"מנקודת מבט של עובד סוציאלי קהילתי", אומר ד"ר איתן שחר, "אני רואה איך להנהגה הקהילתית יש תפקיד מכריע בהתאוששות של האדם הפרטי". גם שנתיים אחרי 7 באוקטובר, הוא לא שוכח רגע מאוד משמעותי: "ממש בשעות הראשונות להגעה למלון, בשיא ההלם והזעזוע, חבר קיבוץ, מאלו שנפגעו הכי קשה, הכריז על עצמו: 'אני הכתובת לכל חבר שנוטל תרופות קבועות'. הוא קלט שאנשים פונו מבתים שעלו באש בלי כלום, ולתרופות יש דחיפות. חברה אחרת שמעה אותו ואמרה: 'או קי, אז אני אהיה אחראית על הבגדים', ומשם זה המשיך לחינוך, לחוסן ועוד עשרות משימות קהילתיות. אנשים 'נדבקו' אחד מהשני ברצון לקחת אחריות".

שחר (68), חבר קיבוץ להב (נשוי + 3), נמנה עם מקימי בית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר שבה הוא גם מלמד. הוא עובד סוציאלי מוכר בנגב המערבי מזה עשורים, ולצד העבודה המקומית הוא מסייע באזורים מוכי אסון בעולם במסגרת ארגון 'נתן' לסיוע הומניטרי בינלאומי. במהלך המלחמה הוא מלווה את יישובי אשכול ועיריית אופקים, שם קיבל באחרונה אות יקיר העיר על פועלו במשך המלחמה.

הסיפור על קהילה "שמדביקה" את חבריה באחריות, דווקא בנקודה הקשה ביותר בחייה, מתיישב בעיניו עם כל עקרונות הדיסציפלינה הקהילתית, שאותה הוא חוקר ומלמד כבר שנים רבות. זו הדרך שבה הוא מבין חוסן קהילתי – נושא עצום ממדים בעולם הטיפול, כדבריו, רלוונטי לאין שיעור, שלא זוכה, לדעתו, לכבוד הראוי לו.

"הקהילה אפשרה לאנשים לקום מתוך שבר נוראי על ידי זה שהציעה להם לקחת אחריות. עצם הרצון לדאוג אחד לשני, הראה שהנפגעים הם לא רק קורבנות יחידים באירוע. אדרבא, הם מרגישים שייכות לחברה ויש להם רצון לקחת אחריות על השיקום של עצמם".

ד"ר איתן שחר: "זה טוב מאוד שמגיעים הרבה ארגונים לעזור, אבל המרכז תמיד צריך להיות הקהילה והנהגתה" (צילום: דוד טברסקי)

"ההדבקה" הזו אפשרית רק ביישובים קטנים?
"אסון, בהגדרה שלו, הוא אירוע קולוסאלי הדורש משאבים הרבה יותר גדולים משיש בנמצא באותו רגע. מערכת קהילתית חזקה, שמכירה את עצמה, תדע להגמיש ולהתאים את המשאבים שלה. לרשויות גדולות, שבהן פועלים מספר מערכות וארגונים, לוקח זמן עד שהן לומדות את האירוע. ליישובים הכפריים יש מערכות קהילתיות מאורגנת. זה בא לידי ביטוי מיוחד במצבי אסון.

"לרוב הקיבוצים שנפגעו ופונו היו מערכות קהילתיות שידעו להתעשת בזריזות יחסית ולהתארגן, בעוד שבעיר גדולה זה לקח הרבה יותר זמן. אבל זה לא דבר גורף לכל היישובים הכפריים. במהלך המלחמה ראיתי בתוך הקהילה הקיבוצית הבדלים מאוד גדולים בין קיבוץ שמסוכסך בתוך עצמו לבין אחד מאורגן ושיתופי. יש פער משמעותי בין יישוב עם מנהיגות ברורה ואמינה לכזה שאין בו מנהיגות כלל".

קהילה יכולה להיות כלי טיפולי?
"אחד מהמראות השכיחים במלונות בשבועות והחודשים אחרי שבעה באוקטובר הייתה נוכחותם של מאות גורמי טיפול שונים שעוסקים בכל פרט ופרט. לכל נפגע הציעו עשרות סוגי טיפול, דבר שאין שני לו בעולם. לדעתי, לשים את כל המשקל הטיפולי על הפרט הוא בעייתי. ככל שנטפל יותר ויותר אנחנו נייצר איזושהי תלות לא בריאה. תפיסות בסגנון 'כולם בטראומה', 'כולם צריכים טיפול' מייצרות מנגנון מצמצם בעיניי. אם לכל אחד יהיה פסיכולוג, לא נרפא את עצמנו".

מבחן הקפיץ

הטענה הרווחת היא שהפגיעה הייתה כל כך רחבה וחמורה ואין מספיק מטפלים לכולם.
"כ-90 אחוז מנפגעי שבעה באוקטובר דיווחו שחוו הלם, ניתוק ופחד משתק, אבל אנחנו לא מאשפזים את כולם. הפוך מכך. דרך מנגנוני הקהילה אנחנו מנסים לעזור להם לחזור לאט לאט לשגרה. מבחינה מקצועית אני יודע להגיד שגם אם נרשמו תגובות נפשיות קשות חודשיים ושלושה לאחר האסון, זה עדיין לא מצביע על פוסט טראומה. ומניסיוני, קהילה מאורגנת יותר הצליחה לרפא את האנשים שלה מהר יותר.

"עבור הפרט, מצב מתמשך שבו הוא נשאר רק בעמדת הקורבן חודשים ושנים קדימה, הוא זה שיכול לגלגל אותו בסופו של דבר אל הטראומה והפוסט טראומה. הפגיעה בשבעה באוקטובר לכשעצמה, קשה ככל שתהיה, היא לא טראומה".

תסביר.
"בלימודים אני תמיד מסביר שלטראומה יש שלושה תנאים נורא ברורים שהופכים אותה לכזו : אירוע מסכן חיים; פחד קיצוני; ותחושת חוסר אונים. נפגע שהאסון הביא אותו לאורך הזמן לשיתוק, חוסר תפקוד וחרדות גבוהות, אפשר להגיד עליו שהוא נמצא בטראומה. לעומת זאת, נפגע שהצליח להתמודד עם מצב של חוסר אונים, לא נמצא בה. מה שמאפשר לנו לצאת מאירוע ללא טראומה זה חוסן.

"באנגלית אומרים Resilience- קפיציות; אם נמתח עכשיו קפיץ, בסופו של דבר הוא יחזור למה שהיה לפני שמתחנו אותו. החוסן הקהילתי הוא מידת הקפיציות שיש בקהילה כדי שהיא תוכל לחזור להיות כמה שיותר קרובה לנקודה שבה היא הייתה לפני האסון. לתחושתי ולניסיוני, אני מרגיש שלא השכלנו לעשות הבחנה בין התגובה הראשונית לבין זו של פרק הזמן הארוך, ששם לקהילה יש תפקיד קריטי".

חדר המצב של מרכז החוסן שדרות במלון הרודס בים המלח (צילום: הדס יום טוב)

אחת מנקודות המשבר הקשות של שבעה באוקטובר הייתה שההנהגות המקומיות נכנסו לנעלי המדינה ונדרשו לתפעל את המשבר לבדן, איך זה השפיע על החוסן שלהן?
"אובדן האמון במוסדות המדינה היה חלק מתהליך של שבר אמון במנהיגות שנמשך זמן רב וקרס לחלוטין בשבעה באוקטובר. אחד המושגים שאנחנו עובדים איתם בשיקום נקרא נֵהִילוּת (מלשון ניהול). כמה אני מרגיש מנוהל? כמה אני יודע להגיד שהאירוע שאני בתוכו מתנהל? בחינת הנהילות היא בעצם מנגנון לבחינת הבריאות של המערכת. אם אין אותה, ההתמוטטות הרבה יותר קשה".

הביקורת באופקים: פיגוע בתוך פיגוע

באופקים נשמעה ביקורת קשה על כשלים בניהול האירוע; שלא פינו אותם כמו את שאר היישובים, שהמדינה מפלה אותם – הן ביחס, הן ובתקציבים מול הקיבוצים. עלתה שם תחושה שלא ראו אותם?
"אני סברתי שאי-הפינוי שלה היה עניין של ניהול סיכונים מול הלחימה ברצועה וזה לא היה רלוונטי לאופקים. דווקא מהמקום של החוסן, דחפתי ועמדתי על כך שצריך וחשוב לחזור לשגרה. בכללי, היה לי קשה עם הקו הביקורתי החריף הזה. באירועי אסון תמיד יש מחסור חמור במשאבים, זה סימן היכר שלו. השאלה היא מה עושים עם המחסור הזה.

"יצא לי לפגוש בעיר קבוצה שפעלה בשם ארגון שבשגרה מאוגד סביב האפלייה של המזרחים והפריפריה בישראל, שהלכה עם קו ביקורתי מאוד שטען שבגלל שאופקים היא עיירת פיתוח ופריפריה שהופקרה והופלתה לאורך השנים מול מרכז הארץ והקיבוצים מסביב, אין לסמוך או לשתף פעולה עם שום גורם רשמי בזמן השיקום. אמרתי להם שהגישה שלהם היא פיגוע בתוך פיגוע, כי היא רק מחריפה את משבר האי-אמון. אני מזדהה בחלק גדול עם האג'נדה של הארגון הזה אבל מה שהם עשו בתוך האסון, מבחינתי, היה הניגוד הגמור לכל מה שנדרש בסיוע במצב של אסון. צריך להגיד שזה לא רק הם, זה היה גם קו סיקור תקשורתי מאוד בולט".

אופקים, על עשרות נרצחיה, היא עיר במדד חברתי כלכלי 3 שמוקפת ביישובים כפריים וערים חזקות ממנה משמעותית. אפשר להבין מאיפה הביקורת הזו מגיעה.
"אני שותף לחלוטין לביקורת החברתית-כלכלית וברור שיש פער עצום, אבל כשבאים לתושבי שכונת מישור הגפן, שכונה של עולים חדשים, מבוגרים ודיור ציבורי, שנפגעה הכי קשה באירוע, ואומרים להם שהמדינה דופקת אותם כמו החמאס, זה הדבר הכי רע שאפשר לעשות. דווקא בנקודה הזו, היה חשוב יותר מכל לפתח אמון בהנהגה של הרשות, שהיא בסופו של דבר זו שמובילה את השיקום.

"אחת המסקנות הכי חשובות שלי מהאירוע, ומהניסיון שלי בעבודה באזורי אסון בעולם, זה שצריך לחזק מנהיגות מקומית. זה טוב מאוד שמגיעים הרבה ארגונים לעזור, אבל המרכז תמיד צריך להיות הקהילה והנהגתה".

לחלק את העיר ליחידות קטנות

איזה כלים יש לאדם שגר בעיר, ללא קהילה, כדי להגביר את החוסן?
"כחלק מהפקת הלקחים מאירועי 7 באוקטובר, ובמסגרת היערכות כוללת למצבי חירום, נעשים ניסיונות להגדיר יחידות קהילתיות קטנות – לעיתים ברמת בניין מגורים אחד – שיפעלו בתרגולות, יקיימו סיוע הדדי, ויתואמו באופן מלא עם הרשות המקומית. זה מגיע מאותה הבנה שערבות וסולידריות בין אנשים קרובים היא כלי שמפתח חוסן. גם אם אין קהילה מובנית, כל אדם יכול לבנות לעצמו מעגלי חוסן אישיים ובינאישיים קטנים – דרך קשרים אנושיים, קבוצות עניין או שימוש במערכות עירוניות ודיגיטליות. כך נוצר חיבור, משמעות ושייכות שמחזקים את היכולת שלנו להתמודד עם העולם המאתגר שסביבנו.".

שנתיים אחרי האסון, הטיפול בנפגעים חכם יותר, הלקחים נלמדו?
"ברמת המדינה אני רואה שמנהלת תקומה נתנה המון משאבים לשיקום הפיזי ולבניית מעטפת רווחה. אבל מה, אין עובדים סוציאליים. באשכול אנחנו מזמינים ולא מגיעים, למרות כל ההטבות. וזה לא רק בעוטף, בצפון הסיפור דומה. כמה שנים אחרי רעידת האדמה בהאיטי, שאלתי אנשים מה השתנה בעקבות האירוע. ענו לי שכלום. ההנהגה אולי התחלפה, אבל השחיתות וכל הבעיות המרכזיות נשארו כשהיו. מתו שם רבע מיליון בני אדם ודבר לא זז. זה מה שמפחיד אותי לגבי עצמנו, שאחרי כמה שנים נראה שנשארנו במקום, שהלקחים לא נלמדו".