"אתם רואים את כל זה, את כל הירוק הזה? זה הכל הוא. הוא, הוא שם!" מצביע מדריך הסיור לכיוון הקלנועית שעומדת בקצה השביל הנמשך בין המדשאה לבית משפחת ביבס. "רן! תנופף ביד. הוא הגנן הגאון שמאחוריי כל הירוק המדהים הזה שאתם רואים פה". הקבוצה, אחת מעשרות רבות שפוקדות את ניר עוז מדי שבוע, מביטה לכיוון הקלנועית; הם מחייכים חיוך רחב, למרות שניתן להבחין בקלות בעיניים האדומות של חלקם ובדמעות זולגות על הלחיים, אחרי מה שראו עד כה.

"אני לא אוהב את זה", אומר ל'דבר' רן פאוקר (89), הגנן המיתולוגי של ניר עוז. "אני לא גאון. יש לי סבלנות ואורך רוח, וזכיתי במורים טובים. אבל הכי חשוב – היה לי את ניר עוז כעורף. ללא תמיכת חברי הקיבוץ לא היה פה כלום". הוא מספר שהוא גם לא אוהב את הסיורים. הוא הציב קו אדום, כשיחזור לפה – עניין הסיורים הזה יהיה חייב להסתיים, או לפחות להצטמצם משמעותית. "10, 15 קבוצות ביום! זה כמו לחיות במוזיאון. יש גם חברים, לרוב אלו שלא חוזרים, שרוצים שהבתים יישארו לעמוד לנצח. כשהתקשרו אלי ב-8 באוקטובר לדווח על הנזק אמרתי שצריך להרוס את הכל ולבנות מחדש. אם זה היה תלוי רק בי – זה מה שהיה קורה".

"רן, אתה לא תאמין, אבל הקיבוץ נשאר ירוק!" – זה הזיכרון הראשון שיש לו מאותה השיחה עם חבר הקיבוץ. רק ערב קודם נרצח אחיו הצעיר, גדעון. את החג העבירו הוא ואשתו כרמלית אצל בתו סיגל בשדרות וכך ניצל, ככל הנראה, מגורל נורא; מספיק להסתכל על גורלם של שכניו הצמודים: אלכס דנציג ואריה זלמנוביץ' שנחטפו ונרצחו בעזה; ואחיו, שנרצח בביתו.

"זה בלתי נתפס. הקיבוץ שרוף. חרב. אנשים בשכול. בכאוס. ומה הדבר הכי חשוב שיש להם להגיד לי? העצים שרדו! זה מרגש, ובעיקר, מראה עד כמה הנוי משמעותי לחברים. זה בעצם מה שיש לנו היום בניר עוז – חורבן ונוי. שחור וירוק".

פאוקר, יליד נהריה שהוריו היו ממקימיה, היה ועודנו חבר בגרעין השומר הצעיר שהתיישב ב-1955 בהיאחזות מול העיירה חאן יונס, לימים קיבוץ ניר עוז. הם היו 50 חברי גרעין שתוך שנתיים הצטמצם ל-20, דינמיקת עזיבה שהשתמרה לאורך כל השנים והשאירה את הקיבוץ קטן יחסית. "כשהגענו לא היה פה כלום פרט לסופות חול. התקלחנו בקיבוץ השכן. לקח שעות לצאת ולהגיע. רוב השנים היה מעט מאוד כסף, מעט הקצאות מים. קיצוצים קשים. אבל מבחינתי זו הייתה מתנה – לא לכל אחד יש את המזל להקים מקום".

אתה עדיין רואה בחיים פה מתנה?
"בוודאי".

"היה חבר שפמפם לי בלי סוף: תזכור, אתה נוטע בנגב עצים"

כשמסתכלים על תמונת האוויר של הקיבוץ שצולמה ב2018 ומשווים אותה לזו של 1960, קשה להאמין שמדובר באותו מקום. זה משפט קלישאתי במידה שנכון להרבה מיישובי הנגב, אך מכולם – אין ירוק כניר עוז. האתגרים היו בלתי אפשריים. פאוקר נזכר איך בסוף שנות ה-80 המדינה התחילה לצמצם את הקצאת המים, כך שנדרש להוריד מדשאות שלמות. חבר אמר לו שהוא מטורף: "איך אתה מחסל במו ידך עבודה שעבדת עליה במשך שנים?!". עד היום, במחצית משטחו של הקיבוץ ששוכן על גבול המדבר – אין מערכות השקיה. "אנחנו לא רק הכי ירוקים, אלא גם הכי קמצנים", מתגאה פאוקר.

בשביל לשרוד בתנאים הקשים, הוא היה צריך להמציא כמעט הכל יש מאין, מניהול יעיל של מערכות ההשקיה, ועד הבאת הצמחים הרלוונטיים שישרדו את האקלים והיובש. "היה חבר שעזר לי בייעור, שפמפם לי בלי סוף: תזכור, אתה נוטע בנגב עצים, אתה נוטע בנגב עצים. עם זה הייתי הולך".

בשנות ה70 קיבל החלטה אסטרטגית, להתחיל להוריד את כל עצי האורן בקיבוץ. "זה לא עץ מתאים לנוי. הוא דליק מאוד וחי לא יותר מ-90 שנה". לדבריו, במשך 40 שנה הוחלפו אלפי אורנים; במקומם נשתלו עשרות שתילי כנף נאה, יקרנדה (סיגלון), פלפלונים, בוגנוויליות ופיקוסים. המקום היחיד בו ניתן עדין לפגוש אורנים הוא בבית הקברות.

"ש בי כעס על חברי קיבוץ, אבל אחרי מה שקרה פה, אפשר לשפוט?"

אתה יכול לאפיין את סוג האנשים שהגיעו לפה ונשארו?
"חרוצים. נוקשים. אידיאליסטים. היינו ממש קיצוניים באידיאולוגיה שלנו. לא אפשרנו שום חופש פעולה למי שחשב קצת אחרת. אין כזה דבר ללכת ללמוד – צריך לעבוד! להתפרנס! שילוב של אופי והחינוך השומרי – היינו קשוחים, דחינו הרבה אנשים, מה שהשאיר אותנו תמיד קיבוץ קטן. לאורך כל השנים התנגדתי להפרטה אבל הבנתי שאנחנו, הדור הוותיק, צריך לוותר עבור הצעירים שרצו בה; אך מבחינתי – השיטה השיתופית הייתה ונותרה הטובה ביותר".

איך העזיבות משפיעות על הקיבוץ?
"קורות ימיו של הקיבוץ שלובים בגלי עזיבה גדולים. זה היה ככה ממש מההתחלה, וכל גל מערער. עם מי נחיה? מי יקיים את הקיבוץ? כל גל כזה משאיר ריקנות. זה דבר מאוד לא פשוט, למרות שאני אישית מעט אדיש לזה. הגרעין שלנו, שבנוסף אליי יש עוד שני חברים שחיים פה בקיבוץ, עד היום בקשר נהדר, אבל התנועה הזו של החוצה ופנימה היא סיפורו של הקיבוץ. ב-6 באוקטובר היינו 420 אנשים; 50 נרצחו, 75 נחטפו. היום אפשר להגיד, בזהירות, שעוד עשרות רבות לא יחזרו. מצד שני – אנחנו לקראת אכלוס של 30 דירות חדשות ומשופצות והכל כבר מלא, בין היתר עם נכדי ונכדו של גדעון, שהגיע לקיבוץ לרשת את היקב שלו ושל חיים פרי".

אתה אופטימי.
"כן, אבל לצד זה אני מחזיק בדעה שרבים לא רוצים לשמוע היום: חמאס ניצח אותנו. הוא ניצח כי השיג את מטרתו – לערער את בסיס החיים שלנו כאן. שנתיים לטבח ותראה איפה אנחנו עומדים היום, עשרות חברים לא רוצים לחזור! תגיד לי,  זו לא הצלחה של החמאס? תוך שנתיים הקיבוץ הזה יעמוד. אולי יהיה אפילו יותר טוב מהקודם. אבל אין תחליף לאלו שלא יחזרו. יש בי כעס על חברי קיבוץ, חלקם כבר החליטו לעזוב עוד לפני המלחמה, שלחצו על משפחות לא לחזור. אבל אחרי מה שקרה פה, אפשר לשפוט מישהו על משהו?"

בתקווה שהסיורים יתבטלו או יצטמצמו, פאוקר מתכוון לחזור לקיבוץ בשנה הקרובה, אבל הפעם לא לביתו המקורי, שם שתל פיקוס מרהיב והתקין בריכת נוי, אלא לבית בשכונה חדשה, לאחר שאשתו אמרה שתסרב לגור במקום שבו נרצחו חבריה. לביתו שלו אולי ייכנס בהמשך נכדו. "אני עוד אספיק לעשות הרבה בקיבוץ", הוא אומר. "אבא שלי חי עד גיל 95, כך שיהיו לי עוד שש שנים לפחות".

"חקלאי כל הזמן עוסק בהתחדשות ומעגליות, ואני מאמין שהשיקום הזה יצליח"

ב-8 באוקטובר החל פאוקר לתכנן את השיקום, אז עוד רק בראשו. מרגע שהצבא אפשר לו, הוא התחיל להגיע לאזור, לבחון את מערכות ההשקיה, לאמוד את הנזק ולטפח את הגן הבוטני. בשבועות האחרונים הוא עובר סדרת ניתוחים בעינו, אך עד אז הגיע לקיבוץ מביתו הזמני בקריית גת 4-5 פעמים בשבוע. כל יום גדוש במשימות נוי, למרות שרשמית – כבר מזמן יצא לגמלאות.

הוא מספר שבאחד הימים הראשונים במלון, ניגשה אליו גיסתו ואמרה: "תגיד רן, אתה זוכר שנרצח לך אח?" בביקורת על עיסוקו האינטנסיבי של גיסה בעתיד הקיבוץ. יש לציין שהשכול של פאוקר לא הסתיים ב-7 באוקטובר. חצי שנה לאחר מתקפת חמאס, נכדו אורי, בנה של סיגל, נהרג בתאונת דרכים בדרך לעבודה והותיר את המשפחה המומה וכואבת. "עניתי שעצוב לי שאחי איננו. אבל אני יכול לשנות את זה? זו עובדה שאני לא יכול לשנות ואני מעדיף לחיות את החיים עם עובדות שאפשר לשנות".

זה שאתה איש אדמה, מחשל את הרוח שלך אל מול האסון הזה?
"כל מה שאני חושב עליו היום זה איך לנצל את היופי של הקיבוץ ולשמור על הנוי. אני לא חושב שהשנתיים האלו שינו אותי, וכנראה הייתי עונה לך אותו דבר גם לפני 40 שנה. חקלאי כל הזמן עוסק בהתחדשות ומעגליות, ואני מאמין שהשיקום הזה יצליח. עכשיו זה עדיין כאוס, חיים באי-ודאות; מתי הקיבוץ יעמוד? כמה לא יחזרו? בשביל להצליח לתכנן את החיים פה אנחנו נמצאים בנתק מסוים מהמחשבות האלו, אבל עוד שנתיים נעמוד, אני יודע שנעמוד. אני אופטימי כי זה החיים. וזה לא רק אני. לניר עוז יש שיעור בשיקום שהיא יכולה ללמד את כל החברה הישראלית".

"רק ילדים שיגדלו לאי-לוחמה יוכלו לעשות שלום"

בסביבות הצהריים מתקשר אליו סאלח (79), האיש שחטב את כל אורני הקיבוץ. הוא מתקשר מלב העיר עזה, למרות שהוא עצמו מגיע מדרום הרצועה. "רן, מה שלומך? איך הבריאות?" הם מדברים פעם בכמה ימים, מחליפים שאלות פשוטות על היום-יום, כאילו הכל היה כרגיל. הוא מכיר את העובדה שפאוקר בסדרת ניתוחים, ופאוקר מתעניין מה יעלה בגורלו עכשיו, כשצה"ל דורש ממנו להתפנות מהעיר. "הבית שלו לא נהרס בינתיים, אז הוא לא מוטרד", אומר פאוקר. סאלח טוען  שהפינוי הוא לא יותר מעוד חלק במשא ומתן ושאי אפשר באמת להוציא את כל העזתים מעזה או לחלופין – להרוס את העיר. כך הוא מקווה לפחות.

"סאלח, אני רק מקווה ומתפלל ליום שאבוא אליך לעזה ונשב לשתות קפה ביחד, בעזרת השם", אומר חבר השומר הצעיר פאוקר לחברו מעבר לגדר. "אמן, אמן. אנחנו עוד נשב", עונה סאלח.

אני שואל אותו איך הוא יודע בוודאות שסאלח לא מרגל של חמאס שאוסף עליו מידע. "גם אשתי והמשפחה מוטרדים מזה אבל אני פשוט מאמין שהוא לא. אני לא יכול לחיות בחשדות על חברים טובים שלי ולכן פשוט לא חושב את זה.

אתה עדין איש מחנה השלום?
"המלחמה הזו תסתיים מתישהו, ואז נצטרך לחכות שיגדל פה דור שלם לחיים של אי-לוחמה. רק ילדים שיגדלו לאי-לוחמה יוכלו לעשות שלום. אני מאמין בזה, אבל זו עבודה להרבה שנים קדימה".

כל מה שקרה פה לא שינה את עמדתך?
"אספר לך סיפור: חוץ מבשבועות הראשונים שאחרי מלחמת ששת הימים, מעולם לא עברתי את הקו הירוק. אז הכל סיקרן, אבל אחרי זה לא הגענו אליהם ולא דיברנו איתם. אחרי שב-7 באוקטובר הגיעו האחים קלמנזון להציל את המשפחה שלי בבארי, הרמתי טלפון לבני ואמרנו אחד לשני: טעינו, צריך ללכת לדבר דווקא עם אלו שחושבים אחרת מאיתנו. אני עדיין חושב שמפעל ההתנחלויות הוא טעות – אבל צריך לדבר. עוד שבועיים אני אפילו הולך להרצות אצלם".