גיל דרור משתדל להימנע ככל האפשר מנסיעה ברחוב בו נמצא ביתו במושב בנתיב העשרה. הוא מעדיף להגיע בדרך עוקפת, ולא לעבור בכביש שמימינו ומשמאלו נרצחו 17 מחבריו. "בחודשים הראשונים אשתי, מוירה, הייתה בוכה בכל נסיעה לכאן, הלוך וחזור. היום אנחנו כבר לא בוכים, אבל גם אי אפשר להתעלם. זה כל הזמן מול העיניים ובראש".

גיל בן ה-80 ומוירה בת ה-71 היו מהראשונים לחזור לביתם במושב. לא רק הזיכרון של טבח 7 באוקטובר נוכח כאן, אלא גם המלחמה שהחלה מיד אחריו. הדי הפיצוצים מהפגזות צה"ל ברצועה שמרעידים את החלונות הם עניין יום-יומי, ולצידם זמזום עוצמתי ובלתי פוסק של המל"ט הצבאי שחג בשמי האזור. הזמזום חזק עד כדי כך שהצליח לשבש את הקלטת השיחה עם בני הזוג, אבל הם מספרים שכבר התרגלו לרעש וכמעט אינם שומעים אותו.

"החיים פה הם שדה קרב. חד-משמעית", אומר גיל, "זה לא שאנחנו איזה יישוב מבודד. 45 דקות מפה זו תל-אביב. אבל מכל בחינה אחרת, אנחנו חיים בעולם אחר. וזה לא רק עכשיו", הוא נאנח, "זה היה ככה תמיד". ולמרות הכול, בני הזוג שהגיעו לכאן מסיני, ספגו רקטות ופצמ"רים והסתתרו בממ"ד באותה שבת ארורה, לא רואים את עצמם בשום מקום אחר.

"היית פעם בחיים שלך בעשרים לוויות?"

בבוקר 7 באוקטובר חדרו לנתיב העשרה שלושה מחבלי חמאס, ובתוך שעה וחצי רצחו 17 מתושבי המקום. באותו הזמן נרצחו על ידי חוליית חמאס אחרת שלושה נערים מהמושב שיצאו לדוג בחוף זיקים הסמוך. עשרים הרוגים בתוך שעה וחצי.

איך חוזרים לחיות במקום שאיבד ביום אחד 20 אנשים? 20 ילדים, מבוגרים, אחים, הורים, משפחות שלמות שנרצחו לאורכו של רחוב אחד לא ארוך? "אתה היית פעם בחיים שלך בעשרים לוויות?", אומרת מוירה, כמעט צועקת, "ישבת בעשרים שבעות? עשרים אזכרות?". גיל מהנהן בראשו בשתיקה, ואז מספר: "בדיוק קיבלנו הודעות ווטסאפ עם תאריכי העלייה לקבר – פעמיים, לפעמים שלוש, ביום. אני אגיד לך בכנות, אני לא יודע איך מתמודדים עם זה".

"אחרי הפינוי מסיני הציעו כאן אדמה, אמרתי, אגיע אם יהיה נוף לים"

מהחצר האחורית של בית משפחת דרור רואים את חומת ההפרדה בין ישראל לרצועת עזה. את החומה הזו מחבלי הנוח'בה לא הצליחו לפוצץ בבוקר 7 באוקטובר, ולכן לא דהרו בהמוניהם לתוך המושב ולא הסתערו על הבתים הראשונים בצדו הדרומי, בהם גם ביתם של בני הזוג דרור.

הבית עומד כאן כבר 43 שנה. גיל ומוירה בנו אותו בעצמם ב-1982 (יחד עם פועלים מהעיירות הסמוכות בית חנון ובית לאהיא), אחרי שפונו מסיני במסגרת השלום עם מצרים. "העולם שלנו נשבר אז", מספר גיל, "חשבתי לעזוב הכול ולנסוע לאוסטרליה, אבל אז הציעו לנו לקבל כאן אדמה, לבנות בית ולהתעסק בחקלאות, 150 מטר מעזה. אמרתי – אני אגיע, אבל רק אם יהיה נוף לים".

גיל ומוירה דרור בביתם בנתיב העשרה. גיל: "היה כעס מסוים עלינו, ועל כל שכבת המייסדים, בגלל החזרה. משפחות עם ילדים חששו שייאלצו גם אותם לחזור. היום זה מאחורינו" (צילום: דוד טברסקי)

הם נפגשו כמעט עשור קודם, מעט אחרי מלחמת ששת הימים. גיל הגיע לעבוד כפקח רשות הטבע והגנים במושב נביעות, הצמוד לנואיבה, אז כפר קטן לחופי הים האדום בצדו הדרום מזרחי של חצי האי סיני. שם הוא הכיר את מוירה, שהגיעה למושב מגלאזגו שבסקוטלנד כמתנדבת, "בתחילת שנות השבעים בריטניה הייתה במצב נורא", היא נזכרת, "מלחמת האזרחים באירלנד, פיגועים. זה דיכא אותי ורציתי פשוט לברוח מכל זה". ב'גלאזגו הראלד' היא ראתה מודעה מעניינת – 'מחפשים מתנדבים לישראל'.

"ישראל נראתה לנו אז כמו איזה מקום קסום. העיתונים היו מלאים בתמונות של חיילים – כולם חתיכים וגיבורים – שהצליחו להדוף את הפלישה הענקית שבאה כהפתעה ביום הכי קדוש. זה תואר אז כמעט כמו השביעי באוקטובר".

חיים לצד פצמ"רים, קסאמים ואימוני חמאס

כשהפועלים מצפון הרצועה באו לעבוד בבניית הבית של משפחת דרור, הם לא היו צריכים לחצות חומה או גדר. בין הצדדים חצצה גבעה מסומנת חלקית, ולדברי בני הזוג היחסים היו מצוינים. אבל משנות התשעים ואילך החל המצב הביטחוני להידרדר. "בזמן אוסלו המצב נהיה קשה", מספר גיל, "ובשנת 2000 הוא החריף עוד יותר, כשהתחילו לירות קסאמים".

פצצות המרגמה הראשונות שירה חמאס על ישראל היו פרימטיביות ביותר, ויכלו לעוף לכל היותר 50-60 מטר, כך שנתיב העשרה הפך למטרה נוחה. עד 6 באוקטובר 2023, בני הזוג ספרו כ-40 פגיעות ישירות ברדיוס של 100 מטר מהבית שלהם. לפחות בארבע מהן הבית נדרש לשיפוץ.

"שנה אחרי ההתנתקות הביאו לנו ממ"דים, ואני זוכרת את עצמי בוכה כי לא הבנתי למה אנחנו צריכים את זה", נזכרת מוירה, "הרי יצאנו משם, ועכשיו צריך להיות בטוח, הסכסוך הסתיים! מן הסתם זה לא מה שקרה".

גיל דרור משקיף על רצועת עזה מנתיב העשרה. "אחרי 7 באוקטובר, אחד החברים שלי מעזה לא התקשר אליי שנה וחצי. כעסתי עליו מאוד, אבל אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני לא אראה בהם יותר בני אדם" (צילום: דוד טברסקי)

היו לכם מחשבות לעזוב לאורך השנים האלו?
גיל: "חד משמעית לא. גם כשהיה קשה, תמיד ליוותה אותנו המחשבה שבהמשך יהיה טוב. תקווה בשילוב עם זה שיש פה חוף ים משגע, שיש לו חלק משמעותי בבחירה שלנו לחיות כאן. אני כל יום שוחה. שלושת הילדות שלנו גדלו בתוך המים".

מוירה: "כבר עזבנו מקום אחד פעם. המחשבה על לעזוב עוד פעם לא באה בחשבון".

גיל: "כשעזבנו את סיני הכול היה שונה לחלוטין. ברצועת עזה חיו מעט מאוד ישראלים. רק אחרי הפינוי ההתנחלויות החלו לגדול, וגם אנחנו גדלנו. בשנת 1990 היינו מושב קטן, 70 משפחות. היום אנחנו 250. אני אמרתי כבר אז שזו הייתה טעות גדולה להיכנס לחיות בלב אוכלוסייה עוינת. גם מכיוון שאולי יפנו אותם שוב בהמשך, מה שאכן קרה, וגם כי זה הכניס לפלסטינים אצבע לעין".

איך היה החיים סמוך לרצועה בשנים שלפני 7 באוקטובר?
מוירה: "חיינו עם מחנה אימון של החמאס בצד השני של הגדר. זו הייתה עובדה שכולם פה באזור הכירו. שמענו את האימונים שלהם כל הזמן".

גיל: "אחרי מבצע צוק איתן ב-2014 בנו פה חומה, 10 מטר גובה ו-50 מטר עומק, ושמו רואה-יורה. בתגובה, חמאס הציב מגדל תצפית שהשקיף על כל המושב".

מוירה: "ביום רביעי, שלושה ימים לפני הטבח, היה ממש ירי ללא הפסקה, הם ירו טילים לים! בדיעבד אנחנו יודעים שהתצפיתניות ראו את הטנדרים שלהם נוסעים פה הלוך ושוב במקביל לגדר. כל הזמן קורים פה דברים, ממש כל הזמן. אבל הפעם הרגשתי שאנחנו בסיפור אחר, בין היתר מכיוון שלרוב הבלגן שם היה קורה רק בימי שישי. התקשרתי לרבש"צ ואמרתי, 'משהו לא רגיל קורה פה, צריך להגיד משהו לתושבים'. כעבור כמה זמן נשלחה הודעה בווטסאפ בסגנון 'מדובר באימונים שגרתיים של החמאס, הפעם הם רק חזקים יותר'.

7 באוקטובר: "הבנו שמשהו רע מאוד קורה"

שלושת המחבלים שטבחו בתושבי המושב הגיעו אליו רכובים על מצנחי רחיפה, מספר דקות לאחר תחילת המתקפה. הם נחתו בנקודות שונות – בצפון המושב, במערב ובדרום. זירת הטבח המרכזית הייתה מספר בתים מערבית לבית משפחת דרור, לא יותר מדקה וחצי של הליכה איטית. פנייה אחת של המחבלים לימין ולא לשמאל הייתה יכולה להוביל את הזוג לגורל אחר לגמרי.

"שמעתי קלצ'ניקובים ומיד הבנתי שמשהו קורה, אבל לא ברור בדיוק מה, איפה ומתי", מספר גיל, "התקשר אלי חבר מושב: זה נרצח וזה נרצח וזה נרצח. נכנסנו ויצאנו מהממ"ד לסירוגין. ראינו את סרטונים משדרות ומהקיבוצים והבנו שמשהו רע מאוד קורה. לקראת הערב פינו אותנו. למושב חזרנו בפעם הראשונה אחרי שלושה שבועות. נתנו לנו 20 דקות לקחת מה שצריך ולפנות את המקרר".

פינת זיכרון בביתה של חויק סגל ז"ל בנתיב העשרה. מוירה: "אנשים שיקיריהם נרצחו להם בתוך הבית, מול העיניים, חזרו לביתם כדי לשפץ את הנזקים הקשים ולחזור לחיים" (צילום: דוד טברסקי)

אחרי השיחה בבית, גיל ייקח אותי לסיבוב במורד הדרך שמובילה לביתו, שהייתה גם המסלול של המחבלים במסע הרצח. הנה הבתים של משפחת וקס, משפחת יינון, משפחת ברגר, משפחת תעסה, משפחת סגל. והנה ביתם של בני הזוג מולכו, שנרצחו ביחד עם כל חיות הבית שלהם.

השיבה הביתה: "שאלו אותי מה אני רוצה, אמרתי – קולות של ילדים"

גיל מגדיר את נתיב העשרה כמושב שהוא "כמעט קיבוץ". יש תרבות, חינוך, חגים משותפים. וגם עזרה הדדית רחבה, גם אם לא ממוסדת, שמגיעה ממקום ערכי. לכן לדבריהם, גם כשהקהילה פונתה, תחושת היחד נשמרה.

ועם זאת, לדבריו, חייים ממושכים מחוץ לבית לא מתאימים לכל אחד. "בפינוי הפרידו בין הצעירים למבוגרים. היו עם זה הרבה בעיות, אבל זה גיבש ביננו. במושב רוב הזמן אתה או המשפחה הגרעינית שלך, מדי פעם המורחבת. ופה נוצר מפגש מבוגרים – פתאום הפכנו לקהילת ותיקים שחיה בבית מלון בירושלים. זה היה סוג של בית אבות, כל יום שלוש ארוחות ואין סוף פעילויות. זה טוב, אבל רק למי שזה מתאים לו. לנו זה פחות התאים, ולכן תוך חמישה חודשים חזרנו, היינו ממש מהראשונים לחזור".

איך התייחסו במושב לחזרה המוקדמת שלכם?
גיל: "היה כעס מסוים עלינו, ועל כל שכבת המייסדים, בגלל החזרה. היו על זה הרבה שיחות עם המון אמוציות. זה קשור לזה שמשפחות עם ילדים קטנים חששו יותר לחזור, ולכן חששו מה יהיו ההשלכות של החזרה שלנו".

הכניסה לנתיב העשרה. גיל: "45 דקות מפה זו תל-אביב. אבל מכל בחינה אחרת, אנחנו חיים בעולם אחר. וזה לא רק עכשיו, זה היה ככה תמיד" (צילום: דוד טברסקי)

מוירה: "בהתחלה אמרתי שכל מי שלא חוזר לפה זה 'פרס לחמאס', אבל אחר כך שיניתי את הגישה שלי. המתקפה האכזרית הזו עלינו יצרה טראומות, פוסט-טראומות, גם אצלי. כשאני מתחילה לדבר על מה שקרה פה אני ישר מתחילה לבכות. גם היום אני כמעט ולא יוצאת מהבית. במשך זמן מסוים הייתה לי תחושה שהמשפחות שיקיריהן נרצחו לא יחזרו יותר למושב, שזה יהיה קשה מדי. הופתעתי מאוד לראות שלא רק שהן כן חזרו, רובן היו הראשונות לחזור. אנשים שיקיריהם נרצחו להם בתוך הבית, מול העיניים, חזרו לביתם כדי לשפץ את הנזקים הקשים ולחזור לחיים".

גיל: "היום החזרה כמעט מלאה והמתחים האלו מאחורינו. בסופו של דבר, כל אחד חזר בזמן הנכון והמתאים לו. בתחילת הקיץ המדינה קבעה שב-1 ביולי יסתיים הפינוי, אנשים הבינו שלא יהיה יותר מימון לשהייה בחוץ, קמו, וחזרו למושב".

מוירה: "במשך החודשים הראשונים היה פה שקט נוראי ופיצוצים. שאלו אותי בראיון ברדיו מה אני רוצה, אמרתי: קולות של ילדים. עכשיו עדיין יש פיצוצים, אבל יש גם ילדים, חגיגות, ואפילו הפאב נפתח. זה נותן לנו תקווה.

"חברים שלנו עדיין לא מגיעים לבקר, אבל הנכדים שלנו, שפונו וחזרו ממלכיה בגליל העליון, הגיעו. אחד מהם היה פה במשך שלושה ימים ואמר לי סבתא, אל תתרגשי מהפיצוצים, הכול טוב". כשהיא מספרת את זה, חיוך עולה על פניה.

תיירות השכול: "אמרתי להם – תחזרו לארה"ב ותספרו כל מה שראיתם פה"

המשפחות שחזרו למושב פוגשות באופן יום יומי את 'תיירות השכול' שהלכה וכבשה לה נוכחות קבועה בכל העוטף בכלל ובמושב בפרט. עבור חברי המושב, הסיורים מעוררים הרבה מאוד רגשות: כעס, כאב ותסכול שנדרשים לעלות כל פעם מחדש מול אנשים זרים, וסתירה פנימית מתמשכת שמלווה את הכול: מצד אחד – ההמוניות והחדירה לפרטיות, "ממש להיכנס לנשמה" כדברי גיל. מצד שני – הצורך ותחושת החובה לספר את הסיפור.

מוירה דרור בפתח ביתה בנתיב העשרה. "הנכדים שלנו, שפונו וחזרו ממלכיה בגליל העליון, הגיעו. אחד מהם היה פה במשך שלושה ימים ואמר לי סבתא, אל תתרגשי מהפיצוצים, הכול טוב" (צילום: דוד טברסקי)

מוירה קיבלה החלטה שהיא משתתפת בסיורים, אבל רק בתנאים שלה. היא פוגשת קבוצות קטנות, מסביב לשולחן על כוס קפה ועוגה, במרפסת או בסלון. בלי סיורים. "לפעמים הקבוצות האלו מקסימות ממש", היא מספרת, "רובם יהודים שמגיעים מכל העולם כדי לראות בעיניים שלהם את מה שקרה פה.

"אני זוכרת במיוחד זוג מארה"ב שהסיפור שלנו נכנס עמוק לליבם. הבעל בא אלי בסופו ואמר לי: מה אתם רוצים? מה אתם צריכים? היה ניכר שהם מאוד אמידים, וחיפשו לתת כסף. אמרתי להם: אני צריכה רק דבר אחד: תחזרו לאמריקה ותספרו לכולם, חזק וברור, את כל מה שראיתם פה. תספרו את את זה לקהילה היהודית, הנוצרית והמוסלמית. חוץ מזה אני לא רוצה שום דבר מאף אחד".

התחקיר הצבאי: "כל פעם לומדים עוד קצת על הדבר הנורא שקרה פה"

בתחילת מרץ כינסו בכירי הצבא את כל חברי המושב כדי להציג את ממצאי התחקיר הצבאי על 7 באוקטובר. במרכזו עמדה שאלה כבדת משקל, שלאיש לא היה עליה מענה טוב – כיצד קרה שתוך שעה וחצי הצליחו שלושה מחבלים בלבד לרצוח אנשים רבים כל כך, ולאחר מכן להצליח לחזור חזרה לרצועה? (שניים חזרו, השלישי נהרג על ידי חבר כיתת הכוננות).

"כולם בכו", נזכרת מוירה, "היה עצב וכעס ו… אני לא הצלחתי להתרכז בכלל. מישהו שאל אותי איך אני מרגישה. עניתי: אני בחיים! זה מה יש! אני בחיים! קשה להסביר את ההרגשה הזו. לקח לנו הרבה זמן לגלות את מה שקרה פה. רק לאחרונה חברה טובה שלי סיפרה לי על השכן שלה שהצליח להרוג מחבל בחצר ביתה. היו לה המון פרטים, כאלו שלא היה אפילו בתחקיר. ככה אנחנו לומדים כל פעם עוד קצת על הדבר הנורא שקרה פה. אני אישית עדין לא מצליחה להבין את זה".

על פי התחקיר, כיתת הכוננות של המושב הייתה מהגדולות, המאומנות והמצוידות בעוטף. כולם יוצאי יחידות קרביות, חלקן מובחרות. "אתה שואל את עצמך איך זה קרה?" תוהה גיל. לפי התחקיר, רק חלק מחברי כיתת הכוננות יצאו להילחם במחבלים, והם עשו זאת על דעת עצמם, מכיוון שרבש"צ היישוב הורה להם להישאר בבתים. לטענת הרבש"צ, שפוטר מאז מתפקידו, זו הייתה החלטה מקצועית, שנבעה מחשש לירי דו-צדדי עם כוחות צה"ל והיעדר אמצעי תקשורת.

התחקיר עצמו נזהר ממסקנות חותכות על מה שקרה, ומטיל את האחריות קודם כל על צה"ל, שלא הגיע להגן על היישוב. אך למרות כל המורכבויות וביטויי הגבורה, השורה התחתונה שלו ברורה וכואבת: באותו בוקר לא הייתה בנתיב העשרה חתירה למגע.

"אני לא יודע להגיד מה היו השיקולים של הרבש"צ – את זה צריך לשאול אותו", אומר גיל, "אבל כן, במידה מסוימת נוצר משבר אמון. היה כעס רב. אנחנו ישוב חזק, גאה, עם עבר מפואר. ופתאום אתה שואל – מה קרה לנו? יכולת לשמוע חברים בכיתת כוננות שאמרו, אפילו בתקשורת: 'הייתי לא בסדר, הייתי צריך לצאת. אם היו פקודות ברורות לצאת, הייתי יוצא. ועובדה שהיו כאלו שיצאו, חלקם הקריבו את חייהם כדי להציל אחרים. מצד שני חשוב לזכור – היינו היישוב הראשון שחדרו אליו. ב-06:34 כבר היו פה מחבלים על הקרקע. ב-08:10 הטבח הגיע לסיומו. אף אחד לא יכל לדעת מה קורה או להתכונן".

כולם שומרים על הגבול

הכפרים בית חאנון ובית לאהיא, מהם הגיעו רכובים על חמורים ואופניים הפלסטינים שבנו את בית משפחת דרור ובאו לעבוד ביישובי העוטף, אינם קיימים יותר. שרידיהם מונחים ערימות ערימות על גבעת חול מעבר לחומת ההפרדה. הם אינם מסתירים יותר את הנוף של העיר עזה, ואפשר לראות בקלות את תילי העשן העולים מעל אחרוני גורדי השחקים שלה.

הטבח שינה את היחס שלכם לתושבי הרצועה?
מוירה: "כן. ממש ב-180 מעלות. קשה לי לשמוע ערבית, ואני לא מוכנה לדבר עם האנשים מהרצועה שמתקשרים לגיל. הסרטונים של החטופים שמוכים על ידי האזרחים היו הקצה שריסק אותי. עד 7.10, בכל סבב אמרתי: הם לא אשמים, זה החמאס. לאורך השנים היו לנו כאן חללים, ופיגועים קשים מאוד בכל המדינה – אבל אף פעם לא שנאתי. היום אני לא יכולה להגיד את זה יותר. לא יכול להיות שהם לא ידעו על המנהרות! לא יכול להיות שהם לא יכלו להתנגד לזה! אני בשום פנים ואופן לא רוצה שנחזור ליישב את הרצועה, אבל אי אפשר לסלוח להם על זה. אין לי יותר חמלה אליהם".

גיל: "החברים העזתים שלי אכלו פה סביב לשולחן. לקחתי את הנשים שלהם להדסה לטיפולים, וכשהיה צריך הסעתי גם ילדים. תשמע, פעלנו ככה כי אנחנו קודם כל בני אדם. כל סבב היינו מדברים, הם שואלים לשלומנו ואני לשלומם. אחרי 7 באוקטובר, אחד החברים שלי לא התקשר אליי שנה וחצי. כעסתי עליו מאוד, אבל אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני לא אראה בהם יותר בני אדם".

איך אתם מתייחסים לתפישה שחשוב לחיות בעוטף עזה ולספוג את הקשיים כאן כדי לשמור על גבולות המדינה?
מוירה: "כשבאנו ב-1982 לא הרגשתי שאני באה לשמור על הגבול. גם היום אני לא מרגישה שזה שאני יושבת פה מציל את המדינה. נכון, חטפנו קשה, אבל פיגועים יש בכל מקום. פה בנתיב העשרה סמכנו שהצבא יהיה שם בשבילנו. הצבא הוא זה ששומר, לא אנחנו. זה לא תפקידנו. הגבולות בישראל ארוכים ורחבים, וישראל היא כמו אי. אז במידה מסוימת כולנו שומרים על הגבול. קשה לתת תשובה אחת ברורה לשאלה למה אנחנו נשארים, למה כולם חזרו. כנראה כי בסופו של דבר יש פה משהו טוב".