בקיבוץ, לבתים הפרטיים קוראים חדרים, כי הקיבוץ הוא הבית. ערב שבעה באוקטובר עמדו בקיבוץ ניר עוז 226 מבנים, פרטיים וציבוריים, רק לשישה מהם לא נכנסו מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי, שפשטו על ישראל בשבת הארורה. בזמן שהבית הקיבוצי נפרץ; נבזז, נשרף וחולל גם הבית הפרטי. באותו יום, ב-13:00 בצוהריים, כבר לא היו בניר עוז מחבלים, אבל את הזוועה וההרס שהותירו אחריהם בבתים ובחדרים, מישהו היה צריך לתקן, לאסוף, לארוז, לאחות.

עד שהחלו בינואר השנה לטפל בהם, עמדו רוב הבתים כמו שנשארו בשבעה באוקטובר, נטושים ונעולים. מצד אחד עומדת תוכנית שיקום, ומהצד השני האנשים והתהליך שהם זקוקים לו כדי לארוז את חייהם.

"הבית הראשון שארזתי היה של חיים אלגריסי", מספרת סמדר קורין, שבשנה האחרונה קיבלה על עצמה את המשימה הלא הגיונית להוביל את פרויקט תפעול האריזה של הבתים בניר עוז. "עשיתי איתו סיבוב מקדים, רק הוא הגיע. עברנו על כל חפץ ודבר, היו איתנו מילואימניקיות ממנהלת תקומה, ואני כתבתי על מדבקות, מה לפח, מה לאחסון, מה לוקחים, מה לתרומה".

ב-80% מהבתים שארזה מאז, היא מספרת, רוב החפצים הלכו לפח או לתרומה. "הבתים חוללו. גם אם לאנשים במזל לא קרה כלום פיזית, הם יודעים שהשתמשו להם בחפצים, ישבו להם על הרהיטים. חיללו להם את הבית".

טבלאות האקסל, קביעת לוחות זמנים

את פרויקט הפינוי הובילה בתחילתו מנהלת תקומה, שסיפקה ציוד אריזה וניקיון, מכולות לאחסון, הובלה ושינוע לכל היישובים צמודי הגדר, שנזקקו לפנות את הבתים, כדי שאפשר יהיה לשפץ, להרוס ולהתקדם. ניר עוז היה האחרון ברשימה.

בשנה הראשונה הכריז הקיבוץ על שנת אבל, ולקראת סופה, בספטמבר שעבר, האחראי על השיקום הפיזי של הקיבוץ, רון בהט, הציע לקורין לקחת על עצמה את פרויקט הפינוי והאריזה של הבתים.

הוריה של קורין נפגשו בקיבוץ. אביה היה מהגרעינים הראשונים שיישבו את ניר עוז, אימה הייתה מורה חיילת. היא עצמה נולדה ביישוב שדות בפתחת רפיח. עד שנקראה למשימת פינוי הבתים, עזרה בשיקום המשק המשפחתי שנפגע בשבעה באוקטובר, ובכל מיני פרויקטים בניר עוז, שום דבר שהתקרב לסדר גודל הזה: "זה נראה לי מאוד מסובך ומורכב רגשית, וקשה תפעולית, אבל אמרתי לעצמי: 'רון מבקש, אז אעשה".

ההכנות נמשכו שלושה חודשים שבמהלכם היה צריך למפות את הבתים, לשוחח עם מי שאפשר, לתאם לו"ז לפינוי: "הרי רבע מקהילת ניר עוז נרצחה או נחטפה, היו להם בתים", היא אומרת, כאילו זה דבר טריוויאלי לארוז בית של אדם שנמצא בשבי אויב. "אם אין אדם מבוגר שיהיה אחראי על האריזה, היינו צריכים להבין מי אחראי על המבנה, להבין מה הסטטוסים".

ברשימת האקסל הראשונית של קורין היו עמודות של שם, שם המשפחה, איש הקשר, מצב הבית – רק מבחוץ, ורגישות אם קרה משהו בשבעה באוקטובר, או צפוי קושי. נכון להיום, תחילת אוקטובר 2025, נשארו לה עשרה בתים לארוז, ותשעה חברי קיבוץ שעדיין נמצאים בשבי חמאס. אחד מהם, אריה זלמנוביץ' ז"ל, נחטף בגיל 86 מביתו לאחר שהוכה בראשו, עונה ולא זכה לטיפול ראוי. גופתו מוחזקת בידי הטרוריסטים.

כשקורין מספרת על יום האריזה של הבית של זלמן, כך קוראים לו בקיבוץ, היא מתרגשת: "הבית של זלמן יחסית לא נפגע, ומצד שני יש קושי גדול, כי זלמן לא זכה לסוף החיים שראויים לו. לראות את הבית שלו ככה, כשאני יודעת איך סיים את חייו, זה קשה".

"אני רואה פה את האין אבא"

בועז זלמנוביץ', בנו של זלמן, הגיע בארבעה באוקטובר 2023 להרצות בקיבוץ שבו גדל על כשלי מלחמת יום כיפור. אז זה נחשב עדיין "המחדל הגדול ביותר בתולדותינו", והוא, היסטוריון צבאי, הגיע לחלוק עם החברים, בעיקר המבוגרים, את התובנות והמחשבות שלו בנושא. "עברתי את מבחן קופר", הוא מספר בחיוך, בהתייחסו לעמירם קופר ז"ל, שהיה ממקימי הקיבוץ, נחטף ונרצח בשבי, וכמו אביו, גם הוא עדיין שם. "אם עברת את השאלות של קופר", מבהיר זלמנוביץ', "עשית עבודה טובה".

לפני ההרצאה הגיע לשתות קפה בבית של אביו. "היו שתי ספות, הטלוויזיה הייתה שם, וכשהייתי בא לבקר הוא הרבה פעמים ישב על הספה פה", מצביע זלמנוביץ' על החלל הריק בסלון. "אני הייתי יושב פה, והוא היה מכין נס קפה. יש פתי בר, אתה יודע, כיבוד עשיר כזה, שקדים או חלווה. הייתי קורא את העלון של הקיבוץ לראות מי מת, מי נולד, מי רב עם מי".

ניר עוז היה מהקיבוצים האחרונים שעברו מהלינה המשותפת ללינה אצל ההורים, וזלמנוביץ' מספר שהפעמים היחידות שישן אצל הוריו היו כבר כשבגר. כילד אין לו זיכרונות משם. "הרגשות שלי, אף שעזבתי פה לפני הרבה שנים, קשורים לחוץ, חיינו יותר בסביבה. הרגשות שיש לי פה הם מאבא שלי ומאימא שלי שנפטרה לפני הרבה שנים".

כשהגיע לבית שלושה ימים לאחר החטיפה, הבית עמד דומם. "לקח לי זמן להבין שאני צריך להפסיק לעשות מילואים ולבוא לפה. הכול היה שומם, חוץ מבת כיתה שלי שלא הסכימה להתפנות, וחבר'ה שעובדים בקיבוץ. כל הדברים היו בחוץ, הכול הפוך, עוד הריחו את העשן. הדלת הייתה פתוחה, אבל לא הרסו פה יותר מדי, המחשב ועוד דברים היו זרוקים על הרצפה. על הספה היו עיתונים של שישי, לידה שולחן קטן ועליו הספר שהבאתי לו על מלחמת יום כיפור. יכולתי עוד להריח את הדם".

וכשאתה בא הנה עכשיו, מה אתה רואה?
"אני רואה פה את האין אבא".

חנות עם משמעות: משחק זיכרון, חנוכייה, מנורת קריאה

עד אפריל האחרון, מנהלת תקומה מימנה והפעילה את פינוי ואריזת הבתים, אך לדברי קורין הקצב לא היה מהיר מספיק, ומאז היא הובילה מטעם הקיבוץ את הפרויקט, על בסיס מתנדבים בלבד. "מההתחלה המתנדבים החזיקו את האירוע הזה, אני יכולה להגיד שהמדינה בנתה עלינו", אבל היא לא עסוקה בביקורת. צרור המפתחות המרשרש, של 96 המכולות שבהן מאוחסן הציוד של חברי הקיבוץ, ויוצא ונכנס לפאוץ' שהיא סוחבת לכל מקום, מבהיר את רמת השליטה שלה בפרטים.

"לא נראה לי הגיוני לשבת לדבר אצל זלמן בבית, זה החדר שלו, זה לא נוח לי", היא אומרת ומציעה שנלך ל"יד-2" שהקימו בקיבוץ. עד יוני 2023 שימש המבנה הזה כל-בו, ומתחילת הפינויים הביאו לכאן מהבתים המפונים את מה שלא רצו לשמור, וחברי הקיבוץ והמתנדבים יכולים לבוא ולקחת. "זה כבר ריק", היא אומרת ומושכת את דלת הברזל הכבדה, וחושפת מחסן עמוס לעייפה ברהיטים, כוסות, ספרים משחקים ובגדים.

בקלות אפשר לטעות ולחשוב שזו עוד חנות יד שנייה, אבל כשנופלת ההבנה שכל החפצים, מהקטנים ביותר עד לגדולים, היו בידי האנשים הטובים של ניר עוז, והגיעו כולם מבתים שראו את מה שראו ועברו את מה שעברו, הכול מקבל משמעות: משחק זיכרון, חנוכייה, מנורת קריאה, כורסת טלוויזיה אדומה, סט קערות מרק כתומות, מיטת תינוק, הספר "ארבעה בתים וגעגוע".

"הנושא של מה חשוב ומה לא חשוב השתנה פה", היא מסבירה. "מה שחשוב זה תמונות, עבודות של הילדים מהגן, דברים כאלה. חשוב אם הבן אדם בחיים וניתן להציל אותו, פחות חשובים החפצים בבית".

"השארנו פה במקלחת את בגדי העבודה שלו"

מה עושים עם ביתו של אדם שנרצח ועודנו בשבי? זלמנוביץ' ואחיו בועז החליטו שלא יעמדו בפני תהליכי ההתחדשות של הקיבוץ. בשיחה האחרונה פנים אל פנים, לפני ההרצאה על כשלי מלחמת יום כיפור, שוחח בועז עם אביו על התהליכים שעובר הקיבוץ: "בדיוק התחילו לדבר על שיוך בתים. אבא שלי היה מאוד שמרן, אולי הוא עוד נשאר בעניין הזה בקן השומר הצעיר. אבא שלי לא… לא היה דברן, אתה יודע, בשיחות קיבוץ. זה היה לו קשה, אבל אני מניח שהוא הבין את זה, שאין ברירה. אני לא חושב שהיה מחזיק מעמד אילו שרד. זה היה שובר אותו. יש תמונה שלו, מחג של הקיבוץ, ורואים את אבא שלי כבר אדם מבוגר, עם כובע שלו ובגדי עבודה, אף שזה ערב חג, מתחת לשלט עם הסיסמה של ניר עוז: 'לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב', הוא האמין בדבר הזה".

האחים התגייסו למשימת הפינוי והאריזה, חילקו ביניהם את הרכוש, והשאירו לא מעט לטובת התיעוד ההיסטורי שאוספים העובדים של יד בן צבי. דברים שהיה להם קשה להתמודד איתם באותם רגעים, הם ארזו בקופסאות קרטון, והם ניגשים אליהם לאט לאט. כעת הבית עומד ריק לחלוטין. כמעט.

"חשבנו שאנחנו חילונים וציניקנים ולא מאמינים בכל מיני דברים כאלה או אחרים", אומר זלמנוביץ', "אבל זה לא נסגר עד הסוף, והוא עדיין איננו. אז השארנו פה במקלחת את בגדי העבודה שלו. הוא תלה אותם ביום חמישי. הוא היה אמור ללבוש אותם ביום ראשון. השארנו אותם פה".

על הדשא הירוק מול הבית דגל צהוב, סמל לְבית שממנו נחטפו דיירים. על הדגל פתק אדום עם הכיתוב "נרצח". על הקיר, איפה שעד לא מזמן היו תלויים להבי מחרשות, כלי עבודה עתיקים ופרסות, שאותם מצא זלמן בשדות שבהם עבד וטייל, ניכר חסרונם בכתמי אבק. על דלת העץ שנפרצה בקלות שתי תמונות שלו, אחת כשהיה צעיר יותר, ואחת מהשנים האחרונות. מטפס ירוק עלים מכסה לאט את הכתובות שכוחות ההצלה והביטחון ריססו על הקיר הלבן. את הפרסות לקחו החברים של זלמן מהגד"ש (גידולי שדה), ויצרו מהן קיר זיכרון שהציבו מחוץ למשרדים.

בבית, על המרצפות, נותר שביל הדם. ממה שידוע, זלמן נכנס לממ"ד, לקח איתו בקבוק מים, באיזשהו שלב יצא להכין לו כוס קפה, "זה בעצם נשאר ככה מאז שבעה באוקטובר", מצביע זלמנוביץ' על השרפרף שעליו עומדים בקבוק המים וכוס הקפה הריקה כמעט, "היו פה ספה ומיטה, והחלטנו שאנחנו משאירים את זה ככה".

את דלת הממ"ד היה קשה לסגור גם ככה, ובגילו ומצבו של זלמן, היה לו קשה להחזיק אותה מול המחבלים. "ב-09:24 התקשרו אליו, הוא ענה וזה נקטע. אז התקשר אליי, כנראה לא הייתה קליטה בממ"ד, והוא יצא לחדר הצמוד. הוא אמר לי שיש מחבלים בכל הקיבוץ ושהוא צריך להיכנס לתוך הממ"ד, וזהו".

בממ"ד המחבלים היכו אותו בראש עם נשק קר. הוא דימם וככל הנראה הוביל אותם למקלחת, שם היו תחבושות. שביל הדם נקטע שם. "אנחנו יודעים לפי סיפורים שהוא סיפר לפרחאן אל-קאדי, שהיה איתו בהתחלה, ולחטופות שהיו איתו, שרון קוניו וקרן מונדר".

אוסף הזרעים, הסרוויס, המיקסר של אמא

לצד ארונות המטבח הירוקים וספרי השירה הרבים, לזלמן הייתה מורשת: "הדבר הגדול שהיה פה, אלה אלבומי הבולים שלו", מספר זלמנוביץ', "חלקם היו נעולים בארון עם מנעול פשוט, אבל נעולים. הוא חילק חלק לי וחלק לאחי, והיו עוד עשרות אלבומים עם בולי ארץ ישראל, ומטבעות, דברים שאין לי לב להיפרד מהם.

"מה שחשוב זה אוסף הזרעים שהיה לאבא שלי, של כל מיני דגנים, חומוס וסוגים של חיטה ושעורה, שהחבר'ה גידלו פה. יש בזה עניין מורשתי וזה חומר אורגני שצריך לדעת לשמר, ואמרנו: אם יש מורשת של אבא שלנו, זה זה.

"כשהייתי מתקשר אליו ושואל: 'אבא, מה שלומך?', הוא היה עונה: 'לא ירד גשם, כן ירד גשם, היה יבול טוב או לא'. 'אבא, שאלתי מה שלומך'. בשנים האחרונות היה קם בבוקר, מתלבש בבגדי עבודה, ויוצא לשבת עם הגד"שניקים, מספר סיפורים למי שרצה ולמי שלא רצה לשמוע. זאת הייתה המהות שלו, אי אפשר להבדיל את הפלחה מזלמן".

בשבי, הוא סיפר לקוניו ולמונדר שהיה לו סרוויס שקיבל בירושה, ושיש לו ערך סנטימנטלי גדול עבורו. "אנחנו לא ידענו שזה חשוב לו", מספר זלמנוביץ', "עד שהוא סיפר להן את זה בחאן יונס". במהלך האריזות הם מצאו ערכת כלים שיכולה להתאים לתיאור, אבל הם לא בטוחים שאליה התכוון. "הבית לא נהרס או נשרף, אז אנחנו שומרים איפשהו את הסרוויס שאולי אליו הוא התכוון".

במהלך האריזות הם מצאו מיקסר ישן שאימם השתמשה בו. האם נפטרה ב-1997. "זה בלנדר קנווד כזה, מכני, שנשאר עם כל החלקים בקופסאות. אישתי אמרה: 'בוא ניקח את זה'. ניסתה להפעיל את זה ולא עבד. תיקנה אותו והוא עובד כמו גדול, עושה הרבה רעש, אבל הוא אצלנו. היו פה כל מיני קישוטים, כל מיני דברים שהוא צבר, שאימא שלי צברה. אחי לקח, הוא צנוע, וחלק אני לקחתי, וחלק במכולות. קשה לזרוק דברים. מצד אחד הוא מת, אין לנו אשליות; מצד שני, אתה אומר, זה לא נסגר עד הסוף".

להיות הידיים של בעל הבית

"כשאני באה לניר עוז, אני לא באה ל'סמל ההפקרה'", אומרת קורין, "אני באה לפגוש אנשים שאני אוהבת וחשובים לי, אני באה לנסות לעשות הכי טוב". ההיגיון שהוביל אותה בפרויקט האריזה היה שהיא והעובדים והמתנדבים שהפעילה, יהיו הידיים של בעל הבית, כדי לאפשר לו, ביום האריזה, להיות במצב הכי תפעולי שאפשר. יום האריזה הוא יום קשה.

כשמתחילים בית מסיימים אותו באותו יום, ויש גם היגיון פנימי: מתחילים לארוז קודם כול את מה שיש לגביו ידיעה, ובאזורים הפחות מורכבים – נגיד במטבח, אורזים כוס כוס בפצפצים, מה שנותן לבעל הבית זמן לחשוב ולקבל החלטות. חדר השינה נשאר לרוב אחרון.

קורין: "את העבודה אנחנו מתחילים בתדריך בוקר. אומרים את מי אורזים, אם קרה שם משהו בשבעה באוקטובר, קובעים נקודה שבה מרכזים את החפצים לתרומה, את החפצים לאחסון ואת אלו להעברה. האריזה נעשית תוך כבוד משוגע, הדברים מאוד רגישים. אסור להעיר לבעלי הבית על הבחירות שלהם מה לזרוק ומה להשאיר. אין סיבה לקבל ביקורת, גם ככה קשה להחליט. זה מאוד מאוד רגיש, יותר רגיש מאשר אם נשבר משהו".

דגש חשוב בתדרוך הבוקר מושם על המקררים: "מקרר סגור לא פותחים. זה הכלל. הריח לא עובר". היו לה מתנדבים שהגיעו ואחרי שעתיים לקחו את הרגליים וברחו.

"אין בתים שלא נפגעו, ולא יהיה בית שיישאר ככה"

את העבודה היא מתארת ככזו שיש בה רמה גבוהה של חוסר ודאות: "אם בעל הבית נמצא ביום האריזה, הוא מכניס אותנו לבית שלו. הכול מאוד מאוד אישי, והמנעד נע בין בעל בית שאורז איתנו, ועד מי שאומר: 'תשרפו הכול', אנשים לא יכולים לבכות על חפצים, אבל אני כמובן לא שורפת. תוך כדי היום יכולים להיות הרבה שינויים. האורזים מחפשים דברים שאולי יש להם ערך סנטימנטלי, גם אם אמרו שרוצים לזרוק הכול מאחד החדרים, מראים לבעל הבית בסוף היום, או שומרים בארגז במכולה".

היו בתים שהיו צריכים לארוז בשלט רחוק. בעל הבית בחו"ל, או בשבי, או שהוא לא רוצה להיות נוכח. ולפעמים הבית שרוף, וגם ממנו צריך להוציא את מה שאפשר. "אין בתים שלא נפגעו, ולא יהיה בית שיישאר ככה. מהבתים השרופים הוצאנו חפצים, ניקינו מפיח, פרסנו את כל החפצים, צילמתי ושלחתי לבעלים תמונה. הם הקיפו בעיגול את מה שהם רוצים".

כל התגובות מקובלות עליה: "הכול קיים והכול הגיוני. היו בתים שבעלי הבית הסבירו לנו מרחוק, בשיחת וידאו, מה לעשות עם הדברים, והיו יואב ובועז זלמנוביץ', שסיפרו לאורזים הרבה על אבא שלהם תוך כדי אריזה". אבל היו גם מי שרצו להוציא עצבים, היא מספרת, על המצב, על הממשלה, על האובדן, על חוסר האונים, על כל מה שאיננו: "היו דברים שבעל הבית רצה להרוס, והרסו. עם פטישים, בידיים".

תחושת החילול הכי קשה שהייתה לאנשים הייתה כשהם ראו שציוד מבית אחד הושאר בבית אחר: "לחמאסניקים היה כל כך הרבה זמן פה, הם אספו ביזה וחיפשו משהו טוב יותר, ופשוט השאירו את מה שלא רצו. הם השמידו את מה שלא בזזו, ניפצו את רוב הטלווזיות.

היו ימי הלוויות ובהם ארזו רק עד הצוהריים, בזמן הלוויה לא אורזים. היו ימי עסקאות החזרת חטופים, "כשיוצאים חיים אורזים. שמחים, מאושרים, ואורזים". מבני הציבור אולי קלים יותר לאריזה מאשר בתים פרטיים, אבל גם מהם, בייחוד גני הילדים, ביקשו החברים בניר עוז לערוך טקסי פרידה.

ויש בית אחד שהיא גאה במיוחד באריזה שלו, ובסבלנות שלה: "בעל הבית בחיים, והוא חשב שלא נשאר כלום בבית שנשרף. התעקשתי איתו. אמרתי לו שאני אבדוק. הצלחנו להוציא מהחדר הסמוך לממ"ד שידה שרופה מבחוץ, אבל בגלל שהיא עשויה מעץ אלון אמריקאי כבד, מה שבפנים נשאר. ובתוכה מצאנו מסמכים מהרבנות, תעודות, כל ההיסטוריה של הבן אדם הייתה שם".

מבחינתה, בעבודת האריזה היא אפשרה לאנשי הקיבוץ לעבור שלב. "משלב אריזת האסון לשלב חדש, לשיקום".