יום כיפור שיחל הערב הוא יום שכולו מיועד לחשבון נפש. אבל כשפועלים במאבק שתקוע במקום כל־כך הרבה זמן, עושים חשבון נפש על בסיס יומי.

כשפוגשים על בסיס יומי אימהות, בנות זוג, אחים וילדים קטנים שיקיריהם בשבי, כשרואים מקרוב את מכאובי המאבק, מחפשים מיד מה עוד אפשר לעשות, מה עוד צריך להגיד, האם ללכת להפגנה בירושלים כי כל קול חשוב, או לשמור אנרגיות לפעולה אחרת? כשנמצאים בתוך זה, הראש כל הזמן חושב והנפש כל הזמן כואבת.

ואז מגיע הרגע שבו החשבון הזה כבר לא נשאר פנימי. לפני שבועיים החלטנו להקים מאהל מחאה לשחרור החטופים בצומת שער הנגב.

***

ב־7 באוקטובר 2023 כל אחד מאיתנו ראה את העולם קורס מול עיניו. סביבנו אנשים שאיבדו הכול וצריכים למצוא את הכוחות כדי לשרוד. כמו כל מי שהיה חלק מהקהילות הפגועות, בתוך זמן קצר התקבע תפקידנו, ומצאנו עצמנו בתפקיד הובלת המאבק הקהילתי להשבת החטופים.

מהר מאוד התחלנו לדבר בינינו, לעבוד בשיתוף פעולה ולעזור בפעילויות המחאה השונות. וכך היינו מתייעצים ומסייעים זה לזה, מובילי המאבק של המועצה האזורית אשכול, המועצה האזורית שער הנגב ושל קיבוץ ניר עוז.

***

הגורל המשותף שחולקים תושבי הנגב המערבי, והתסכול העמוק שנובע מתחושת חוסר האונים של מי שפעיל ללא הרף איחד אותנו לפעולה משותפת. זה מהלך שלא קרה בחלל ריק. הוא הגיע אחרי שנתיים כמעט בהן אנחנו מארגנים עצרות, הפגנות ממוקדות, תולים תמונות ושלטים – עד שהרגשנו שאנחנו לא יכולים יותר להמשיך כך.

אנחנו לא יכולים יותר לשבת בבית, כשמרחק קטן מאיתנו חברי הקהילות שלנו שעוד בשבי מעונים. הקירות שלנו רועדים מהפצצות צה"ל ואנחנו מרגישים את הלב מתכווץ כשחושבים על מי ששומע את זה מהצד השני של הגדר. אנחנו רואים את כלי המלחמה נוסעים בכבישים שלנו בדרך לעזה, ולא יכולים לעשות כלום כדי לעצור אותם. ואנחנו מדברים עם המשפחות שכבר אינן יודעות את נפשן, שכבר נאמו על כל במה עשרות פעמים, וכבר נפגשו עם כל מנהיג אפשרי, ואין לנו מילים.

כל אלה הצטברו לכדי החלטה אחת ברורה: אסור לנו להישאר בבית. הרגשנו צורך להפגין ולמחות יומם ולילה. אז בדקנו עם נציגי משפחות, והחלטנו לפתוח מאהל מחאה "משלים לזה שלהן בירושלים.

פתחנו אוהלים, תלינו כמה דגלים והזמנו אנשים להגיע לשם, כל אחד כפי יכולתו, כדי שבנקודה הכי קרובה לאהובינו תהיה מחאה שלא מפסיקה. כדי שלתושבי האזור יהיה מקום להגיע ולהפגין לא רק שעה בשבוע. כדי לצאת מהבית ולהראות בגופנו שאנחנו לא מתכוונים לוותר, ולא מתכוונים לנרמל, ולא נוכל להיות בשגרה, כל עוד יש אפילו חטוף אחד בשבי.

פתחנו מאהל מחאה ונסגור אותו כשישובו כולם.

עירית פאוקר היא בת קיבוץ ניר עוז, מנחת העצרות לשחרור החטופים של קהילת ניר עוז