לקראת נאומו של מוחמד א-שרע (אל-ג'ולאני) בעצרת האו"ם ולאור השמועות על הסכם המתרקם בין ישראל לסוריה, קריאה לאוטונומיה דרוזית נשמעה בהפגנות מכיכר אל-כראמה בסוריה ועד לאירופה. בעצרות קראו הנאספים למוסדות הבינלאומיים לפעול לשחרורם של החטופים הדרוזים, לצד הקריאה להגדרה עצמית של הדרוזים בא-סווידא. התביעה להגדרה עצמית מאתגרת את חזון המדינה האחת של א-שרע.
האתר sweida24 מדווח כי מאז הלחימה ב-14 ביולי 2025 נחטפו לפחות 450 דרוזים, בהם כ-20 ילדים ו-60 נשים. לפי דיווחים אחרים מספר החטופים מגיע ל-700. חלק מהחטופים שוחררו בחילופי שבויים.
ביום ראשון פורסם מכתבו של השיח' אל-היג'רי, ממנהגי הדרוזים באל-סווידא, בו הוא קורא לעצמאות. באל-סווידא חתמו יותר מ-100,000 תושבים על תביעה להגדרה עצמית. נבי חלאבי, תושב מג'דל שמס, מסביר כי הדרוזים מעוניינים בנתק מוחלט מהמשטר הנוכחי. "אולי אם המשטר הזה יתחלף ויבוא משטר סוני, ליברלי, נורמטיבי, הם יוותרו על התביעה לעצמאות מלאה ויסכימו לפדרציה. אבל לא פחות מזה, הם לא מוכנים לחזור לשלטון הסורי כשלטון ריכוזי".
לדברי חלאבי לדרוזים שלוש דרישות יסודיות: שחרור החטופים והחטופות; שחרור הכפרים שנכבשו ושיקומם; ופתיחת המעבר ההומניטרי בין אלח'דר ולסווידא, המעבר הדרומי, שדרכו ישראל יכולה להגיש סיוע.
חלאבי סבור כי המדינה הסורית נמצאת בתהליך התפרקות. לאחר המאבק בעלווים, הטבח בנוצרים בכנסיית מאר אליאס והעימותים עם הדרוזים, מספר חלאבי כי המשטר מפנה את כוחותיו נגד הכורדים. "אם השלטון הזה ימשיך באיסלאמיזציה, אז הדרוזים ימשיכו במהלך של עצמאות ואוטונומיה. אחריהם יבואו הכורדים והנוצרים. אבל זה תלוי עכשיו בעתיד של השלטון".
באחד ממקרי החטיפה שאירעו לאחרונה, דווח כי נחטפו נוסעי אוטובוס דרוזים בדרכם לסווידא. ב-18 באוגוסט, אוטובוס יצא מסאחנאיה באזור דמשק לכיוון אל-סווידא, ונעצר במחסום בפרוזדור ההומניטרי (הדרך היחידה הפתוחה בין דמשק וסווידא, דרכה מגיעה אספקה לסווידא). נוסעי האוטובוס נחטפו והועברו לאזור בשליטת כוחות הבטחון הסוריים. בין החטופים היו שלושה ילדים, וחמש נשים.
חלאבי מספר כי "ב-13 ביולי 450 אלף לוחמים בדואים ומכוחות השלטון תקפו את א-סווידא. זה היה כאשר מנהיגי הדרוזים התכנסו והמתינו לנציג של אל-ג'ולאני. הוא ניתק את הטלפון שלו. התחילה המתקפה על הכפרים. התחולל שם הטבח. לאחר 4 שעות המתנה המנהיגים הדרוזים שמעו מה קורה וקראו לכולם להתגייס".
"המלחמה התחוללה במשך ארבעה ימים. אני בא בטענות לממשלת ישראל. מהחרמון ותל פארס רואים את כל מישור דרעא. לא ראו את ההתקהלות הגדולה של כוחות אל-ג'ולאני? רק כאשר הרמנו קול, ופרצנו את השער (הגבול – י.ש.) במג'דל שמס, ובגליל חסמנו כבישים, נתניהו החליט לתקוף".
"מאות לוחמים דרוזים נפלו. הדרוזים לקחו בשבי לוחמים של דאע"ש, היו שם אויגורים (מיעוט מוסלמי בסין – י.ש.) וצ'צ'נים – אנשים שלא מדברים ערבית. אבל הדרוזים לא לקחו בשבי נשים וילדים. הדרוזים לקחו לבתיהם בדואים, הגנו ושמרו עליהם, כאשר א-ג'ולאני ביקש לשחרר אותם. הם אמרו לבדואים 'אתם חופשיים'. היו כאלה שרצו להמשיך לחיות בסווידא, אבל ג'ולני הכריח אותם לצאת. הוא השתמש בהם כקלף מיקוח".
חלאבי מספר כי במקרים מסוימים יודעים מיהם החטופים. "יש חלק שאנחנו יודעים שהם בחיים, ויש חלק שלא יודעים את גורלם. הם התחילו להחזיר גופות של דרוזים מדמשק. חשבנו שהם חטופים. התברר שהם נחטפו בחיים וחזרו אלינו מתים. היו עליהם סימני לעינויים".
"החלטנו לצאת בכל שבוע למחאה, אנחנו וכל הדרוזים בעולם, עד שחרור הכפרים והחטופים ביחד. אנחנו דורשים מדינת ישראל להמשיך את ההסכם הביטחוני שיכלול בעצמו את המסדרון ההומניטרי. 150 אלף דרוזים בישראל, מהילד הקטן עד המבוגר ביותר, כולם מגויסים לתרומות ולעזרה לאחים הדרוזים. אנחנו לא נוותר ואנחנו נמשיך להגן על הדרוזים בסוריה".
לצד הלחימה התגברה בסוריה התעמולה נגד הדרוזים, והם תוארו כבוגדים במדינה הסורית. מנגד חלאבי מתאר את התחושות בציבור הדרוזי. "יש אכזבה אצל הדרוזים מהסונים בכלל. כי הרוב הסוני שתק בזמן של הטבח. הדרוזים מסתכלים על העם היהודי, הוא היחיד שמציל חיים. כל העולם המוסלמי והערבי שתק". לדעת חלאבי, "בכל מוסלמי יש דאע"ש. אני לא יודע מה גודל הדאע"ש".
