15 שניות כמו בשדרות. אלא מייד. נשמעת אזעקה? כדאי להיות בממ"ד. מכיוון שרוב בנייני המגורים בעיר נבנו לפני שנות ה-90 (אז נכנסה לחוק הדרישה לבנות ממ"ד או ממ"ק בכל מבנה חדש), לכל כניסה בבניין שלנו יש מקלט משלה, ובכל פינת רחוב, בית ספר ומרכז קניות בעיר מבצבצת כניסה למקלט עירוני. בשנתיים האחרונות פזורות בעיר ובתחנות האוטובוסים גם מיגוניות מאוירות בצבעים בוהקים.

מה יהיה אם יתחדש הירי מלבנון? לא יודעת. בינתיים מלווים אותנו הדי פיצוצים מפעולות יומיומיות של צה"ל בדרום לבנון, ואימונים ברכס רמים וברמת הגולן. רק חודשיים פה וכבר למדתי להבדיל בין רעשי ארטילריה להפצצה מהאוויר. כשהחלונות רועדים, בקבוצות הווטסאפ ק"שניקים מסתפקים בעדכון מרגיע: "שלנו".

מה נשתנה?

"גיאוגרפית", אמרה לי השבוע חברה גלילית חדשה, "את יותר קרובה לדמשק מאשר לתל אביב". צודקת. 140 ק"מ לבירה הסורית, 182 ק"מ לעיר ללא הפסקה. המרחק מורגש. מכונת הזמן, כביש 90, היא צינור המעבר בין החיים החדשים לחיים הקודמים.

במיוחד קשה לי בימים אלה המרחק מכיכר החטופים. לא היה שבוע שלא ביקרתי שם את המשפחות. אז אני משתדלת להגיע מדי שבת ב-17:00 לצומת הגומא. עומדים בו תושבי הגליל עם דגלים צהובים ודגלי ישראל במחאה שקטה. ב-18:00 מתחילה ההפגנה השבועית הרועשת לתמיכה במשפחות; מאבק על הדמוקרטיה; וקריאה להחלפת ממשלת ההפקרה. לאט לאט אני מתחילה לזהות גם כאן פנים מוכרות ובהן עמוס מלהבות הבשן, שעומד בצומת בכל ערב באותה השעה עם דגל ישראל, דגל צהוב ולאחרונה הוסיף גם את דגל העדה הדרוזית.

אם זה לא שבור, למה לתקן?

אני כבר לא בת 25. בגיל שלי, לרוב האנשים מעבר כזה נראה קצת מוזר. בגיל הזה, אחרי שהשקיעו את מיטב שנותיהם בבניית המרחב הנוח – חברתית, זוגית, משפחתית ומקצועית, אנשים כבר לא זזים. אולי רק מקווים ששום דבר לא ישתנה עד הפנסיה. אבל גדלתי בתנועה שהשאלה איך להגשים ערכים חוזרת בה בכל שלב בחיים. זו לא משובת נעורים שאחריה עוברים הלאה. ה"שריר" הזה של ההגשמה, אם לא מתרגלים אותו, הוא נרפה ומדלדל. המעבר לקריית שמונה הוא חלק מהתשובה שלי לשאלה: "מה זו הגשמה בגילי?" המציאות באה ואמרה: הנה לך אתגר עם משמעות.

האם יש בי פחד? ברור שיש. המון שאלות: מה אם חס וחלילה יגבר הסיכון הביטחוני? האם נצליח להתגבר על המרחק מהחברים ומהמשפחה? האם נמצא פה את מקומנו? מתי נרגיש בבית? אני רוצה לקוות שבקרוב.