כששרון אורן-אהרון הגיעה לאימון הראשון של קבוצת הרוגבי 'הדבורות' היא לא ידעה את חוקי המשחק, או אפילו איך נראה הכדור. "מה שמשך אותי זה השילוב בין הרבה אלמנטים", היא אומרת. "מצד אחד, זה ספורט מאוד מורכב. מצד שני, בתכלס, יש בו משהו מאוד פשוט. אין אף משחק שאתה פשוט יכול להחזיק כדור ביד ולרוץ איתו. דבר נוסף שהתחברתי אליו הוא הפיזיות. אני בחורה חזקה, ולנשים חזקות אין הרבה מקומות לבטא את הכוח שלהן. ברוגבי יכולתי לעשות זאת".

אורן-אהרון (40), מנתניה במקור, היא ותיקת הקבוצה ומהדור המייסד של קבוצת הנשים. היא הגיעה לגליל העליון ב-2010 כדי ללמוד בתל-חי. כאשר המועדון החליט לפתוח קבוצת נשים ב-2012, החליטה להגיע לאימון ניסיון. "עד אז ניסיתי כמה ענפי ספורט – טניס, קיקבוקס, אך בכולם הייתי מתאמנת לבד. חיפשתי גם קבוצה וגם לעשות ספורט, והרוגבי נתן מענה לשניהם.

"הקבוצה היא בית", אומרת אורן-אהרון, שמשחקת בקבוצה כבר 13 שנים. "לאורך כל התקופה היא הייתה מקום של ביטחון. קרקע יציבה. שגם אם המציאות משתנה, זה הדבר שנשאר. זאת הרוח של המועדון שלנו, כמו משפחה גדולה ותומכת. זאת קבוצה מעבר לספורט, כולנו עברנו כל כך הרבה דברים בחיים והחברות בקבוצה נמצאות שם כדי לעזור ולתמוך".

כאשר פרצה מלחמת חרבות ברזל, אורן-אהרון הייתה בחודש השמיני להריונה. היא עזבה את משגב עם ועברה להתגורר בנאות סמדר. בתחילת המלחמה ביתה נפגע, אך למרבה המזל היא, שתי בנותיה וזוגתה לא היו שם באותו זמן. "רסיס פגע לנו בדק של הפרגולה ופרצה שריפה. הקירות של הבית, החלונות והמטבח נשרפו. אני מתגעגעת הביתה. בא לי להיות על הספה בקיבוץ עם החברות שלי. במשך שנים בנינו לעצמנו בית בצפון, אבל המציאות מכתיבה אחרת ובמקום להתנגד צריך לקבל את המצב, ולקחת את ההזדמנויות החדשות".

בקיבוץ נאות סמדר קיבלו אותה ואת משפחתה בפתיחות, ולפני כשנתיים הקימה בקהילה שתי קבוצות רוגבי טאג בלי מגע לילדות בכיתות ד'-ו' ולנערות בכיתות ז'-ח'. "הילדות אומרות לי שזה אחד הדברים המדהימים שקרו להן, שהקבוצה היא מקום משמעותי, שזה מקום שבו הן מרגישות חזקות, שמחזק להן את תחושת הביטחון. הצלחתי אפילו לגרור אותן לטורניר טאג ארצי של בתי ספר, והן זכו בו במקום השני לכיתות ז'-ח'".

במשך שנה וחצי האימונים של קבוצת 'הדבורות' התקיימו בעיקר בווינגייט. שחקניות הקבוצה היו עוזבות את הכול ובאות ליומיים של אימונים מרוכזים. היא מספרת שהיא הייתה יוצאת ב-05:00 מהבית, נוסעת שלוש שעות וחצי לכל כיוון – רק כדי להצטרף ליום אימונים של הקבוצה.

"אפשר להגיד שאני משוגעת, אבל אני צריכה את זה בשביל ה-Well being שלי. זה הדבר שנותן לי ביטחון ועושה לי טוב מבחינה חברתית, פיזית ונפשית. הקבוצה חשובה לי וכל אחת היא חלק מהמרקם הקבוצתי, והנוכחות שלה משמעותית. כל מפגש כזה טען אותי מחדש מהעייפות מהאימון והנסיעה, ונתן לי כוחות חדשים להמשך".

ליפול ולקום חזקות יותר

בדצמבר נערך הטורניר תחת גשם שוטף בווינגייט. גם מזג האוויר הסוער לא עצר את הקבוצה, שהייתה מהיחידות שהגיעה עם סגל מלא. הן עלו ביחד על המגרש, ניצחו את שני משחקים ונעצרו רק במשחק הגמר מול הקבוצה של תל אביב.

לטורניר שנערך במרץ הגיעו רק שש שחקניות. זאת הייתה אחת מנקודות השבר של הקבוצה, שלא הצליחה לגייס מספיק שחקניות כדי להתחרות בטורניר. מאמנת הקבוצה נעמה בדיחי הגיעה פצועה ולא יכלה להשתתף, ועוזר המאמן גיא גדנקן, שבאותו זמן סגר 400 ימים בשירות מילואים. בקבוצות אחרות הציעו לשחקניות לשחק במדיהן כמעשה של סולידריות, אך הקבוצה הגאה סירבה. הן לא ויתרו על הטורניר, שהיה חלק מהליגה. שחקנית מקבוצה אחרת השלימה אותן לשביעייה וכך 'הדבורות' יכלו שוב לעלות למגרש. באימון הבא הן הגיעו בסגל מלא, במטרה שמקרה כזה לא יחזור פעם נוספת הטורנירים שנשארו לעונה.

'הדבורות' הן הרבה יותר מקבוצה. זה בית חם גם בתקופה הסוערת בחייהן ובחיי המדינה. עוצמות הקשר בין חברות הקבוצה קיבלו ביטוי חדש בשנתיים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. רבות מהשחקניות פונו מהיישובים בצפון ומצאו את עצמן נודדות ברחבי הארץ. חלקן גויסו למילואים, ויש מי שהחלו לחזור בהדרגה לבתיהן. מדובר בקבוצה שבונה על גיוס שחקניות חדשות, בדרך כלל סטודנטיות ממכללת תל-חי. אך בעקבות המלחמה ועזיבת הצפון לא הייתה אופציה כזאת. קבוצת ספורט אחרת כנראה הייתה מתפרקת, אך 'הדבורות' הוכיחו לאורך השנתיים האחרונות עד כמה חזק הקשר האישי ביניהן וכי האנושיות שמאפיינת את הקבוצה הופכת אותה ליותר מהרכב ספורטיבי.

החוויה האנושית

פרח איתיאל (35) התגוררה לפני פרוץ המלחמה בקיבוץ עמיר. היא הגיעה לצפון בעקבות לימודיה במכללת תל-חי. בהיותה בת 27, חבורה של שחקניות רוגבי הגיעו לעשות חשיפה למשחק במכללה. "זה נראה לי ממש מגניב, הן נראו קוליות לגמרי. אז הלכתי לאימון. נשביתי בקסם על ההתחלה".

"עד אז תמיד הייתי בטוחה שאני הבחורה הכי חזקה בסביבה מבין כל החברות שלי. פתאום אחת השחקניות שיחקה איתי משחק של כוח וקרעה אותי. זה הדליק אותי שיש בנות חזקות שמאתגרות אותי, שאני צריכה להתאמץ. מאז, בכל פעם שהייתה מגיעה שחקנית קרוספיט או משהו בסגנון והיא באה עם ידיעה ברורה שהיא הכי חזקה ואין יותר מדי מה לאתגר, פתאום אני מראה לה שיש לה עוד המון לאן להגיע, והן תמיד נדלקות מזה. זה מה שאנחנו מחפשות. נשים שיביאו אותנו לקצה".

במהלך השנים, איתיאל הפכה לאחת השחקניות המרכזיות בקבוצה והצטרפה לנבחרת ישראל. בעונה שלפני פרוץ המלחמה, היא החליטה להתנסות במשחק ברמות גבוהות יותר בחו"ל. מאמן פורטוגזי שראה אותה במדי הנבחרת הזמין אותה להצטרף לקבוצת רוגבי חמש עשרה באירלנד.

"טסתי לעיירה בשם ויקלו במרחק שעה מדבלין. גרתי שם בבית של משפחה שכולם בה שחקני רוגבי: האימא שחקנית בנבחרת אירלנד, אחת משתי הבנות שלה קפטן של הקבוצה ובתה השנייה שחקנית בקבוצה. זה מועדון של כ-200 בנות מגיל 6 עד 40. למדתי שם מלא, אך אני לא יכולה להגיד שנהניתי איתן".

באירלנד איתיאל חוותה את הרמה הגבוהה של הענף באחת מהליגות החזקות בעולם. אך דווקא במרחק של 5,500 קילומטרים מהבית, היא הבינה את מה שהיה חשוב לה באמת – הקשרים האנושיים שמרכיבים את הקבוצה. "זאת הייתה מפלה קשה ביחס לציפיות שלי. זה היה מאוד מקצועי, שיחקתי ארבע-חמש פעמים בשבוע. אבל הקבוצה, שזה מה שהביא אותי לרוגבי, פשוט לא הייתה קיימת בסטנדרטים שלי של הקבוצה בגליל. הן היו בחורות הרבה יותר צעירות ממני ובעלות אופי שונה לגמרי, אירופאיות כאלה עם ריסים מודבקים ושיזוף מזויף. משהו שלא הבנתי ולא הצלחתי להתחבר אליו גם אם מאוד ניסיתי".

אחרי ארבעה חודשים, איתיאל עזבה את אירלנד ועברה לשחק בקיימברידג', אנגליה. "מאוד נהניתי שם. השחקניות היו בגילי, סטודנטיות מכל העולם. זאת הייתה חוויה מטורפת, הרפתקה אמיתית. וגם המקום שבו הבנתי מה חשוב לי באמת. כשנסעתי לאירלנד לא עשיתי את זה כי רציתי להיות שחקנית מקצוענית, רציתי הרפתקה. הבנתי שהחוויה הכי טובה היא אנושית, עם קבוצה אוהבת, חברית, שבה אני מרגישה בבית וזה רק כאן בארץ – רק בגליל!"

הרוגבי חוזר לצפון

השמש שוקעת והמגרש בקיבוץ חולתה מתמלא באנרגיות חיוביות. יללות התנים מתערבבים כמעט בטבעיות עם ההוראות וההסברים שמחלקת בדיחי מאמנת הקבוצה. "חזק. חזק. צעדים קטנים. רגליים. יאללה, תיפלי, קומי, יופי! חזק", בדיחי מסבירה לשחקניות בתרגיל ואיתיאל מדגימה עם שחקנית ותיקה.

על ספסל מאולתר בין העצים, יושבות שתי שחקניות פצועות שלא יכולות להשתתף. לידן קשור כלב, שנובח מדי פעם במענה לרעשי התנים, שמתחזקים עם רדת החשיכה. אחת השחקניות הוותיקות ניגשת אליהן והן מתחילות לדבר על קרע במיניסקוס שממנו הן סובלות. השחקנית הוותיקה מספרת על הפציעה והשיקום שעברה, ונותנת להן טיפים 'מנצחים' לקראת היציאה לדרך, ומבטיחה להן שזה חלק מהמשחק ובסוף הן יחזרו להיות איתן על המגרש.

בדיחי (35) שהתגוררה טרם פרצה המלחמה בקיבוץ יפתח, ופונתה ביחד עם בעלה וילדה בת שנה וחצי, אוספת את השחקניות לסיכום האימון. היא מזכירה להן שבטורניר הקודם לא היה מספיק חיפוי, ומפרטת על הטקטיקה של הקבוצה לקראת הטורניר האחרון בסוף השבוע, וטורניר הגביע החגיגי, שייערך בקיבוץ עמיר.

רינת ואן מיל (24) במקור מגבעת נילי, היא אחת מהשחקניות הצעירות בקבוצה. חברה שעבדה איתה בחוות סוסים הזמינה אותה להצטרף לקבוצה כשהיא עברה להתגורר בצפון. "אחרי בערך חודש הבנתי שזה הדבר בשבילי", היא אומרת. "הכרתי מלא נשים מדהימות, נהייתה לי שייכות וקבוצת חברות מטורפת שלא הייתה לי קודם. למדתי לעבוד עם הגוף שלי ולמצוא את הכוחות שלי".

כאשר פרצה המלחמה, קיבוץ מלכיה שגרה בו פונה והיא חזרה לגור בגבעת נילי. ואן מיל עוד ניסתה להתאמן עם קבוצות אחרות באזור המרכז, אך עם הזמן הבינה שהקבוצה מהגליל זה המקום בשבילה. "יש משהו מיוחד ביכולת הזאת לשלב בין רוח לחימה, תחרותיות, ספורטיביות ולויאליות, לבין רגישות אחת לשנייה, כנות, אהבה, ובאמת להיות מוכנה להיות שם במאה אחוז בשביל החברה שלי. אני חושבת שזה האיזון שנוצר פה. זה לא רק נעמה (בדיחי) מחזיקה את הטון הזה, זה כולן מחזיקות אותו, אחת בשביל השנייה, ובשביל עצמן. וזה משהו שהרגשתי שהוא ממש חסר לי בקבוצות אחרות, ויש אותו פה".

עם הזמן השחיקה והמרחק עושה את שלו. עם פרוץ המלחמה איתיאל יצאה למילואים כמ"פ בפיקוד העורף, היא הצטרפה לאימון המסכם אחרי שבדיוק סיימה חודשיים וחצי נוספים במילואים.

לאחר יותר משנה וחצי של פינוי הצפון מתושביו עקב חילופי האש מול חיזבאללה, במרץ החליטה הממשלה להחזיר את התושבים במרץ לבתיהם. הקבוצה חזרה להתאמן בצפון, אך רוב השחקניות עדיין מפוזרות ברחבי הארץ. באופן חגיגי הוחלט שגביע המדינה ייערך בקיבוץ עמיר, בהוקרה ובניסיון לחזור לקצת שפיות לרוגבי בצפון.

לפני שנתיים הקבוצה התעלתה ברגע האמת וזכתה בגביע המדינה, אך הפעם לקראת הטורניר הביתי, בדיחי חוששת שהקבוצה תגיע לא מוכנה. "בעונה שעברה, השלב הראשון של המלחמה והפינוי, עוד היינו לוחמניות להוכיח שהחיים שלנו לא לגמרי התהפכו ושיש לנו איזו שליטה בהם. הרוגבי היה הדרך שלנו להיאחז במשהו מהחיים הקודמים שהיו לנו. עם כל האתגרים המטורפים שהיו לנו, ברגע שחזרנו להתאמן ולשחק בליגה, ניצחנו כל משחק כולל את הגביע".

"השחיקה החלה לבוא יותר לידי ביטוי העונה. להחזיק מועדון עונה שנייה בתוך מלחמה, לנסוע מרחקים כדי להגיע לפחות לאימון אחד בשבוע, חודשים של מילואים וביציאות הבודדות הביתה לנסות להגיע לאימון, החיים בתוך האזעקות עם ובלי ילדים, כל אלה שוחקים אותנו".

איתיאל מסכימה ומחזקת את דבריה על חוויית השחיקה בקבוצה והמחירים שכל אחת מהן משלמת: "בשנה שעברה עוד נתנו פייט, נלחמנו על עצמנו. רצינו שתהיה לנו שליטה, ולהראות שאנחנו עדיין הכי טובות בליגה. בשנה שעברה עוד התאספנו כדי להחזיק את הקבוצה, כדי שהדבר הזה, בתוך כל הכאוס הזה, יקרה. עכשיו אנחנו יכולות קצת לשחרר, לפעמים לא להגיע וכאשר אנחנו מגיעות, אנחנו באות להיפגש ולהתמלא מהמפגש והקבוצה".

בניגוד אליהן, ואן מיל התמלאה תקווה לקראת הטורניר החשוב שיגיע. "אני מסכימה שנפגענו מאוד, אבל אני מרגישה שיש איזושהי רוח חדשה שנכנסה בזמן האחרון. תמיד היינו לוחמניות, ותמיד ידענו להתעלות ברגעי האמת. המלחמה טלטלה אותנו. אך עצם זה שנשארנו ביחד, ואנחנו מצליחות מנטלית, להוציא את היכולות האישיות שלנו בצורה מטורפת בטורנירים, ולחזק אחת השנייה בצורה יוצאת דופן. מראה עד כמה אנחנו חזקות ביחד. ואני בטוחה שכשתהיה לנו את ההזדמנות לתפוס תאוצה חזרה, זה יוביל לצמיחה ופריחה אפילו יותר גדולה".

יודעות מה הן שוות

מסביב למגרש הרוגבי שבקיבוץ עמיר, נערך הפנינג חגיגי. שחקניות הקבוצות נהנו מאווירת פיקניק ואליהן הצטרפו חברים מהקיבוץ והמשפחות. 'הדבורות' פתחו את הטורניר בסערה עם שני ניצחונות 0:63 ו-5:39. הקבוצה עלתה למשחק הגמר מול 'הינשופות', שעליהן גברה 0:12 בדרך לזכייה השלישית ברציפות בגביע המדינה, וסיום מושלם לעונה המאתגרת. "זאת תחושה נהדרת, ואני כל כך שמחה על אפשרות להביא את קהל הבית שלנו ולמלא את המשפחות, החברים, השכנות והשכנים שלנו בגאווה. כולם צמאים לסיבות לחייך בתקופה שכזו", בדיחי מסכמת את הטורניר המוצלח.

"הייתי במתח גדול לקראת הטורניר", אומרת בדיחי. "חווינו שחיקה בשנה האחרונה והיו לנו הרבה פציעות לקראת הטורניר – ובכל זאת, אם יש משהו שאנחנו טובות בו זאת העבודה המנטלית. משהו שתמיד היה לי חשוב להשקיע בו בתור מאמנת. השחקניות יודעות מה הן שוות. ניצחנו עם המשמעת הקבוצתית על המגרש, באנו עם מטרה והשגנו אותה. אני יודעת לראות מה אני רוצה שיהיה ולגרום לזה לקרות, ובזכות השחקניות שלי, שחולמות כמוני ומגשימות ביחד איתי, השגנו את זה".