הפסיכולוגית הקלינית מיכל ניובורן, מומחית לטיפול בטראומה, הייתה אמורה להגיע באוקטובר 2023 לאוקראינה להכשרה בנושא טיפול בילדים נפגעי מלחמה. היא הייתה שותפה להקמת מערך סיוע נפשי לנפגעי המלחמה שם במשך כמעט שנתיים, עד שפרצה המלחמה בארץ. מערך המטפלים הישראלים שהתנדבו בפרויקט באוקראינה היה הבסיס הראשוני לפעילות שהיא מובילה מאז 7 באוקטובר, כדי לעזור לאנשים להתמודד עם מה שהמלחמה מביאה. בריאיון ל'דבר' היא מספרת על סוג המצוקה המרכזי שהיא פוגשת – "פציעה זהותית-מוסרית", ועל התפקיד שיכול להיות להקשבה, לסליחה ולאמונה באדם, בריפוי החברה הישראלית.

ספרי על עצמך.
"אני פסיכולוגית קלינית מדריכה שעוסקת יותר משני עשורים בטראומת מלחמה. הקמתי עם שותפי, שלומי אומן, את עמותת 'שבע פלוס – מעגלים של תקווה', שכיום פעילים בה כ-700 מטפלים פרטיים ברחבי הארץ, שנותנים טיפול פסיכולוגי במחיר סמלי לנפגעים "שקופים", אלו שלא מצליחים לקבל סיוע במקומות אחרים. זה התחיל בתחילת המלחמה ממשפחה מורחבת וחברים של חטופים, פצועים והרוגים. עכשיו הפרויקט הכי גדול שלנו הוא טיפול במשפחות המילואים".

פציעה זהותית-מוסרית: קריסה ערכית

מה זה אומר פציעה זהותית-מוסרית?
"פציעה מוסרית זה מושג שהעלה למודעות בערך לפני 15 שנים הפסיכולוג האמריקאי פרופ' בראד ליץ'. הוא דיבר על פציעות נפשיות שדומות לפוסט טראומה בהמון מובנים, אבל הרבה פעמים אינן מאובחנות. הן נוצרות כשאדם מרגיש שהוא עשה משהו לא מוסרי, או היה עד למעשים כאלו בסביבתו ולא מנע אותם".

במה זה שונה מפוסט טראומה?
"בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) נוטים יותר לדבר על פחד שקשור למצבים מסכני חיים, הפציעה המוסרית יותר קשורה לאזורים של הרוח. הרוח במובן של מה שנמצא מעבר לעצמי: הערכים, הרעיונות. הפציעה המוסרית היא מצוקה שקשורה לזה שמערכת הערכים הפנימית של האדם מתערערת בעקבות האירועים שנכח בהם.

"האנשים שסובלים מהפציעה המוסרית נלכדים בבושה, אשמה וגועל עצמי, ונוטים לסכן את עצמם ולהעניש את עצמם בכל מיני דרכים, נוטים לשימוש בחומרים ולנסיגה מקשרים חברתיים. אנחנו הרחבנו את המושג לפציעה זהותית-מוסרית כי ראינו, גם במחקר וגם בשטח, שהרבה פעמים אלו מצבים שמערערים את הזהות של האדם. הוא חווה את עצמו כמי שבגד ביקרים לו, או בעצמו ובערכיו, והאמונות הקודמות שהיו לו קורסות.

"החוויה המרכזית של האנשים האלו, היא שהם לא מכירים את עצמם. שמשהו עמוק בזהות שלהם התקלקל. הם מאמינים שאינם ראויים למחילה, ופעמים רבות גם מאמינים שאינם ראויים לחיות. ואז מתפתחת גם סכנה לאובדנות".

"האנשים שסובלים מהפציעה המוסרית נלכדים בבושה, אשמה וגועל עצמי, ונוטים לסכן את עצמם ולהעניש את עצמם בכל מיני דרכים, נוטים לשימוש בחומרים ולנסיגה מקשרים חברתיים. אנחנו הרחבנו את המושג לפציעה זהותית-מוסרית כי ראינו, גם במחקר וגם בשטח, שהרבה פעמים אלו מצבים שמערערים את הזהות של האדם"

מה גורם לפציעה כזו? מי קבוצת הסיכון?
"הפציעה הזו לגמרי אינה מאפיינת רק מעשים לא מוסריים בקרב. אפילו להפך. זו פציעה שמאפיינת דווקא אנשים מאוד ערכיים ומאוד מוסריים, ובמצבים שחלקם לא ייראו בעיני המתבונן מבחוץ קשורים למוסר. אלה אנשים שמענישים את עצמם ומכניסים את עצמם למעין כלא מצפוני, גם אם יכול להיות שבמבט מבחוץ לא נמצא שום פגם בדרך שבה הם התנהלו".

יש לזה מאפיינים ספציפיים?
"יש שלושה דפוסים נפוצים של פציעה זהותית-מוסרית, מעבר למה שמוכר כפציעה מוסרית קלאסית. אחד זה אובדן טראומטי – כמו חיילים שחשים אשמה ובושה על אובדן של חברים או פקודים, גם אם לא היו אחראים עליו בשום צורה.

"השני זה השפעת ההרג – מה הרג כשלעצמו יכול לעשות לנפש ולרוח האדם, בעיקר כשהוא רב ואינטנסיבי, בלי קשר להצדקה שלו. גם צלפים ששלמים עם המשימה ויודעים שביצעו אותה היטב, המראות מבעד לעינית של כלי הנשק מצטברים, ויש פנים להרג, הפנים והמראות של ההרוגים עלולים לרדוף את החיילים, גם כשהם יודעים שעשו את הדבר הנכון. וזה דורש טיפול ומענה.

"את הסוג השלישי אני מגדירה הבחירה הכפויה, מצבים שבהם אנשים נאלצים בזמן אמת להכריע באיזושהי דילמה, אבל הם לא בוחרים בין טוב לרע, אלא נאלצים לבחור בין רע לרע, ולא משנה מה יבחרו, תמיד יהיה מרכיב של בגידה בעצמם".

תני דוגמה.
"פגשתי רופאה צעירה שמשחזרת יום יום את החייל שהיא לא הספיקה לסייע לו ונהרג, כי היא טיפלה בחייל אחר. או בחור בעוטף, לא חייל, שב-7 באוקטובר היה עם המשפחה הצעירה שלו בבית. היה לו נשק משלו והוא שמע את כיתת הכוננות נלחמת, ומאוד רצה לצאת ולסייע להם, והילדה הקטנה שלו ממש התחננה שיישאר בבית לשמור עליהם. הוא מתאר איך הוא נקרע בין  הנאמנויות האלה. לא משנה מה הוא יבחר, הוא יבגוד באדם או בערך שחשוב לו".

כמו בדוגמה של הפילוסוף ז'אן פול סארטר, על הצעיר שנדרש לבחור בין להצטרף לכוח שנלחם בנאצים לבין לטפל באימו הבודדה.
"הרבה מהרעיונות של האקזיסטנציאליזם מבטאים בדיוק את זה, מה קורה לנפש כשהיא צריכה להכריע בנקודות שכביכול אין בהן בחירה חופשית. יש הרבה מקומות כאלה גם בחיי היומיום, אבל במיוחד במלחמה. זה לא קשור למעשים לא מוסריים במובן האובייקטיבי, אלא לנפש של אדם שנאלץ לעשות בחירה בלתי אפשרית, והמציאות כופה עליו לבגוד בעצמו ובערכים שלו או לבגוד באדם אחר".

בחיי היומיום מתעוררים לא פעם רגשות אשמה. במה זה שונה?
"רגשות אשמה מופיעים אצל כל אדם סביב דברים מסוימים שהוא מתחרט עליהם. הפציעה שאני מדברת עליה היא משהו כולל יותר. הזהות כולה קורסת לתוך ביצה של חרטה, בושה, בוז עצמי. האדם הפצוע אינו מרגיש אשם על משהו מסוים, הוא מרגיש שהוא הכּשל, שהוא החטא, שהוא עצמו, כל כולו, אשמה. הוא לא יכול יותר לשאת את עצמו. מאמין שהוא פגוע, רקוב, אכזרי, שאינו ראוי למחילה ואינו ראוי לחיים. זה משהו שאפשר לראות בשפת הגוף, בהתנהגות המכווצת והמסתגרת. וזה שונה מאוד מרגש ספציפי של אשמה".

מה עושה הטיפול?
"הטיפול הפסיכולוגי עוזר להפחית את ההכללה הזו. לעזור לאדם להבחין בין כשלים מסוימים שהיה רוצה לתקן, לבין כל הסבל הכולל שראה במלחמה ונספג לתוך האישיות שלו.

"יש תפישה מוטעית שלדבר על אנושיות זה משהו מחליש. מחקרים מראים שבתקופות לחימה התפישה הזו נהיית מאוד חזקה, לא רק בישראל. ההרגשה שאם אתייחס באנושיות לחולשות שלי ולחולשות של הצד השני, ואהיה מחובר לערכים שלי, זה יפגע ביכולות שלי בקרב. המחקר מצביע על כך שההפך הוא הנכון. ככל שאנשים יותר מחוברים לאנושיות שלהם, אפילו הכשירות המבצעית שלהם עולה, ובטח היכולת שלהם לחזור לעצמם. הרוח מחזקת אותנו, והניסיון לכבות אותה מסוכן לנו. אפשר לדבר על ערכים אנושיים וגם להילחם, וגם לנצח, וגם להחלים מפציעות של אשמה ובושה".

לטפל בפצועים השקופים

איך הגעת לתחום?
"באתי ממשפחה דתית, והתחלתי לימודים בגיל צעיר יחסית. זה היה בשנות ה-90, והיו אז בארץ תקופות מאוד קשות של פיגועים. פגשתי אז הרבה אנשים שנפגעו, ואיכשהו זה מקום שמאוד משך אותי, אני חושבת שמתוך ערכים של סולידריות שגדלתי עליהם. זה משהו שמלווה הרבה מהישראלים, שלא משאירים פצועים מאחור, ואני לקחתי את זה למקום של פצועי הנפש, הפצועים השקופים.

"בהמשך הגעתי למרפאת פוסט טראומה בבית החולים שניידר, שקיבלה מענק גדול לפיתוח טיפול מותאם לילדים ונוער. הייתה אז אינתיפאדת האוטובוסים. עם הצוות שם, בניהולה של חברה טובה שלי פרופ' איוה גלבוע שכטמן, פיתחנו פרוטוקול, וראינו שאפשר לסייע בטראומות מאוד קשות, ובזמן יחסית קצר. די מהר הגיעה גם מלחמת לבנון השנייה, ונחשפתי למה שהטביע חותם על הפעילות שלי עד היום, שזה הפערים בישראל".

אילו פערים?
"ראיתי אנשים בסְפר נדרשים להתמודד עם לחימה מתמשכת, כששאר ישראל חיה באיזו תודעה אחרת. הקמנו אז מערך סיוע בנהרייה ובגבול הצפון, והמצב שראינו במקלטים לא יוצא לי מהראש עד היום, באילו תנאים הם היו וכמה הם לא מוכנים. ישבו שם משפחות שאין להן משפחה מורחבת להתפנות אליה, עולים חדשים, משפחות של צד"ל, וזה היה שוק לראות את ישראל האחרת בזמן מלחמה".

והפערים עדיין קיימים.
"עד היום הפערים הגיאוגרפיים מורגשים, למשל בזה שבאזורים פחות מרכזיים לא תמיד יש מספיק מטפלים טובים של המדינה. באופן כללי, מי שנאלץ לצרוך שירותים של המדינה נאלץ לחכות בתורי המתנה מאוד מאוד ארוכים, גם כשמצבו קשה. ויש גם פערים תודעתיים ביחס של החברה לטיפול. יש חברות שבהן טיפול זה משהו שאנשים גאים בו ומדברים עליו בחופשיות, ויש עדיין חברות הרבה יותר מסורתיות, כמו הערבית והחרדית, ששם הדבר הזה עדיין סובל מסטיגמות".

"מה שאנחנו מנסים לעשות זה לעזור לנשים לקבל את הבעל או בן הזוג שחזר מהקרב, עם כל הכעס והתסכול והמצוקה האדירה מזה שהוא נעדר מהבית. יש לוחמים שנעדרו כבר 700 יום. לעזור לנשים האלה להקשיב גם לעצמן וגם לבן הזוג בצורה שלא תפרק את המרחב המשפחתי"

איך ניכרים הפערים במלחמה הנוכחית?
"למשל ביחס לתהליך ההכרה של ביטוח לאומי או משרד הביטחון. אנשים שאינם יודעים או אינם יכולים להשתמש בכוח של פסיכיאטרים פרטיים ועורכי דין שילוו אותם לוועדות, אינם מצליחים תמיד למצות את מלוא הזכויות שלהם. זה פער שקיים גם כיום בעוטף. עדיין יש אנשים שאינם מצליחים לקבל קצבת סיוע וקצבת טיפול שמתאימה למצבם. זה פער שקיים באופן כללי בעולם הרפואה, בין מי שידו משגת רפואה פרטית ובין מי שלא".

אמרת שכיום הפרויקט הכי גדול שלכם בעמותה הוא טיפול במשפחות המילואים. אילו פציעות יש אצלם?
"מה שמלחמה יודעת לעשות מצוין זה להפריד בין אנשים קרובים: אנשים מסתובבים בתחושה שזר לא יבין ומפסיקים לדבר, ואז אם האנשים קרובים אינם יודעים איך לפגוש אותם, תחושת הזרות גדלה. אנחנו עסוקים בתמיכה בעיקר בנשים ובילדים. מה שאנחנו מנסים לעשות זה לעזור לנשים לקבל את הבעל או בן הזוג שחזר מהקרב, עם כל הכעס והתסכול והמצוקה האדירה מזה שהוא נעדר מהבית. יש לוחמים שנעדרו כבר 700 יום. לעזור לנשים האלה להקשיב גם לעצמן וגם לבן הזוג בצורה שלא תפרק את המרחב המשפחתי.

"יש טכניקות לעשות את זה, כאילו לאפשר לבית להכיל גם את מה שאני נאלצתי לעבור או לעשות בעזה או בלבנון, ולחבר בחזרה אנשים אחד לשני. אנחנו מנסים לייצר מעגלים כאלה שבהם אנשים יוכלו לדבר את עצמם, ולהקשיב לעצמם, וגם להקשיב למישהו אחר. נדרשת תנועה מאוד גמישה בין יד שמחזיקה בנשק ליד שמחזיקה ספר ומקריאה אותו לילדה לפני השינה, תנועה שדורשת אומץ והרבה גמישות בנפש וברוח".

"לעודד אנשים לא להשתיק את הפצעים שלהם"

איך כחברה אפשר לתמוך במישהו שסובל מפציעה מוסרית?
"זו שאלה מעולה, כי אין מספיק מטפלים בישראל לכל מי שזקוק לטיפול, וגם המטפלים עצמם פצועים, אז כדי להחלים אנחנו נדרשים במידה מסוימת לטפל אחד בשני. השלב הראשון הוא שהחברה תקבל אחריות על ההחלמה של החברים בה. להבין שאנשים מתמודדים עם דברים קשים שקשורים למצב הקולקטיבי, ולא רק אליהם עצמם. ואז להקשיב.

"התרומה הכי גדולה להחלמה של אדם היא קהילה שמוכנה להקשיב לו, לשמוע מה הוא עבר, ועם מה הנפש והרוח שלו נאלצו להתמודד. לתת זמן, לא לדחוק באנשים לחזור לתפקוד או להתאים את עצמם לאיזשהו קו אידאולוגי שמגיע מבחוץ. לפעמים קשה מדי להקשיב, ואז אפשר להגיד: שמע חבר, אני שומע מה עברת, אני לא מסוגל להקשיב לזה כרגע, והאחריות לזה היא עליי. אבל בטוח יש אנשים שיוכלו להקשיב. מוטל עלינו לעודד אנשים לא להשתיק את הפצעים שלהם. אנשים חוזרים מהקרב פצועים, והרבה מהם יכולים להחלים, אם רק הם לא יהיו לבד עם הפצעים שלהם".

"ההחלמה יכולה להתרחש כשכל אזרח יגיד לעצמו: אני לוקח על עצמי להקשיב לאדם שחוזר מעזה. לא להגיד לו את הדעות שלי, פשוט להקשיב למה שהוא עבר. זהו. אלפי אנשים שמקבלים על עצמם אחריות ומשימה כזו מייצרים מצע לריפוי והחלמה, גם עבור עצמם"

רבים מסייעים כמיטב יכולתם.
"סולידריות אמיתית מתבטאת לא רק בתרומה כספית או ציוד ללוחמים. היא מתבטאת במוכנות של כל אחד להכניס לתוך הלב שלו מגוון של דעות ומגוון של אנשים. לא כדי לשנות, אלא שנסכים לקבל שזה מי שהם ושמותר להם לחיות פה. זה הדבר שמלחמה ממושכת הכי מאתגרת בו את החברה, והיינו מאותגרים בזה גם לפני המלחמה. ההחלמה יכולה להתרחש כשכל אזרח יגיד לעצמו: אני לוקח על עצמי להקשיב לאדם שחוזר מעזה. לא להגיד לו את הדעות שלי, פשוט להקשיב למה שהוא עבר. זהו. אלפי אנשים שמקבלים על עצמם אחריות ומשימה כזו מייצרים מצע לריפוי והחלמה, גם עבור עצמם".

ומה אם תיאור המצוקה מתנגש בערכיו של המאזין?
"המושג פציעה מוסרית בסכנה לקרוס לתוך הזירה הפוליטית. כשאומרים למישהו 'מוסר' זה אוטומטית לוקח אותו לחשוב על נכון, לא נכון, צדקת הדרך. ואחד הדברים הכי חשובים זה לא לסכם אנשים שמדברים על מצוקה כזאת בצורה אידיאולוגית או פוליטית, או לחשוב שהם מותחים ביקורת פוליטית, כי זה גורם נזק גם לאדם עצמו וגם לחברה".

זה מורכב. אין טעם להגיד לאדם שנפגע בחלק בנפש שקשור לרוח ולערכים, 'עזוב את השאלות של המוסר שמעסיקות אותך, אנחנו רק רוצים שתרגיש טוב'.
"נכון. מי שסובלים מפציעה מוסרית הכי נפגעים מאמירות כמו: 'אובייקטיבית אתה לא אשם, זה היה אירוע קיצוני והתנהגת בגבורה'. הדבר שהם הכי מחפשים, כמו נפגעים בטראומות אחרות, זה תוקף ותהודה, הכרה שהמצב הוציא מהם התנהגויות, רגשות ומחשבות שלא הכירו קודם".

תני דוגמה.
"פגשתי מישהו מאוד בכיר במערכת הביטחונית שאמר לי: 'אני אשם בשבעה באוקטובר, יש דם של מאות אנשים על הידיים שלי'. לא היה לזה שום בסיס במציאות, אבל ככה הוא הרגיש. בטיפול אני לא מתווכחת עם התחושה הזו, אלא קודם כול מקבלת את זה שככה הוא מרגיש, אבל אז מבקשת שנכיר ביחד את הפצעים, כדי לא להשאיר את זה כאיזו אשמה כללית שאי אפשר לגעת בה. לדבר באומץ על הדברים שאתה חושב שעשית או לא עשית שהביאו למחדל של שבעה באוקטובר. ואז יהיה אפשר לראות על מה הוא באמת יכול לקבל אחריות, ומה מחוץ לתחום האחריות שלו, ואם יש באמת דברים שהוא מצטער עליהם וגרמו לנזקים, להתחיל באיזושהי פעילות של תיקון. צריך להיזהר מהשתקה בגלל הערכים שלי".

קרה לך?
"כשהייתי במרפאת פוסט טראומה בשניידר, לפני כשני עשורים, הגיעו אלינו נפגעי התנתקות. פצע מאוד רציני, שחולל המון הדים חברתיים קשים שכולנו עדיין מתמודדים איתם. אני חשבתי אז שאנחנו לקראת שלום, שהפינוי הוא לטובת ישראל ולכן פגשתי את הנערות והנערים האלו כמו נפגעי טראומה ספציפית, כאילו עברו תאונת דרכים, ולא באמתי קלטתי שהנערה מרגישה שתלשו אותה מהבית ונטשו אותה, ושצריך לקבל כחברה איזושהי אחריות על הדבר הזה.

"זה המקום שבו הערכים הכביכול 'אובייקטיביים' שלנו מסוכנים. אני הסתכלתי על המציאות דרך הערכים האישיים שלי, דרך האמונה העיקשת שלי בתהליך השלום, וזה הפריע לי להקשיב לְמה פצע את האדם האחר. על זה אני מנסה לכפר עד היום, דרך העשייה בעמותה".

"מכיוון שהפציעה היא רוחנית, גם התיקון הוא רוחני"

הסובלים מפציעה זהותית-מוסרית, מסבירה ניובורן, אינם מצליחים לרוב להחלים בטיפול "קלאסי". כדי לשכלל ולדייק את התהליך הטיפולי, שאבה השראה ממקור מפתיע: הלכות תשובה של הרמב"ם. "במחקר שלי ראינו שמכיוון שהפציעה היא רוחנית, גם התיקון הוא רוחני, לאו דווקא דתי. כשיש פגיעה רוחנית אז יש מעין חזרה בתשובה רוחנית".

ניובורן מתבססת על ארבעת שלבי התשובה שהרמב"ם הגדיר: עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. "עזיבת החטא היא במקרה הזה יכולת לצאת מ'החיים בתוך החטא'. אדם שסובל מפציעה זהותית-מוסרית אינו עוזב את החטא, להפך, הוא חי אותו יום יום, ובעצם חי רק אותו ולא את חייו המלאים. עזיבת החטא היא לעזור לאדם הזה להרפות מהחטא. לא בלי לקבל אחריות, אלא דווקא מתוך קבלת אחריות. לאפשר מקום גם למי שהייתי קודם או לאנשים קרובים. ההרפיה מהחטא היא גם השלב הראשון וגם היעד של הטיפול, ומשהו שילווה את המטופל במסע החיים.

"בשלב החרטה נותנים מקום לרגשות הקשים שהאדם חי בתוכם, ודרכם מסתכלים לכשל בעיניים, מבינים איתו על מה הוא באמת מתחרט. המעבר מחרטה מוכללת לספציפית הוא קריטי להחלמה. אני מבין מה יכולתי לעשות אחרת ומבין על אילו מהזוועות שפגשתי לא הייתה לי אפשרות להשפיע.

"מתוך זה מגיע הווידוי – ממש לכתוב לעצמנו במה מבחינתנו כשלנו ולקבל אחריות על העבר. ואז השלב האחרון של קבלה לעתיד. האדם ממש בוחר מעשים ספציפיים שהוא יעשה, שיאפשרו לו לחיות חיים עם נאמנות מחודשת לערכים שהיו בליבת הזהות שלו. לפעמים יש אנשים שאני לא יכול לכפר על מה שעשיתי מולם, ואז אני צריך למצוא לעצמי אפיק לכפרה.

"בעקבות הטיפול מפקדים עשויים באומץ ללכת לבקש סליחה מפצועים, או ממשפחה של נופלים. להבדיל, בטיפול אנחנו מאפשרים גם טקס של בקשת סליחה מהמתים: אם אני מרגיש אחריות על מותו של אדם, אני מרגיש אשם כי הוא יצא לקרב אחרי שרבנו ולא הספקנו להשלים, אנחנו נלך יחד לקבר של הנופל ונדבר איתו"

"מה שמוכח מחקרית זה שאנשים שמגדירים לעצמם את הערכים שחשוב להם לחיות לפיהם ומגדירים לעצמם משהו מעשי קטן בר-ביצוע שיכולים להכניס לחיים, מצליחים לחיות חיים של תיקון מוסרי, ולהחלים מהרבה מהפציעות".

יש בתהליך הזה תפקיד לבקשת סליחה?
"תיקון רוחני כולל גם בקשת סליחה מאנשים שאני חושבת שפגעתי בהם. אבל סליחה אמיתית היא דבר אמיץ, לא משהו שכותבים בקבוצת ווטסאפ ל-20 אנשים. בקשת סליחה עמוקה כרוכה בקבלה לעתיד, והיא ישירה וספציפית. היא דורשת אומץ: יכול להיות שאגיע למישהו לבקש סליחה והוא יצעק ויוקיע אותי, אבל זה עדיין תהליך משמעותי עבור עצמי. מעבר לזה, וגם בלי קשר לפציעה זהותית-מוסרית, סליחה חייבת לכלול גם סליחה עצמית: אם אני מאמין שמישהו יסלח לי, אני צריך גם להאמין שאני יכול לסלוח לעצמי.

"בעקבות הטיפול מפקדים עשויים באומץ ללכת לבקש סליחה מפצועים, או ממשפחה של נופלים. להבדיל, בטיפול אנחנו מאפשרים גם טקס של בקשת סליחה מהמתים: אם אני מרגיש אחריות על מותו של אדם, אני מרגיש אשם כי הוא יצא לקרב אחרי שרבנו ולא הספקנו להשלים, אנחנו נלך יחד לקבר של הנופל ונדבר איתו. להגיד לו מה אני אוהב בו, על מה אני כועס, על מה אני מבקש סליחה, ונדמיין מה היה עונה לו היה חי".

במציאות של היום, איך יכול לעזור דיבור בשפה של רוח, מוסר, משמעות?
"זו שאלה מאוד קשה, כי אני מאמינה שרוב בני האדם היום בישראל פצועים ברוח ברמה זו או אחרת. הטבח של 7 באוקטובר הפגיש אותנו עם אכזריות לפנים. כולנו רוצים שהחיילים יחזרו בשלום, ויש חטופים שאנחנו ממשיכים לראות לנגד עינינו, ממשיכים לחיות את הידיעה שיש פצועים שנשארו מאחור ולא שבו הביתה. וזה דבר טוב שאנחנו ממשיכים לראות אותם לנגד עינינו. מכולנו נדרש לעשות מעברים מאוד חדים בין חיים ומוות: בין החיים האישיים, איך רוצים לתת חיים לעצמנו, לאהובינו, לבין לא לשכוח את מי שנשאר מאחור מכל הבחינות.

"בבסיס היכולת להשתקם עומדת האמונה שבני אדם בכל זאת יכולים להיות טובים אחד לשני. ושלכולם יש זכות קיום. כל הזמן שומעים על ימנים, שמאלנים, החרדים, 'קפלניסטים', 'יפי נפש', 'מיליטנטים', ובסופו של דבר אלו שאנחנו מכניסים תחת התגיות האלו הם המוני בני אדם שמסתובבים עם פציעות, והפצע שלהם רק מגדיל את הפצע של מי שמולם. אז אולי כדאי שנזכור שיש דרך להקשיב לפצעים בלי להגדיל אותם. זה פשוט דורש מאיתנו לקבל את העובדה שמישהו יכול להיות פצוע מדברים שונים לחלוטין מאלו שאני נפצעתי מהם. כמו בדוגמה של ההתנתקות, שהיו פציעות זהותיות ומוסריות גם בקרב המפונים וגם בקרב החיילים שפינו אותם. שיח על הדבר הזה יכול להביא להחלמה, גם ברמה הקולקטיבית".