על שולחן העבודה במחשב שלי נמצא בשנתיים האחרונות קובץ ובו פתיחת טור שנכתב ב-8 באוקטובר 2023 ומעולם לא הושלם:

"אני מביט 24 שעות אחורה, ומבין שהחיים שהיו לנו אבדו ולא יחזרו. נולדנו לעולם שבו לא חשבנו שנדע שכול ואובדן גדולים כאלה. גידלנו ילדים על קרקע שלעיתים רועדת אבל נותרת יציבה. עולם עם טרור ושנאה, אבל גם עולם של ביטחון. העולם הזה הלך.

"המערכה בתחילתה, ואולי בקושי התחילה. וכבר, תסריט הבלהות שבו אנחנו נמצאים הרחיב את גבולות הדמיון לגבי האפשרויות והמחירים הכרוכים בחיים פה. האובדן ישקע במרקם חיינו. הוא יגרע מכל שמחה שנשמח, יסדוק כל חיוך, יהיה נוכח בכל רגע ורגע. מעתה ולשארית חיינו".

אלה היו הימים הפרומים שאחרי 7 באוקטובר.

מחבלי נוח'בה עוד הסתובבו בשטח ישראל. תחושת החדירות הטילה אימה. אם מקומות מוכרים הפכו לשדות קטל, גם הרחוב שמתחת לבית יכול להיות כזה. האם אי פעם אפשר יהיה לדעת שאף מחבל לא נשאר בישראל? בכבישים הוקמו מחסומי משטרה אקראיים לבידוק כלי רכב. כיתות כוננות הוקמו כמעט בכל יישוב בישראל. אנשים הרגישו שהם צריכים לשמור על ביתם בעצמם.

***

הבקרים היו קשים במיוחד. במקום לקום מסיוט ולהבין לאט שזה היה חלום, להתעורר ולהיזכר, ככל שערפל השינה מתפוגג, שהמציאות היא סיוט. מתעדכנים מה קורה, באנגלית ובשברי משפטים, מעל ראשי הילדים. מניין ההרוגים מוסיף לעלות, עוד סיפורי זוועה נחשפים. וברקע אזעקות, ירי גובר מלבנון, רחפנים, טילים וכטב"מים קורסים מהשמיים.

בטלוויזיה, תמונות ראשונות של כבישים מלאי מכוניות מפויחות ביציאה מהנובה. מחנה שורא. מסיבת עיתונאים ראשונה ומבולגנת של משפחות החטופים, הנקרעים בין זעקות לבכי מול המצלמות. בלילות מרואיינים אנונימיים עולים לשידור ומספרים סיפורי הישרדות בלתי נתפסים, מעבר לכל דמיון. אלפי סיפורים מעבר לכל דמיון.

לדברים עדיין לא היו שמות. עוד אין 'תצפיתניות', 'מיגוניות המוות', 'חוף זיקים', 'משטרת שדרות', 'אוטובוס הגמלאים', 'מישור הגפן', 'המכולה הצהובה בנובה', 'הבית של פסי', 'מוצב פגה'. עדיין מתבלבלים בין הקיבוצים, ניר עוז, נחל עוז, בארי. תוואי כביש 232 עוד לא מוכר. התמונה הקטנה של 7 באוקטובר שנמצאת לכולם בראש רק מתחילה להיבנות.

המילה 'מחדל' כבר חותכת בבטן, עוד לפני הנגדת ו', חומת יריחו, דיווחי התצפיתניות, הסימים, ההתראות למלחמה ושיחת הטלפון הלילית.

סיפורי הגבורה מתגלים. אנשים רגילים לחלוטין שנקלעו למצב הקיצוני ביותר, הסתערו, נלחמו, הצילו. חלקם חירפו נפשם. אלפי חיילים ואזרחים שזרמו לשדה קרב מדמם בלי פיקוד ובלי פקודה. שיירות כלי רכב נטושים בשולי הכבישים ליד בסיסי הגיוס למילואים. חמ"לים, ארגוני מתנדבים ויוזמות אזרחיות שהוקמו בין לילה. נחשול של עשייה והתגייסות לנוכח האסון.

ברגעים האלה אין ממש מדינה או צבא, וגם אין הבטחה שיהיה בסדר. האריג הסמיך שמכסה על חוסר הוודאות הקיומי, על האפשרות שהכול ישתבש, על הלקחים של העבר היהודי המר, נפרם. מהפתחים מבצבצת אימה, ההבנה שהכול יכול לקרות, שההיסטוריה היא לא דבר מעגלי, שביטחון הוא אשליה.

***

הייתה גם אמת בהיפרמות.

ב'פגוש את העיתונות' פתחו בן כספית ועמית סגל את התוכנית בסבב שבו כל אחד אמר איפה הוא טעה בראיית המציאות שלו. הקשקשת הרגילה הוחלפה לרגע בענווה. לכמה רגעים, לאף אחד לא הייתה היוהרה לומר שהוא יודע בדיוק מה ולמה קרה, ומה צריך לעשות עכשיו. המכה הייתה קשה מדי. תזכורת כואבת לכך שבסוף, כל מגדלי המילים הם לא סתם מופעי להטוטים. יש מציאות.

לנוכח החידלון מתגלה גם החובה לבחור באחריות. במילה התפכחות, שכבר הפכה לקלישאה, יש גם גרעין אותנטי. עלייה לרמת מודעות גבוהה יותר. מודעות למה נמצא על הכף, ומוכנות לוותר על ביטחונות כוזבים – דעות ישנות, מנטרות ופוזיציות, בשביל לבוא במגע אמיתי עם המציאות.

בתוך החולי נחשפו גם יסודות בריאים בחברה. יש אנשים שמוכנים לקחת את האחריות הנדרשת בשביל לקיים את המפעל הציוני. קיימת גם אחדות כנה ועמוקה, לא זולה ומזויפת. יש חיים של הסתמכות עצמית, גורל משותף, שיח ענייני, סולידריות.

לא נמצא הכלי הציבורי שיחזיק את רגש האחריות הזה לאורך זמן.

***

על פניו, ישראל של 6 באוקטובר ניצחה. אותם מחנות מקוטבים, אותו שיח שבלוני, אותה זחיחות באולפנים. במקום לערער את תפיסת המציאות, 7 באוקטובר הפך להיות מה שמוכיח לכל אחד שהוא צדק תמיד. המנגנונים החברתיים הקיימים עיכלו את הטראומה, ושיבצו אותה בתפיסת עולמם.

תחושת האחריות נעלמה מהחיים הציבוריים. הכול קרה, אבל דבר לא קרה. נראה שבחירות 2026 יהיו דומות דמיון מפתיע לכל אחת ממערכות הבחירות שנערכו פה מאז 2019, בשינוי נוסח קלים. אותם שמות, אותם רעיונות מקושטים במילים חדשות.

ובכל זאת, ישראל של אחרי 7 באוקטובר עדיין כאן. זו נקודת כיול אפשרית, לכוון דרכה מושגים כמו אחריות, ביטחון, סולדיריות, גבורה, וגם פחד ואובדן. נקודת כיול אפשרית לציונות. משהו נצרב, משהו שאולי לא מצא מקום בחיים הציבוריים, אבל הוא עדיין ממשי, חי וקיים. עברו שנתיים. אולי נדרשים עוד זמן ומאמץ.