מאז ששיפצו כאן, הכניסה למתחם המסיבה מכביש 232 עוברת במעגל תנועה, וכל מה שעובר בראש כשמגיעים מהצפון ופונים ימינה, הוא מה היה קורה אם המעגל הזה היה כאן אז. זו התקופה הכי יבשה בשנה, אחרי קיץ ארוך, ועוטף עזה נראה כמו באלפי הסרטונים – אשלים, שיחים נמוכים, שמיים ללא ענן, שדות חרושים וחומים מחכים לגשם. עכשיו לא נסים כאן צעירים על חייהם. הכול זועק חסר, הכול מבקש פשר. ואין.

344 אזרחים שבילו ועבדו במסיבת הנובה, 18 אנשי כוחות הביטחון ו-16 חיילי צה"ל, שאבטחו את המסיבה, שבאו להגן, נרצחו ונפלו בשבעה באוקטובר. 378 אנשים נורו, נשרפו ונשחטו בשטח המסיבה, בשדות, על כביש 232, במיגוניות ובקיבוצים שאליהם ניסו להימלט. 44 נחטפו. בשבי חמאס בעזה נמצאים עדיין, וחיים, בר קופרשטיין, אלון אהל, גיא גלבוע דלאל, איתן מור, אלקנה בוחבוט, אביתר דוד, רום ברסלבסקי, מקסים הרקין, שגב כלפון, יוסף חיים אוחנה ואבינתן אור. בידי חמאס מוחזקים גם ענבר הימן, גיא אילוז, אוריאל ברוך, ורס"ל רן גואילי, שאינם בין החיים.

מקרי, או מכוון, לכל שיח, רגב אדמה או עץ, הייתה השפעה על גורלך. כמו שכתבה ויסלבה שימבורסקה בשיר "כל מקרה": "… קרָה לֹא לְךָ. / נִצַּלְתָּ, כִּי הָיִיתָ הָרִאשׁוֹן. / נִצַּלְתְּ, כִּי הָיִיתָ אַחֲרוֹן. /כִּי לְבַדְּךָ, כִּי אֲנָשִׁים./ כִּי לִשְׂמֹאל, כִּי לְיָמִין…".

ההחלטה לפנות ימינה או שמאלה הכריעה אם תחיה או תמות. להתכופף, או לנשום, לקפוץ או לשתוק, מי יודע מה הציל אותך. ואילו הייתה שם כיכר, ולא צומת טי, מה היה קורה?

בשעות הבוקר באתר המסיבה ברעים, ערב ראש השנה התשפ"ו, עובדים מתקינים פסי האטה בכביש שסללו אל מתחם הזיכרון. נוסעים פה לאט בכל מקרה, כראוי לשדה קטל או מחנה השמדה, כל אחד ועולם הדימויים שלו. פסי ההאטה נועדו אולי כדי להכניס אוויר לריאות לפני שיורדים מהמכונית.

הרבה דמיון נדרש כדי להבין ולו מעט ממה שהתרחש כאן מהרגע שבו החל ירי הטילים ב-06:29, ועד לשעת הצוהריים, כשכוחות הביטחון הכריזו שהאתר מטוהר ממחבלים. המיצב שיצרו כאן האמן אמיר חודורוב וצוותו, המדמה את המרחב הממשי שהיה כאן באותו בוקר – מכולות האשפה הצהובות, חמ"ל המשטרה, הבר הקטן – מאפשר אולי להבין חלק מהסיפור.

האתר הומה מבקרים משעות הבוקר. דולף סמית' הגיע לכאן בפעם הראשונה, מלוּוה במדריך ישראלי צמוד. הוא לא מפסיק לבכות מול תמונות הנרצחים. גבר גדול ממדים, קשוח למראה, נכד לנאצים ליטאים. כנער נחשף לסרט "שואה" של קלוד לנצמן, אף שאימו אסרה עליו לראות אותו, והוא נשבע שלא יהיה כמוהם. מאז הוא תומך נלהב בישראל, ביקר כאן עשרות פעמים, הוא מספר, ומאז שבעה באוקטובר זו הפעם השלישית שהוא בארץ. כבר הספיק להתנדב ולפגוש משפחות חטופים. "אני חסר מילים", הוא אומר דומע. "שבעה באוקטובר קרע אותי מבפנים. לא יכולתי ללכת לעבודה. אסור שזה יקרה שוב".

כאח בית חולים הוא מנצל, לדבריו, כל הזדמנות שיש כדי להזכיר לצוות ולמטופלים את החטופים, ולעמוד לצידה של ישראל. הוא אינו חושש, להפך: "צה"ל בעזה כדי שאף אחד לא יישאר מאחור, והדרך היחידה שישראל תסיים את המלחמה שלא רצתה בה, היא שישחררו את החטופים ושחמאס יניחו את הנשק". בגאווה הוא מספר שהוא עושה כל מה שהוא יכול כדי לתמוך בישראל, וכשהוא מגיע לכאן הוא "מבזבז כסף, עושה מה שאני יכול. אני אוהב לבוא וזה חדש בכל פעם".

"כל מי שיש פה זה אח שלי"

אביב פטיטו ומשפחתה החליטו לעצור כאן בדרכם דרומה, "לכבד בנוכחות". היא שירתה בצבא עם מתן צנגאוקר, ומכירה את לבנת לוי, הדר חושן, קארין ז'ורנו וגיא עזר שנרצחו כאן. "כל מי שיש פה זה אח שלי. כואב לי לראות את התמונות של הצעירים שלא התחילו את החיים".

כשמגיעים כיום לאתר לא חושבים כנראה על הקרבה לגבול, אבל את פעילות צה"ל ברצועה שומעים היטב. אחותה הצעירה של פטיטו מפחדת מהבומים ומבקשת לנסוע. "שנתיים אחרי אני מרגישה שהעם לא למד מזה, כאילו לא היה, אני רואה את הפילוג בעם, צריך לאהוב את האחר".

צעירות מקורס משטרתי מסתובבות עם דגל שעליו תמונתו של רב סמל רן גואילי ז"ל, אחרי ששמעו את סיפורו מאימו. ארבע נשים בפינת זיכרון שהקימו משפחות מבקשות להצטלם עם הדגל. שתיים מהן, ורד עמיר ואחותה מיקי ינאי, גרות בלוס אנג'לס כבר שנים רבות. חברותיהן נגה גולן ולילך לוינגר לקחו אותן הנה לראות כמה זה קרוב לתל אביב.

"אני מסתכלת על כל תמונה וקשה לי לנשום", אומרת עמיר. "אני מתנצלת שלא צילמתי את כולם", אומרת ינאי, שמתכוונת להראות את הסרטון הארוך שצילמה לכל מי שהיא מכירה בלוס אנג'לס, גם למי שלא יהיה מוכן לשמוע או שכח. "אנחנו גרות באזור של יהודים, אז רק פעם אחת חשתי שזה קרוב לאלימות. ניסיתי למלא את הטסלה שלי, ודיברתי בעברית כשהחלונות היו פתוחים. מישהו לידי, מוסלמי, שמע את השיחה, והתחיל לקלל אותי. ברחתי משם".

הארבע נרעדות כשלפתע נשמע פיצוץ עז מכיוון הגבול. התזכורת שזה עדיין לא נגמר מעוררת שיחה על עלייה לארץ, ללא הסכמה. האחיות חשות שהן במשימה מול הגויים, להזכיר ולהנציח, אבל אינן שוקלות לעלות. "יש לי ילדים אמריקאים", אומרת ינאי, "אני לא מוכנה להשאיר אותם".

מהאוטובוסים יורדת עכשיו קבוצה של לובשי מדים, חניכים בקורסי צוערים, מתיישבים בצל האקליפטוסים ומנסים לברר עם מפקדיהם מה קרה פה, מה מוטל עליהם, איך ימנעו מהאירוע הזה להישנות. דור של קורונה, של 'שומר החומות', של שבעה באוקטובר, מתגייס ומגיע לאתר שבו התרחשו זוועות, עוברים בין התמונות, מנסים לחבר נקודות וסיפורים.

"הייתי פה ושרדתי"

כמה מבקרים מתקבצים סביב ג'ינג'ית צעירה, שני ארדיטי. "הייתי עם עוד ארבעה", היא מספרת להם, "כל מי שהלך לצד ימין לא שרד, חצי מהקאנטה לא שרדה", אנשים ממשיכים להתקבץ סביבה, והיא עונה על כל שאלה בהתרגשות ובפרטי פרטים, כולל מה זה קאנטה (זולה של החבר'ה בזמן מסיבה).

למסיבה היא הגיעה כדי להעביר סדנה באקרו-יוגה, וכיום המקום נראה, לדבריה, שונה לגמרי. "אין קשר בין מה שהיה לאיך שזה עכשיו. אולי בגלל זה אני בניתוק מוחלט בין הרגש למה שקרה, ואני סבבה עם להיות פה. לא תמיד אני מחייכת ככה. לפני חצי שעה התפרקתי פה, אני חוזרת כשיש לי הצפה רגשית כדי לנקות מצבות".

הקבוצה מודה לה בהתרגשות. הם באו ל"סיפורי מוות" ונתקלו בניצולה. "אני שורדת נובה", היא אומרת בחיוך, "ניצולה נשמע לי יותר מדי קשוח". היום הגיעה עם בת דודה שגרה בחו"ל ועם בן הזוג. "הכי שורט אותי", היא אומרת, "שהייתי יכולה להיות עוד עמוד כאן".

ארדיטי מטופלת בקבוצות שורדים, "לשתף ולספר זה מאוד עוזר", והיא בשיקום תמידי. סיפור ההישרדות שלה דומה למאות אחרים, וכולל עלייה מהירה לרכב, פרסוס, ירידה ממנו, אנשים שמכווינים למקומות שונים, ריצה, פרידה מאנשים, "אמרו לנו לרוץ מהר לכיוון השמש, חברה שלי תפסה לי את היד ואמרתי לה: 'תראי איזו זריחה מטורפת'". אחרי מחבוא בכפל קרקע, בשיח ותרדמה, חילץ אותה עוז דווידיאן. "בטנדר שלו היה כיסא תינוק, וזה היה הדבר הכי מעודד שראיתי". משם הגיעה למושב פטיש ושרדה. "הייתי פה, זה היה נורא, ושרדתי את זה", היא מחייכת.

אליה הקטן עובר עם הוריו, שיבת ואושר זלמן, בין התמונות, ושואל את השאלה שעוברת לכל המבוגרים בראש והם לא מעזים לשאול: "שמו את התמונות איפה שכל אחד מת?"

התשובה היא שאת הצבת התמונות הראשונית עשו מתנדבי הארגונים השונים של הנובה, כמה שבועות לאחר הטבח, באופן רנדומלי למדי, בהתייעצות עם המשפחות, ותוך השתדלות להציב אחד ליד השני אחים או חברים שהגיעו ונרצחו יחד.

משפחת זלמן מתגוררת באילת ובדרך צפונה עצרו כאן. דור מלכה ז"ל היה חבר של זלמן. "אף פעם לא היינו פה, וזו הרגשה נוראית", הוא אומר. "דור עבד בנובה וניסה להציל אנשים". "זה לא כמו בימים הראשונים, אבל זה תמיד איתך, כמו עננה", מתארת זלמן את התחושה כעבור שנתיים. אחרי שעצרו ליד התמונה של מלכה, הם רואים את התמונה של בן שמעוני. בערב הגיע לכאן אביו רפי. "מתחילת המלחמה הסיפור שלו נחרט לי", מספרת זלמן, "ולא, לא הייתה לי התלבטות אם להביא את הילדים, גם הם צריכים לדעת מה היה".

"למען חיזוק עם ישראל"

בין קיר ההנצחה לאנשי כוחות הביטחון שנפלו בנובה, הניצב היכן שעמד במסיבה אוהל חפ"ק המשטרה, לבין הרחבה המרכזית עם שלטי ההנצחה, ניצב עכשיו אוהלה של תורה. מיכאל סבג, סופר סת"ם, יושב כאן כל יום, מחצות היום עד 16:00, כותב ספר תודה לזכרו של רן גואילי. "אני גר בשכונת בן גוריון בנתיבות", מספר סבג, "בשבעה באוקטובר שמענו את הקלאצ'ים, נכנסנו לממ"ד, והשמועות הגיעו אלינו רק בארבע אחר הצוהריים. מאז אני חווה את שבעה באוקטובר כל יום".

חודש אחרי הטבח התחיל סבג לכתוב הספר לעילוי נשמתו של עידו יהושוע, ועד ראש השנה הוא עומד לסיים את הספר לזכרו של גואילי, ולהתחיל ספר לזכרו של יונתן סמרנו. מי שנכנס לאוהל בזמן שסבג עובד, יכול להתיישב לצידו, לאחוז בידו הימנית, לחזור אחריו בכמה מילים, אל אות שנחשבת לכזו שהוא עצמו כתב.

באוהל הזה כבר חגגו ברית מילה לבן של מתנדב איחוד הצלה; הכנסת ספרי תורה; ועוד חיבורים שעושות משפחות שרוצות להנציח את יקיריהן בכל דרך. "אני עושה את זה", אומר סבג, "למען חיזוק עם ישראל".

בתחילת המלחמה נמתחה בקרב קהלים מסוימים ביקורת על קיום המסיבה בשבת. בשעה שדם הנרצחים עוד לא התקרר, למגיש "הפטריוטים", ינון מגל, "הפריע מאוד הפסל של בודהה". אבל החברה החרדית הבהירה היטב שהכאב משותף. "כאדם מאמין אני חושב שהם טעו בדרך", אומר יוסף (שלא רוצה להצטלם), "אבל היו פה יהודים שנהרגו בגלל שהם יהודים. כולנו אחים". בפעם הראשונה שהגיע לכאן הביא איתו את הילדים, אבל זה היה להם קשה. הפעם בא לבד עם ספר תהילים, כדי להתפלל: "באתי להתייחד עם הזיכרון לפני ראש השנה, לראות מעשי גבורה, לשאוב כוחות מהעם שלנו".

"קשה להיות פה, זה לא יום כיף ולא יום גיבוש"

שעת צוהריים, השמש במרכז השמיים, ועם ישראל ממשיך להגיע. התכנון המקורי ליום החופש של רויטל בן שמחון היה לבקר ביד ושם, אבל ברגע האחרון החליטה המשפחה לנסוע לכאן. "רצינו לעשות יום בעקבות הסיפורים והכאב, לחלוק כבוד ככל שניתן", היא אומרת. "דיברנו על זה בדרך שתיכוניסטים צריכים לבוא ולהבין, כדי שזה לא יקרה שוב".

סגן ניצב בדימוס מיכל חיים מדריכה סיור מאורגן של עובדי מפעל אסם משדרות. כמורת דרך, כבר הדריכה עשרות סיורים בעוטף, ובכל פעם זה כואב מחדש: "בכל סיור מתחדדת לי הגבורה של השוטרים והאזרחים, ואני מבינה יותר את גודל הטרגדיה, את זה שלא קראו את השטח".

הביקור באתר הנובה הוא רק תחנה אחת בסיור שבנתה כחלק מבית המורשת של המשטרה, סיור שמתחיל בשדרות, עובר דרך המקום שבו ניצב אמבולנס המוות, האתר של התצפיתניות, משם אל קיר המכוניות השרופות במושב תקומה, וכשמגיעים לנובה, ברור לה שהעומס כמעט בלתי אפשרי. "אני מכירה את זה שקשה להיות פה, זה לא יום כיף ולא יום גיבוש, כשרואים את התמונות של הנרצחים את לא יכולה שלא לחוש את המועקה, בכל סיור מחדש".

"אני מרגישה את הרוח של הקורבנות פה"

יהודית איקיאה וליאן קירשנבאום, שתיהן אמריקאיות, למדו לפני שבעה באוקטובר באוניברסיטת תל אביב במסגרת תוכנית פרטית. לאחרונה חזרו לארץ לסמינר המשלב התנדבות וחיים בתל אביב. "החברים הישראלים שלנו מבקשים מאיתנו ליהנות ולא להתמקד באבל. אומרים לנו: 'תתייחסו לישראל כמו תיירות'. אז אנחנו מנסות לשלב", אומרת קירשנבאום, "ללכת לכיכר החטופים, ואז לים". איקיאה: "לא תמיד מצליח לנו להתמודד עם הפערים".

הן באתר כבר כמה שעות, מנסות להתחבר – איקיאה מצלמת, קירשנבאום כותבת. "זה הרבה לעכל", אומרת איקיאה, "באמת כולם צעירים מאיתנו, כולם באו לחגוג את החיים, אני מרגישה את הרוח של הקורבנות פה, את הערכים המשותפים של חופש, של אנשים שבאו לחוויה טובה". מכאן ימשיכו לים. כנראה.

מארצות הברית הגיעה גם זיוה, שחיה שם כבר 20 שנה. היא מסתובבת בין העמודים שנושאים את תמונות הקורבנות, עוצרת ליד כל אחד מהשלטים, קוראת, מהנהנת, מניעה את ראשה מצד לצד. שבעה באוקטובר טלטל את עולמה: "זה שינה אותי כבן אדם, עזבתי את העבודה, אני מחוברת לערוצים הישראליים, אבל להיות פה זה אחרת. אני מסתכלת על התמונות ואני מכירה את רובם. למה זה קרה לנו? איך לא הייתה שמירה מתאימה? למה עשו פסטיבל בגבול עם עזה? מה יהיה עם הדור הזה?"

"החברים בצרפת חושבים שאנחנו סתם מפציצים"

כבר פחות חם, וקשה לאבחן את החוקיות שלפיה מתמלא ומתרוקן האתר. בין מספר מבוגרים וחיילים שמסתובבים, עוברים עכשיו איתן אוחיון, אלי כהן, שמעון ג'אמי, ואהרון חג'ג', בני 18 שעלו זה מכבר מצרפת. לקחו רכב וירדו הנה מנתניה. "אנחנו מכירים כמה אנשים שנהרגו לנו", אומר אוחיון. "הרבה סיפורים מהתקשורת, זה חשוב לדעת", מדגיש כהן. "היינו בבית והתקשרנו אחד לשני שנעשה לפה סיבוב. זה קשה להיות פה בפעם הראשונה", אומר אוחיון.

הם התלבטו ביניהם אם לכהן מותר להיכנס, מחשש שיטומא מהמוות. החברים בצרפת, הם מספרים, לא מבינים מה ישראל עושה, "הם אומרים שאנחנו רוצים להרוג את הערבים בעזה סתם, לא יודעים שאנחנו מזהירים אותם, חושבים שאנחנו סתם מפציצים", מספר חג'ג' על המתח בלהיות יהודי צרפתי. הם באו כדי להיות קרובים לסיפור הישראלי, להרגיש אותו, כדי להבין, וכדי שיהיה להם נשק להתמודד עם המקטרגים ברשתות החברתיות, "שיידעו שיש סיבה".

"אמרתי לו שאני דואג לו כי אני אבא שלו, והוא צעק עליי"

רפי שמעוני הוא ממקימי ומפוני דוגית בגוש קטיף. פחות מ-20 קילומטר מהבית שבו נולד, נרצח בנו, בן, אחרי שחילץ פעם ועוד פעם ועוד פעם מבלים מהמסיבה. הוא מגיע לכאן מדי פעם, מספר את הסיפור ההרואי של בנו, מקווה להתנחם ולהמשיך בחיים.

"ערב המסיבה הבאתי את חי, אח של בן, מעדי נגב. חי הוא פגוע מלידה, ובן החליט שהוא לא יוצא למסיבה, אבל החברים שכנעו אותו". שמעוני מספר לשני חיילים שמתקרבים אליו ואל השלט שמנציח את בן, על שאירע באותו בוקר: "הניצולים אמרו שהוא נהג כמו נהג שודים, לא יודעים איך הוא ניווט, אדיש ומחויך כל הדרך. הוא קיבל את אות הגבורה האזרחית מהנשיא".

שמעוני מספר שניסה להניא את בנו מלחזור לתופת, לאחר שהצליח להציל את החבורה הראשונה. "הוא התחיל לצעוק עליי: 'חברים שלי שמה, אין לי זמן לעצור'. בסיבוב השלישי הוא התקשר לגאיה חליפה ז"ל, החברה שאיתה הגיע למסיבה. היא נתנה לו מיקום ואז התחרטה, כי ירו עליהם. גם רומי גונן ואופיר צרפתי ז"ל עלו איתה בסיבוב השלישי. אמרתי לו שאני דואג לו כי אני אבא שלו, והוא צעק עליי: 'תפסיק לבלבל לי את המוח, הבטחתי לאבא של גאיה להסיע אותה עד צומת עד הלום'. באותו רגע הייתה לו שיחה ממתינה, הוא עבר אליה. מי שהייתה בצד השני שמעה את צרור היריות. אבא של גאיה שמע את נשימותיה האחרונות".

מהרגע שהודיעו לו, מספר שמעוני, נפער בו בור עצום. בנו השלישי, אופיר, הצטרף אליו לחיפושים בין בתי החולים. אחרי יומיים הוא זיהה את בנו בשורה, וארגן הלוויה במודיעין, כי בדרום לא היה אפשרי לערוך הלוויה גדולה. מאז הונצח סיפורו של שמעוני ז"ל בשירים, והאנשים שהציל מספרים בשבחו בכל הזדמנות.

השמש כבר נוטה לשקוע, החיילים שהקשיבו לסיפור נפרדים ממנו בהצדעה, ושמעוני נשאר לשבת. "אח שלו, חי, לא מדבר הרבה", מספר שמעוני, "אבל בכל פעם שאנחנו נפגשים הוא שואל: 'איפה בן, ייקח אותי לים'".

אב, שבנו נרצח במסיבה כשהציל אחרים, איפה הוא מרגיש אותו יותר? בבית הקברות, בבית שהשאיר בנהריה עם בת הזוג? במקום שבו נרצח? כנראה שבכולם, ובשום מקום. כאן, לפחות, הוא יכול לספר את הסיפור, לקבל חיבוק. להתנחם.

"תמיד אבוא למקום שהיא רקדה, זה נותן לי את האור"

השקיעה היא כנראה האות למשפחות השכולות להגיע, כי לצד שמעוני, הגיעו גם רוברט גז, אביה של עדן גז. הוא בא עם גיסתה אלינור, וחברותיה דספינה חדד ומיראל אל חורי. הם מנקים ומחדשים את סביבת העמוד שעליו תלוי השלט של יקירתם. "היא אהבה את כולם, הייתה העוגן של המשפחה שלנו", מספר גז, "אהבה לרקוד ולצחוק".

עדן הגיעה למסיבה במקרה. אחרי שביקרה חברה בקיבוץ רעים, ראתה את השילוט למסיבה, והצטרפה עם חברתה סתיו בספונטניות. אחרי כמה שעות החליטו לחתוך משם, אבל לא רצו לנסוע בלילה, אז ישנו במכונית בצומת היציאה. ב-06:30 התעוררו מהטילים. הן הצליחו להגיע עד מפלסים, שם נורו למוות.

"היא מאוד חסרה", אומר גז, מחזיק בידיו אבנים שהביאו כדי לקשט את העמוד של בתו. "אני חי אותה 24/7. אחרי השבעה החלטתי שהדלת של החדר שלה תהיה פתוחה, אז אני אומר לה בוקר טוב ולילה טוב. בטיול משפחות שכולות לבולגריה הרגשתי שהיא ממש עזרה לי בעלייה קשה במיוחד. הרגשתי אותה כמו רוח גבית".

השמש כבר כמעט שוקעת, הרוח מתחילה לנשב, ועל אתר המסיבה יורדת אפלולית. "זה מאוד כואב, אי אפשר להאמין שפה היא רקדה. אילו רק לקחה ימינה אולי הייתה בחיים, הייתה יכולה להתחבא. תמיד אבוא לכאן, למקום שהיא רקדה, זה נותן לי את האור. אני מתרגש שאנשים רואים את השלט של עדן, זה נותן לי כוח".

"אני מביא את החברים והמשפחה, שייקחו פרופורציה"

האחרונים במתחם הם חבריו של הוד, קצין צעיר מ-890, שהיה בכוח הראשון שהגיע לקיבוץ בארי. הוא ערך להם סיור אישי על מה שעבר עליו באותם ימים. לנובה הם באו כדי לחלוק כבוד לחברו גיא שמחי ז"ל.

שמחי, שבילה עם חברים במסיבה, הצליח לברוח לקיבוץ רעים שהכיר מילדות, ושם נלחם בגבורה במחבלים, תוך כדי הצלת חברים ואנשים שאסף. "כתבתי ביומן המלחמה שלי", מספר הקצין, "שברגע שאני יוצא בשלום, אני מביא את החברים והמשפחה לכל המקומות, שייקחו פרופורציה".

לעת ערב מגרש החניה מתרוקן. הרוח מניעה את עלי האקליפטוס שראו זוועות ודם, ואת עלי 378 העצים שניטעו כאן לזכר הנרצחות והנרצחים, ורואים עכשיו דמעות. הרבה רגעים ודימויים נקשרו לטבח בנובה ונצרבו בתודעה מאז שבעה באוקטובר – הניגוד החריף בין שמחה משוחררת של צעירים שבאו לרקוד לבין כוחות אופל שבאו לרצוח, לאנוס ולהשמיד; תנועת הרוקדים מול דממת המוות; הודעות הווטסאפ ממכולות האשפה, מהמיגונית, מהעץ, מכפל הקרקע; הזמן שבו חיכו לזריחה; הרגע שבו המוזיקה נעצרה. נדמה שהצלחנו להבין את מה שאירע כאן, שהצלחנו לתפוס. האם באמת הצלחנו?